רחל המשוררת, דודתי, ואבות השמאל הישראלי

ואבות השמאל הישראלי

 

אורי מילשטיין

 

התפרסם ב”מקור ראשון” ובהאתר של קימקא באפריל 2001

 

רחל המשוררת נפטרה לפני שבעים שנה, בת 41, בודדה בחדר המיון בבית החולים “הדסה”בתל אביב, ביום חמישי, כ”ט ניסן תרצ”א, 16באפריל 1931. האביב היה אז במלוא פריחתו. חמש שנים לפני כן חזתה רחל את הרגע הזהבשירה: “כאלה באביב ימותו”:

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ,

אֲנִי יוֹדַעַת זאת,

חַיִּים יִגְאוּ, חַיִּים יָרנּוּ

בְּרִבּאוֹת קוֹלוֹת:

כָּל הַדְּבָרִים יִהְיוּ לְפֶתַע

גְּלוּיִים לְמֵרָחוֹק

וְהָאָדָם יִבְטַח בְּאשֶׁר

בְּהִיר נֶפֶשׁ כְּתִינוֹק:

חִידַת חַיִּים תִּהְיֶה מוּבֶנֶת,

צוּקַת חַיִּים–קַלָּה.

 

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ–

בְּרָכָה הִיא אוֹ קְלָלָה?

 

בתל אביב, החיים גאו אז ורנו בריבואות קולות.חבריה של המשוררת שנפטרה, מנהיגי “תנועת העבודה”, הלכו באותם הימים מחיל אל חיל בהשתלטותם על הישוב היהודי. השאיפה לעצב אדם חדש וחברה החדשה, שגובשה עשרים שנה לפני כן על ידי “חבורת כינרת”, התגלגלה לגיבוש השקפת עולם בולשביסטית,שבה המפלגה היא חזות הכל,זאת אומרת –רצונם של מנהיגי המפלגה שהאדם והחברה משרתים אותם ואוי לו למי שמבקר אותם או ממרה את פיהם. הביטוי לכך היה בהקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא”י) ב-1930, כמכשירבידי חבורת בן גוריון לעיצוב אליטות, שתאפשרנה לו, לחבריו וליורשיו לשלוט ביישוב היהודי ובמדינת ישראל העתידה לקוםלמשך שנים רבות. עבור הבולשביזם הציוני, האדם לא עוד היה מטרה, אלא מכשיר. גם רחל בלובשטיין היתה מכשירשפרסם אחת לשבוע שירב”פראבדה” (עיתון “דבר”). שיריה של רחל ב”דבר” של יום שישי היו עמוד האש של התנועה כולה,כפי שהיו שיריו של נתן אלתרמן באותו עיתון בשנות הארבעים. אבל אלתרמן קיבל משכורת מן העיתון ורחל קיבלה פרוטות אחדות – תשלום לפי שורות.היה זה לעג למשוררת החולהשהמחסור החמיר את מחלתה וחבריה חגגו כשליחי החלוצים בבתי מלון בכל רחבי העולם.

“כל יום ממית אותי המתת מה”

משגברה מחלתה והמנהיגים הרחיקו את חברתם לסנטוריום בגדרהוסרבו לתחנותיה להחזירה לתל אביב, היא לא עניינה אותם עוד, כי הרי המכשיר חדל לתפקד. רחל התחננה באמצעות משלוח פתקים לידידתה הצעירה ברכה חבס להחזירה לתל אביב:

 

פתקה ראשונה:“ברכה, ברכתי, השלום לך? רשלנותך לגבי ה’כלכלה’ מדאיגה ומצערת אותי. אל נא אהיה לך לדוגמא!…להתראות בשבת, הלא? רחל.

דרישת שלום לאחותך”.

 

פתקה שנייה:“יום שלישי. ברכה. היוכל מישהו לבוא מחר בבוקר (יום רביעי) על מנת להסיע אותי הביתה? כל רגע פה בעוכרי {ההדגשה במקור}. העיקר למצוא את הבחורה המטפלת. ברכה, עשי עמדי את החסד הזה כאשר רבים לפניו, כי הרי את טובה, טובה!”

 

פתקה שלישית:“ילדה חמודה! אם ידך היא זאת, היד הנעלמה אשר דאגה לאחוזת-קבר בשבילי, הרי פייסתיני ומרקת את כל חטאיך. האראך עוד בטרם שאלך ואינני? רחל”.

