המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

מי ירחץ את ידיו על העגלה הערופה בנחל; מי יכול לומר, ידינו
לא שפכו את הדם הזה על מותו של עד המדינה שמואל דכנר?

חיבת המשטרה והפרקליטות לעדי מדינה היא מן המפורסמות. במקום
להתעמק בחקירה סבוכה, רבת פיתולים, מסמכים והווי חיים ייחודי, הפרקליטות מוצאת מעין
וירגיליוס, הבקיא בשבילי הגיהנום, כדי שילווה את דאנטה (פרקליט המדינה) אל מקום משכנם
של החוטאים, יאיר עליהם ויסנוור את עיניהם הקרועות לרווחה מתאוות בצע. אך הכל יודעים,
שמי שבקיא בנתיבי הגיהנום הוא בן בית שם.

עד השבוע שעבר פשע, זלל, שיקר, גנב, עד שגם יורדי דומה בחלו
בו והסגירו אותו לאוכלי הנבלות ולעיטים מן השוק האפור, הסובבים את הגיהנום יום ולילה,
תרים אחרי נבלה טרייה הנזרקת לכלבים. ולאחר שהללו מילאו את תיאבונם והשאירו בשר קרוע
ושותת דם, מתגנבים חרש חרש אוכלי הנבלות ברשות התורה, שוטרים ופרקליטים, המצילים את
הפגר החי למחצה מן התולעים שבתחתית שרשרת המזון של הגיהנום ומובילים אותו אחר כבוד
לגן העדן של עדי המדינה.

לשם אין כניסה לצמאי הדם מן השוק האפור. שם רוח ירושלמית נעימה
עולה מהבית הנאה ברחוב צלאח א־דין, מקום מושב הפרקליטות. שם ישטפו ממנו את הדם, יטשטשו
את צחנת הגיהנום בבשמים ובסבונים יקרים, יאפרו את פניו הנושאים את סימני ההיכר של החמדנות
והתאווה, ואף ייטלו ממנו את שמו – הידוע ברחובות, אך הס מלהזכירו – ובתמורה יקבל ראשי
תיבות.

מעתה הוא מסב בנעימים עם שוטרים ופרקליטים, שעד עתה הופיעו רק
בחלומותיו, וריח החטא מתרחק ממנו ונהפך לזיכרון עמום, וכבר אינו יודע אם היה או לא
היה, עד שיום אחד מגיע אל גן העדן שליח מן הגיהנום. פרקליט חמוץ בגדים ופרצוף ומודיע
לו, כי הגיעה העת לחזור לגיהנום. הוא מבשר לו: הגיע תורך לבוא לבית המשפט ולשיר בו
את האלגיות המעוררות דמעות ששרת ימים רבים באוזנינו.

אבל אני חולה, הוא עונה, הסתכלו עלי, הצלקות עוד לא נרפאו, הלב
שבור, העיניים דומעות, רגלי כבדות ובקושי הן נושאות אותי. אך אין רחמים בלב הפרקליטים
האמיצים, המקווים הפעם הזאת לתקוע את הפיגיון הקדוש בלב הדרקון א”א, ראש וראשון ברשימת
הדרקונים שכל פרקליט מחזיק בכיסו.

הפעם הם חורקים שיניים וריח הגופרית עולה באפם כי כבר שלחו אל
המערכה בא”א עד אחר, גם הוא כלי שבור, חולה שאינו מבחין בין זיכרון כוזב לבדיה ילדותית,
שכינויו בגן העדן של עדי המדינה הוא מ”ט, ובית המשפט הכתיר אותו כהזוי.

גלוי וידוע, כי אל המערכה נשלח לא אכילס קל הרגליים, אלא חדל
אישים הנושא על גבו שק של עוונות, שקרים וזיופים, ויכולתו להתמודד עם א”א ועם פמלייתו
אדומת הלחיים ובה האקדוחנים הכי מהירים בעיר, אפסית. ואכן, משגרר העד את רגליו אל הגיהנום
הקטן בבית המשפט המחוזי בתל אביב לאולם של השופט דוד רוזן, עלו קולות צחוק ולעג מספסלי
החוטאים, שבירכו כך את מכרם משכבר הימים. היכן כוחך, היכן עוצמתך, היכן הקסם שהילכת
עלינו. כל אלה נשרו ממנו, ומתחתם התגלה איש מבולבל, חלש, שנזרק אל זירת הגלדיאטורים,
שאינם בוחלים בכל תרגיל שיש בו כדי לקרוע לגזרים את האיש החולה ורב החטאים שהושלך לעברם.
השיטה פרחה, השופט שתק והשוחט שחט.

בעבר סברתי כי רק אנו, המגינים על רוצחים, אנסים וחלאות אחרות,
חיים את חיינו כבריונים להשכיר של לקוחותינו. עתה התברר, כי אף אלה שאני מתבונן בהם
בקנאה – סניגורי הצווארון הלבן, שלעולם לא יסבו אתנו במזנון בית המשפט ולא יאכלו שניצל
בפיתה המטפטף על החולצה הלבנה, והם אמונים לכאורה על לשון רכה המשברת עצם, ודבש וחלב
תחת לשונם, במסורת עורכי הדין המופלאים כאמנון גולדנברג, תוסיה כהן, יעקב הגלר ואחרים,
שראו בבית המשפט לא שער לגיהנום אלא מקדש מעט – הנה התברר, כי ברית הבריונים התפשטה
גם שם. וגם כאשר כל האיברים של עד המדינה רופסים ורועדים הם ייתנו לו בראש ובבטן, נגיחה
במצח ובעיטה באשכים, עד שלא ברור מי אשם יותר: הפרקליט האידיוט שזרק לכרישים קרפיון
מדמם, או דגי הברקודה שלא חסו עליו.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס