עורכת-הדין זהרה זרנוגאי, תושבת זרנוגה גימ”ל, צעירה נאה ומצודדת, החלה את כהונתה כרשמת בבית משפט השלום המקומי בגיל 27 שנים. לשונות רעות ניסו למצוא דופי במינוייה זה בכל מיני הסברים מרימי-גבה, אך אלה מעולם לא הוכחו, וייתכן מאוד ששיחק לה המזל, ובאין קופצים על המשרה הזאת היא זכתה בה למרות הוותק האפסי – פחות מארבע שנים – שהיה לה במקצוע, ולמרות שהיא לא יכלה להצביע על השגים מקצועיים מרשימים.

חמש עשרה שנים לאחר מכן היא הצליחה להגשים את משאת-נפשה, ולהתמנות כשופטת. נכון שהקידום הזה לא בא לה בקלות, כיוון שגם כרשמת היא לא גילתה יכולת מקצועית מופלגת, אבל כיוון שבאותה העת, ממש במקרה, התפנתה משרתו של שופט התעבורה המקומי, וכיוון שבעלה היה עסקן בכיר במפלגה הנכונה, הסכימו לתת לה מינוי של שופטת-תעבורה: תתחילי עם זה, כך אמרו לה, ואם תצליחי – לא ירחק היום ותקבלי מינוי של שופט-שלום “רגיל”.

אבל היום הזה רחק, ורק אחרי עשר שנים נוספות היא הצליחה לקבל מינוי כשופטת בית משפט השלום, וגם עשתה חיל כשופטת בתיקי תביעות קטנות.

עשר שנים נוספות, והיא בת 62 שנה, 35 שנים במערכת המשפט, והריטואל הזה חזר על עצמו בפעם הרביעית, כאשר היא חפצה בקידום לבית המשפט המחוזי. הפעם המדרגה הייתה גבוהה בהרבה, אבל בינתיים גם בנה הצטרף לעסקונה הבכירה של המפלגה, ובכוחות משותפים, יחד עם תמיכה מאסיבית של גורמים בכירים במרכז המפלגה, היא הגיעה אל בית הנשיא, והושבעה כשופטת “מחוזית”, ושובצה כשופטת בבית המשפט המחוזי בזרנוגה אל”ף.

אבל כאן המשחק נגמר: נשיא בית המשפט המחוזי בזרנוגה אל”ף כבר הכיר את יכולותיה המקצועיות, ולא היה מוכן לתת לה תיקים ממשיים, כך שהיא נאלצה להסתפק בתיקי ב”ש (בקשות שונות) אשר עניינם בקשות-בהסכמה לדחיית הדיון.

אני לא מוכן לתת לה תיקים מהותיים, ענה הנשיא משנדרש לנושא. מצידו, כך אמר, שתשב בלשכתה ותצוד זבובים, ובלבד שלא תגרום נזקים, כפי שגרמה בערכאות הנמוכות.

ואכן, כך הווה: כב’ השופטת זרנוגאי הקדישה לב”שים שלה שעה אחת ביום, לכל היותר, וביתר הזמן היא צדה זבובים. המצב הזה אכן העיק על מצבת כוח-האדם השיפוטי של בית המשפט, אבל הנשיא לא היה מוכן להקריב את האיכות על מזבח הכמות.

לימים החליט שר המשפטים להיענות ללחצי הביקוש, ולהקים בית משפט מחוזי חדש, והבחירה נפלה על זרנוגה גימ”ל, הן משום שנמצא בה בניין מתאים וזמין, והן משום שהיא נמצאת במקום גיאוגרפי נוח.

השופטת זרנוגאי קפצה על ההזדמנות לשרת קרוב לבית (קל”ב, בעגה הצבאית). היא גם ציפתה שהנשיא של בית המשפט החדש יכיר ביכולותיה הנעלות, ויתן לה תיקים כלכל השופטים האחרים.

גם נשיא בית המשפט המחוזי בזרנוגה אל”ף קפץ על ההזדמנות להיפטר מהצרה הזאת, ולקבל תחתיה שופט ראוי לשמו.

השופטת זרנוגאי אכן זכתה לשרת קל”ב, אבל נשיא ביהמ”ש המחוזי בזרנוגה גימ”ל נתן מייד להבין שגם הוא לא פראייר, וגם אצלו היא לא תקבל יותר מאשר בקשות-בהסכמה לדחיית הדיון.

דא עקא שבית המשפט המחוזי החדש הוא בית משפט קטן, ואם בזרנוגה אל”ף הבקשות-בהסכמה לדחיית דיונים סיפקו לשופטת שעת-עבודה אחת ביום – בזרנוגה גימ”ל הן הספיקו לה לחמש דקות, “גג”.

מה עושים?

קובעים שבקשות-בהסכמה לדחיית הדיון בבית משפט מחוזי כלשהו תהיינה בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי בזרנוגה גימ”ל, דבר אשר יספק יותר תעסוקה לשופטת זרנוגאי, וישחרר זמן שיפוטי יקר בכל בתי המשפט המחוזיים.

כעת לשופטת זרנוגאי תהיינה כארבע שעות ביום למלאכתה השיפוטית, היא תצוד זבובים רק ארבע שעות ביום, ומערכת המשפט רק תרוויח מכך, ונזקה יהיה לכל היותר אפס.

עוד על העיירה זרנוגה גימ”ל