 

פתקה רביעית:“ברכה שלנו. עשי עמדי חסד של אמת וסרת אלי בהקדם האפשרי ב’עניין’, היי שלום! רחל”.

 

פתקה חמישית:“ברכה, אני נכנעת להחלטה להיות פה עוד שבועיים. אבל אין לי כוח לזה. אנא. ברכה, קחיני מפה, הצילי את נשמתי! העיקר למצוא בחורה (כל מנהיגי תנועת העבודה לא היו מסוגלים למצוא מטפלת לרחל! – א.מ.). עשי זאת, ברכה, לכל המאוחר עד 21 לחודש. כל יום ממית אותי המתת-מה”.

 

פתקה אחרונה:“ברכה. ברכת-שמֵי-סתווי! הידעת את יום ה’מסיבה’ ולא רצית לבוא, או לא ידעת ועל כן לא באת? כל-כך חסרת לי. בייחוד באילו רגעים כשיש צורך להחליף רשמים בתוך כדי העפת עין באלכסון…אותן ‘עיני פשתן’ (בסגנון של עורך ‘דבר’), עם זיק ההומור בהן, נעדרו ב’טרקלין הספרותי’, ובכדִי ביקשתין. ונסיעתך למדינת הים? אל, אל, אל תעזבינו. רחל”.

 

עדה גולומב, רעייתו של אליהו גולומב איש הביטחון של בן גוריון ואחותו של משה שרת “הדיפלומט” של בן גוריון, סיפרה במכתב לאחיה, יהודה שרת, ש”שהייה זו בסנטוריום דווקא קירבה את הקץ. האקלים שם השפיע כנראה רע. במצב בריאות כל-כך רופף אסור היה כנראה להחליף את אוויר תל-אביב, אשר הייתה כל-כך רגילה אליו, באוויר אחר, שונה כל-כך ממנו. חוץ מזה, הרופא והפרסונל היו מאוד לא נעימים. בדידותה שמה הייתה נוראה. ימים אחדים אחרי בואה שמה, נתקבלו ממנה ידיעות עם בקשה אחת: לקחת אותה משם בחזרה”.

רחל לא שרדה עד 21 באפריל, היא החלה לגסוס ב-15 באפריל.שירה האחרון “מֵתַי”שנמצא אחרי מותה על הכוננית בחדרה בסנטוריום מלמד שהיא חשה כי כל חבריה נטשוה:

 

הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד

לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.

 

בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַּעֲרב הַיּוֹם*

יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דם.*

 

בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד

רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.

 

מה שאבד לה –זה חלומה של “חבורת כינרת”לברוא אדם חדש ולכונן חברה חדשה בארץ ישראל, בהתאם לעקרונות סוציאליסטים. בבדידותה בגדרה הגיעה רחל מסקנה כי “האדם החדש” גרוע מן הישן, ו”החברה החדשה” אוכלת את טובי בניה.

 

יצירת התשתית הערכית של השמאל

עשרים ושתיים שנים לפני זה, בשנת 1909, טיילו בארץ ישראל האחיות רחלושושנה בלובשטיין, בנותיו של אחד האנשים העשירים ברוסיה, איסר לייב בלובשטיין, בדרכןלאיטליה ללמוד ציור, אמנותופילוסופיה.השתיים החליטו לוותרעל הלימודים באיטליה ולהשתלב בבניית הארץ. השפיעו על החלטתן, חינוכן הציוני ושניים מן האישים הבולטים של העלייה השנייה: א.ד. גורדון ונוח נפתולסקי,שאותם הן פגשו ברחובות. ב-1910 הצטרפה רחל לאגרונום אליהו בלומנפלד ולמייסדת החינוך החקלאי לבנות בארץ, חנה מייזל, בנטיעת עצי זית ושקד על הר הכרמל. ב-1911הגיעו רחל וחנה מייזל לכנרת והקימו שם את חוות הלימודלנערות.

רחל בילתה שנתיים בעמק הירדן.ב-1913 היאנסעה לצרפת ללמוד חקלאות. שנתיים אלה היו קריטיות, לא רק לרחל ולשירתה, אלא גם לשמאל הציוניולתשתית הערכית של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל עד היום: בשנתיים אלה פיתחה “חבורת כינרת” את האידיאולוגיה של השמאל הציוני שעיקריה הם: א. לא עלינו לארץ ישראל לכבוש מולדת אלא לגאול מולדת; ב. לא לגיטימי להפעיל כוח על מנת להשיג מטרות לאומיות; ג. מטרתנו היאלברוא אדם חדש וחברה חדשהבהתאם לאידיאלים הסוציאליסטים ((שהם הביאו איתם מרוסיה. שלושת האנשים המרכזיים באותה חבורה היו א.ד. גורדון, רחל בלובשטיין וברל כנצנלסון. השלושה קיימו בניהם לא רק דיאלוג אידיאולוגי, אלא גם קשרים רומנטיים, והמתח ביניהםהיפרה לא רק את התפתחות התנועה הקיבוצית ואת הקמת ההסתדרות ב-1920, אלא גם את ההשלמה עם חלוקת הארץ ב-1947, כאשר שלושתם כבר לא היו בין החיים, וגם את הסכם אוסלו ב-1993, פרי יוזמתו של יוסי ביילין, מן הבולטים בדור הנכבדים, ושנחתם בידי הנציג הבולט של דור הבנים –יצחק רבין.

הסובבים את רחל בעמק הירדן לא היו זקוקים לשליטתה בלשון הכתיבה. היא שלטה על לשון נדירה יותר: לשון השיח הישיר, “אני – אתה” כתפיסת הפילוסופים הדיאלוגיים. עצם נוכחותה עורר את המנהיגים החברתיים, א.ד. גורדון וברל כצנלסון, לחשוב שהאידיאלים שלהם הולכים ומתגשמים לנגד עיניהם. המגע הישיר איתה העלה אותם לפסגות אליהם לא היו מסוגלים להגיע בלעדיה. איתה הם חוו תקשורת-על ולכן דבקו בה. היא הייתה המוזה האידיאית שלהם, אף שלא תמיד הם הודו בכך, ולעתים התבטאויותיו של ברל כצנלסון סתרו זאת, לכאורה. רחל עיצבה את דור החלוצים בהשפעה ישירה על מנהיגיו לא פחות מאשר באמצעות שיריה. רחל ושיריה היו בשבילם הוויה אחת. את הדיאלוג הנפשי הזה, שבין ברל כצנלסון לרחל, ואת השפעותיה של רחל על ברל ועל התפתחות אישיותו, הגותו ופעילותו, לא הבינה למשל השליחה האקדמית של מורשת מפא”י, הביוגרפית של ברל כצנלסון, הפרופסור להיסטוריה, אניטה שפירא, שקידומה המדעי, עד היותה דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, וראש המכון להנצחתו של יצחק רבין, בא לה, במידה רבה, בזכות ספרה “ברל” והשירותים שהיא עשתה באמצעות הספר הזה לשמאל הישראלי. היא גם נחשבת מזהשנים רבות לביוגרפית הרשמית של יגאל אלון, ביוגרפיה המתמהמהת לבוא,אולי מפני שהמפגש עם העובדות האמיתיות בקשר לאלון ובקשר לפלמ”ח הבהירו לה שכל תפיסת עולמה וכל התיאוריות שלה באי הבנה יסודן.

ב-1925 הבין גורדון שברל היה מניפולטור של עוצמה פוליטית ושליטה על בני-אדם, ושהוא לא התכוון ברצינות ליצור בארץ-ישראל חברה חדשה. במכתב לבתו יעל הוא כתב: “אנשי אחדות-העבודה טועים. המרגיז בהם – {הם} בטוחים כי כבר מצאו את האמת ואת הטוב, עד כי מי שלא הולך בדרכם הוא או מטומטם מוח ולב או בכלל אדם גרוע, או שניהם כאחד”. מי שהיה לוקח ברצינות את הדיאגנוזה של גורדון עלאחדות העבודה ועל גלגולה המאוחר –מפלגת העבודה, לא היה מתפלא על רצח האופי שעשו האינטלקטואלים שלה לבנימין נתניהו ולאריקשרון.

על יחסה המורכב של רחל ל”חבורת כנרת” בשנת חייה האחרונה, כתבה בשירה “אוויר פסגות”:

הַפַּחַד הַמַּדְאִיב– פֶּן נַעֲכר *

זִכְרוֹ שֶׁל רֶגֶשׁ מֵת,

אִם בְּמַגָּע לֹא-רךְ אוֹ בְּמַבָּט לֹא אוֹר. *

בְּאמֶר לֹא אֱמֶת.*

 

נָסךְ עַל הֶעָבָר! אֵלָיו מֻצְמָד*

הוֶה, וְאִם נִכְשָׁל–*

כְּתַיָּרֵי הָרִים בַּחֶבֶל הָאֶחָד:

הַתְּהוֹמָה אוֹ אֶל עָל.

 

בִּבְרִית הַעְפָּלָה–חַיֵּי אֱנוֹשׁ–

קֻדַּשְׁנוּ–אָח, אָחוֹת.

נֵדַע-נָא עַלִּיזִים וּזְקוּפֵי ראשׁ*

לִנְשׁם אֲוִיר פְּסָגוֹת*

 

ב-1930 מסתבר שהזיכרון חי אבל הרגש מת. הזיכרון הזהשל חבורת כנרת, שהיה יקר אז לרחל יותר מכול, עלול היה להתעכר על-ידי “אוֹמֶר לא אמת”. דהיינו – מניפולציות מילוליות ומיתוסים. לפיכך, “ברית ההעפלה”, היא הברית שיצרה רחל ושלמעשה לא נכרתה; היא התנאי ההכרחי, לדעתי, לנשום אוויר פסגות, עליזים וזקופי ראש, אפילו שהמציאות חמורה ומדכאת. במבט לאחור, דומה שרחל נשמה אוויר פסגות גם בעמק הירדן, גם בעליית הגג ברחוב בוגרשוב בתל אביב וגם בסנטוריום בגדרה. כי הפסגות היו חלק מאישיותה היוצרת. מבחינה אישית ומשפחתית כתבה רחל בשיר הזה צוואה: לא לפגוע באוויר פסגות על-ידי “אוֹמֶר לא אמת”.

הגרוש מדגניה א’

את רוב ימי מלחמת העולם הראשונה בילתה רחל ברוסיה בתנאים קשים מאוד. היא חזרה ארצה באוניה “רוסלן”, הראשונה שהפליגה מרוסיה לארץ ישראל ב-1919. היא ירדה מייד לעמק הירדן והצטרפהלקבוצת דגניה א’. לאחר שאובחנה בה מחלת השחפת החליטו חברי דגניה א’ לסלקה מן הקבוצה.

סיפרה הדסה ורדי, בתם של חיותא ויוסף בוסל, ממייסדי דגניה א’: “ד”ר זונפלד סיפר אז לחברים הקובעים בקבוצה – אז עוד לא הייתה מזכירות נבחרת – סיפר לתנחום, לאמא, על המחלה של רחל. הייתה התלבטות גדולה, ממש מצוקה, איך להגיד לה, וכנראה שבחור צעיר אחד, גלעד (שמטרלינג) נתבקש לדבר איתה. לא ידוע איך ומה נאמר שם, כי זה היה בארבע עיניים, אבל היא מאוד נפגעה. היא מעולם לא השלימה עם מחלתה. היא רצתה להישאר בקיבוץ, אהבה את עבודתה עם הילדים. בשבילה זו הייתה מכה איומה. כששכבה בבית החולים בצפת, אימא כתבה לה, לא ידוע מה, אבל ידוע שרחל ענתה, כמה קשתה עליה הבשורה שלא תוכל להישאר בדגניה. וכמה נפגעה מגלעד, שאמר לה, כך היא כתבה, ‘את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב'”.

הד לשיברון-לבבה מצאתי ברשימה שכתבה דבורה דיין אמו של משה דיין: “…עוד מפוזרים מכתביה בין חבריה. ורבים הדברים שלא ידענו לשמור עליהם. כמו שלא ידענו גם לשמור על דבר יותר גדול, על רצונה של רחל לחיות בכפר למרות מחלתה. אינני שוכחת את המצוקה הגדולה במשקינו באותם ימים; מובנת המעשיוּת היתרה בהתחלת בניין משקינו החקלאיים, אבל אין להתיר מעצמנו את הצל של הלילה הנורא כאשר הוגד לרחל: את חולה ואינך יכולה להישאר בין בריאים. אמת גלויה. ולא הייתה אז התייעצות והתאמצות מספיקות כדי לבקש מוצא. הרבה פעמים סיפרה רחל על הלילה ההוא שזכרה אותו על כל פרטיו. ‘ענן כבד ושחור ירד עלי, הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי’“.

ותיקי דגניה א’, לרבות הידועים כידידיה ומעריציה של רחל, לא בחמדה נזכרו בלילה ההוא, שבו גבר חוק הג’ונגל על חזונה של חבורת כנרת, על העקרונות האידאולוגיים של הקבוצה ועל החמלה והאהבה לאשה החולה, שאז עדיין לא הייתה מפורסמת. סביר להניח שאילו קרה הדבר כעבור עשר שנים, כשהייתה ידועה כמשוררת החלוציות, לא היו מגרשים אותה מקבוצתם. גירוש רחל הוא ביטוי להסתאבות החזון ולחוסר הריאליות שלו, כבר בימיו הראשונים. גירושה של האישהמן “החברה החדשה” (קבוצת דגניה א’), אישה שחוללה יותר מכל אדם אחר את חזון החברה החדשה – משווה לאירוע ממדים של טרגדיה חברתית ותרבותית.

לימים טענו אנשי דגניה א’ שרחל יכלה לקבל עזרה מאביה (שהיה אז בן 87 וזקוק היה אולי בעצמו לעזרה, גם אם לא מבחינה כספית) ומבני משפחתה הרבים. מעולם לא הביעו ותיקי דגניה א’, ילדיהם וצאצאיהם, חרטה. מעולם לא הודו בחטאם, ולא הכירו בסתירה שבין עקרונות חיי השיתוף, העזרה ההדדית ושאר ערכי הקבוצה, לבין ההחלטה להרחיק את רחל. על-פי הגרסה לעיל, של הדסה ורדי, אין כלל ספק – רחל לא רצתה לעזוב את דגניה א’. היא גורשה משם. ואחריות רבה רובצת על אמה של הדסה, חיותא בוסל.

הדסה ורדי אמרה: “מדוע בכלל נחוץ לשוב ולדבר על העניין הזה. התרגזנו ודי, אנחנו כבר רגילים. אם יש כאלה שרוצים להחזיק בגרסה הכוזבת ההיא (איזו “ההיא”? הרי הגרסה של ורדי היא המרשיעה ביותר – א.מ.), שימשיכו לחשוב. אנחנו יודעים את האמת וזה מספיק. אנחנו לא מאושרים לשוב ולדוש בעניין” (האם “אושרם” של הבנים הוא שמכתיב את חקר האמת? – א.מ.).

לפי העיתונאי ארנון לפיד, “ותיקות דגניה א’ אינן יכולות להתייחס אל הפרשה כאל סוגיית מחקר ספרותי בלבד. לגבי דידן, ה’רכילות הנבזית הזאת’, ‘ההשמצות האלה’ (שמפיצה, כמסתבר, בת קיבוצן הדסה ורדי – א.מ.) הן בבחינת נגיעה בציפור הנפש, פגיעה בשם הטוב של דגניה א’”.

חוסר יכולת להודות בשגיאות, אפילו כאשר העובדות הן חד-משמעיות ואינן שנויות במחלוקת, הוא תופעה רווחת בציוויליזציההנוכחית, והיא אחד הגורמים להסתאבות ההכרחית של ארגונים וחברות אנושיות. חבורת כנרת התיימרה לברוא ציוויליזציה חופשית, מוסרית ושרידותית יותר, ובמקום להיטיב את המציאות, היא הרעה אותה. כמו בולשביסטים אמיתיים, התבצרו אנשי דגניה א’ ותומכיהם בתק”ם ובתנועת העבודה הישראלית, בצדקנות עשויה מלבֵנים של חטא. החברה החדשה והצודקת היתה לחברה מסואבת ורשעה. זהו סיפורה של ההסתאבות הציונית.

כשכתבתי על כך לראשונה, השקיעו אנשיה דגניה א’ ותומכיהם, הפזורים בכל הארץ, מאמצים אדירים כדי לערער את אמינות דברי. מרכז התנועה הקיבוצית המאוחדת סייע להם בכך, כפי שהעיד באוזנַי המזכ”ל, אהרון ידלין. לפי עדותו – אגודת דור הפלמ”ח ויושב הראש שלה, דאז, נחום שריג מקיבוץ בית השיטה, עטו על ההזדמנות, כדי שיוכלו לערער את אמינות מחקרי על מלחמתהעצמאות ועל הפלמ”ח , שהוא פרי-ההילולים של החברה החדשה. והנה, הולך ומסתבר, על-פי הניתוח הזה וניתוחים דומים, שפרי הילולים זה מקורו בחטא ואינו אלא פרי באושים. לאנשי דור הפלמ”ח ותומכיהם היה עניין שרידותי לסתור את הגילוי שלי על גירושה של רחל, כדי שיוכלו לסתור את חשיפת תפקודם. על מעשים כאלה כתבה רחל ב”אֲוִיר פְּסָגוֹת”: “אֹמֶר לֹא אֱמֶת”.

יותר משפגע הגירוש ברחל, פגעה בה ההכרה שהתנפץ החלום ליצור אדם חדש וחברה חדשה בארץ-ישראל. רחל הכירה את העיקרון הסוקרטי: “דע את עצמך”, וידעה שהאופן שבו נהגו אנשי חבורת-כנרת כלפיה, הוא האופן שבו הם מתנהגים ביחס לכל דבר ועניין. אלה שגירשו אותה פעלו על-פי העיקרון – אדם לאדם אויב. באחד משיריה היא כתבה על הגירוש:

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר

עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,

בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין-שְׁאֵר,

עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר

הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,

שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר

תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,

נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן:

אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶּה

שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!

 

כתבה חברתה של רחל, חיה רוטברג: “נפתחה הדלת ורחל נכנסה. היא שבה מדגניה. היא חלתה ויצא משם. לא סיפרה מלה על אשר עבר עליה, אבל אני ידעתי. מן היום ההוא הייתה באה אלינו יום יום, היינו מפליגות בטיול על גבעות החול של תל-אביב עד הערב… ישבנו על תלולית-חול מול הים. רחל הוציאה מכיס שמלתהמחברת מקופלת, פתחה אותה ואמרה: רצוני להקריא לך סיפור שתרגמתי מצרפתית בשביל ‘מולדת’ שפיכמן עורך, הרי עלי להתפרנס. תוכן הסיפור היה איש בודד, חולה אנוש, מתדפק על דלתי בתי-חולים וגווע שם בבדידותו. הסיפור לא עניין אותי, היא לא גמרה את קריאתו עד תום ואני חשבתי: היא בחרה את הסיפור הזה כי גורלה כגורל גיבור הסיפור. מסיבת מחלתה נדחתה כעת מדגניה, מבלי שאיש ידאג לה, וכן תידחה ממקום למקום עד שתגווע בבית-חולים”.

יומה האחרון

ביום רביעי, 15 באפריל בצהריים,גברה מאוד מחלתה. ד”ר צבי כיתאין, שטיפל בה בגדרה, שלח אותה לבית-החולים הקרוב ביותר, בעגלה רתומה לשני סוסים, במרחק שעות רבות של טלטולים (לא נמצא מימון להסיעהּ במכונית). האחות וילקיס, ד”ר כיתאין והמשוררת הגוססת יצאו למסע הייסורים האחרון שלה, מגדרה לתל-אביב, לבית החולים “הדסה”. רחל חשה כנראה שזה היום האחרון בחייה. היא רצתה להיפרד מן המושבה שהייתה תחנתה הראשונה בארץ-ישראל, ומאהבת-נעוריה. “אני מבקשת לסטות מן הדרך ולהיכנס לרחובות”, אמרה לרופא.

“אסור לנו לאבד זמן. מוכרחים להגיע בכל המהירות לבית-החולים!” ענה ד”ר כיתאין.

“אני מבקשת להיפרד מרחובות ומאדם אחד”.

“ממי?”

“מנקדימון”.

“פנה לכיוון רחובות”, אמר הרופא לעגלון.

העגלה נעצרה בחצר ביתו של נקדימון אלטשולר, ברחוב עזרא. יותר מעשר שנים לא התראו. בשנים אלה הייתה רחל למשוררת של דור החלוצים, התאהבה בגברים רבים אחרים וידעה שׂשׂונות זעירים מעטים, ואכזבות רבות. נקדימון היה עתה איכר ובעל משפחה.

“יצאתי אליה”, סיפר נקדימון אלטשולר. “היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפני שלד-אדם. שׂערה הנהדר נהפך לקש יבש, פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו-משמעות שגבר לא ירד לסוף פִשרה, היו עתה צמוקות ונפולות. קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות, שהיו כשמי-אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה. חשתי: היא אינה מסוגלת לבכות והיא זועקת באֵלם, כחיה פצועה אשר חושיה מנבאים לה את מותה. היא אמרה, ‘שלום נקדימון.’ השבתי: ‘שלום רחל.’ והרופא נתן אות. העגלון אסף את המושכות, והעגלה הזדעזעה והחלה לנוע לאיטה. ראיתי שהיא חשה דקירה בגופה, התעוותה. שמעתי שיעול, כעין חרחור. העגלה התרחקה, הובילה לתל-אביב. אני ידעתי שלא נתראה עוד. עמדתי בחצר ביתי ובכיתי”.

“לא צריך אני רוצה להחיש”((עד כה עד הנה))

לפנות ערב הגיעה העגלה לבית-החולים “הדסה” שברחוב בלפור בתל-אביב. הרופא התורן השכיב את החולה, רחל בלובשטיין, בחדר מיון. ד”ר כיתאין, האחות וילקיס והעגלון עזבו, וחזרו, מן הסתם, לגדרה. שעותיה האחרונות של רחל עברו עליה בבדידות. במה הרהרה בשעות אלה? אולי בסיפור חייה. זה סיפור של נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. זה סיפור של בגידה: היא הייתה הילדה היפה ביותר בגן. המוכשרת מכול. בת לאב מיליונר ולאם צדקת שמכל רחבי רוסיה נהרו לשמוע את מוצא פיה. היא הייתה תקוותם של הוריה, נסיכתם של כל בני משפחתה המיוחסת, מושא חלומות של חבריה, מושא קנאתן של נשים רבות, גם של אחיותיה. היא הייתה יעלת-החן שוויתרה על לימודים גבוהים באיטליה ועל חיים נוחים בכל אשר תחפוץ, כדי להיות חלוצה. לנגן במגרפה, לצייר במעדר, לבנות את ארץ ישראל וליצור בה אדם חדש וחברה חדשה, במחיר ויתור על פיתוח כשרונותיה. בגדו בה חבריה ‘החלוצים’ שבהם היא נטעה רעיונות חברתיים, שאותם היא ליטשה, שלהם היא העניקה כנפיים. בגדו בה בני-משפחתה. חברי קבוצת דגניה א’ גירשו אותה מקבוצתם כאשר נודע להם שהיא חולה בשחפת והוכיחו לה שהחברה החדשה גרועה מהישנה. אביה העשיר המופלג ואמה החורגת, שהתגוררו בתל-אביב, לא סייעו לה כמעט. אחיה, יעקב, נכנע לרעייתו, לוטה, וסירב לסעוד אותה בביתו. אהובֶיה, זלמן רובשוב, ברל כצנלסון ומשה בילינסון, שלא התנזרו מחסדיה אף כשהייתה חולה, הניחו לה לקמול בחוסר כול, ולבסוף כלאו אותה בסנטוריום בגדרה, כך שלא תעיק על מצפונם ולא תפריע להם בדרכם לבנות לעצמם קריירה. רחל הכירה אותם מקרוב. לא רק בה הם בגדו, אלא ברעיון החלוציות, בעקרון ההגשמה העצמית, בדת העבודה, בערבוּת ההדדית– בחזון של חבורת כנרת. הם חיו בתנאים נוחים למדי בתל-אביב והטיפו לצאן מרעיתם לייבש ביצות ולסלול כבישים לכיבוש העבודה העברית. במוחה החריף יכלה רחל לשער שהעבודה הקשה בחקלאות ובבניין תוחזר לערבים ושצאן מרעיתם של אבות תנועת העבודה ילְמדו מהם וינהרו לתל-אביב לחיות בנעימים. רחל ידעה כי מותה הקרב נגרם לא רק ממחלת השחפת אלא גם מן המחסור שהיה מנת חלקה אחרי שגורשה מדגניה א’, וכן מן הייאוש, הבדידות והתחושה שכולם עומדים מנגד. היא כתבה על כך שלוש שנים לפני מותה:

פָּשַׁטְתִּי יָד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים,

פַּת-רַחֲמִים זְעוּמָה;

יוֹמִי הֶעֱרִיב וְלִבִּי מַשְׁמִים,

דַּרְכִּי עֲגוּמָה.

אֲטוּמוֹת הֵן מֵאָז לְקוֹל הָרָעֵב

אָזְנֵי נָגִיד וְנָדִיב.

אַךְ לָמָּה אֶבְיוֹן לֹא רָאָה לַלֵּב

שֶׁל אֶבְיוֹן אָחִיו!…

 

איזו מין חברה חלוצית ו”צודקת” בונים כצנלסון, רובשוב ובילינסון, איזו מין מדינה הם יקימו, בעוד שיחסם אליה הוא ביטוי לאופיים ולתפיסת-עולמם האגוצנטרית?! אם נגידים הם ואם אביונים, אוזניהם ערלות וללב אחותם המתייסרת אין הם שועים.

על המסקנה האישית מן הבגידה שבגדו בה חברים – מנהיגי תנועת העבודה הארץ-ישראלית, וקרובי המשפחה – היא כתבה בשירה “גורל”:

הַיָּד הָעִקֶּשֶׁת

דּוֹפֶקֶת, דּוֹפֶקֶת עַל שַׁעַר נָעוּל;

הָעוֹר רֻפַּט,

נוֹטֵף עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל

דָּמָהּ הַמְּעַט.

אֵין עוֹנֶה, אֵין קוֹל.

בּוֹשֵׁשׁ הַשּׁוֹעֵר.

יְאַחֵר, יְאַחֵר רֶגַע נִכְסָף –

עַל הַסַּף

מֵתָה אֶפּל.*

 

בלית-ברירה השלימה רחל עם גורלה וביקשה את נפשה למות. בשירה “תמורה” היא מצאה תמורה לגורלה האכזר:

הַגּוּף הָרָפֶה הַזֶּה,

הַלֵּב הַזֶּה הֶעָגוּם

יִהְיוּ לְרִבּוֹא גַרְגְּרִים שֶׁל עָפָר פּוֹרֶה,

לְכחוֹת אֲדָמָה הַצּוֹפִים לְיוֹרֶה*

וּפוֹרְצִים עַלִּיזִים לָרוּם.
עִם בִּרְכַּת הַיּוֹרֶה אֶשְׁתַּרְבֵּב לַמֶּרְחָב

בֵּין סִדְקֵי אֲרוֹנִי,

בֵּין גּוּשֵׁי אֲדָמָה רָוִים,

וְאָצִיץ לְעֵינַיִם לֵאוֹת-הַשָּׁרָב
בְּעֵינַי–עֲשָׂבִים.

רחל נאנקה. האחות התורנית ניגשה אל האלמונית הגוססת להזריק לה סם מרגיע. “לא צריך, אני רוצה להחיש”, אמרה רחל. בבוקר, אחרי שהתחלפו המשמרות, מצאה האחות האחראית את רחל ללא רוח חיים. השמועה פשטה: רחל איננה. לא נותר לקרובים ולידידים אלא לקיים את צוואתה:

  אִם צַו הַגּוֹרָל

לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ–

תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,

לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ.

עדה גולומב כתבה לאחיה: “אחרי-הצהרים הלכנו אימא ואני ל’הדסה’ ומצאנו כבר בבית הקטן אשר בקצה החצר תיבת-עץ ארוכה חומה, מכוסה פרוכת שחורה. שני נרות דולקים על איזה ארגז שבור למראשותיה, ויהודי זקן קורא תהילים. זה הכל. למחרת (יום ו’) בבוקר הייתה ההלוויה. נשאוה מ’הדסה’ עד בית מערכת ‘דבר’, ושם אחרי מלים קצרות של אז”ר הזקן, אשר ברש, וזלמן, הכניסו את תיבת העץ לאוטו שחור וישבו בו, ובעוד אוטו אחד מחברי מערכת ‘דבר’ (גם משה נסע), יעקב בלובשטיין האומלל, שפיגלמן, ברכה חבס, רחל רובשוב ושרה מלרוביץ (אמי – א.מ.), ונסענו. לשושנה (אחותה) טלפנו למטולה. טלפנו, בכלל, לכל קצות הארץ, ועל הַכֶּרֶךְ בכנרת התאסף קהל גדול אשר בא מנקודות שונות. כל ידידיה הישנים, כל מעריציה החדשים. קברוה בדממה. איש לא אמר אף מלה אחת. רק למחרת, במוצאי שבת, היו אזכרות בכל המקומות. ברל דיבר עליה בכנרת”.

אמי סיפרה:

“אני זוכרת את הפגישה האחרונה. האחרונה באמת, עם רחל. מסע ההלוויה החל בחצר בית-החולים. הקהל הרב ליווה אותה אל חצר בית הוועד הפועל של ההסתדרות ובית ‘דבר’, שהיה לביתה השני בשנותיה האחרונות. נאמרו דברי הספד, אחרי-כן עלו אחדים מהמלווים על המכוניות ונסעו צפונה. ישבנו באוטובוס ישן וחורק שהיו בו שני ספסלים. זה מול זה: חברי מערכת ‘דבר’, דודי יעקב ואני. על הרצפה היה מונח הארון הצר והארוך, עטוף בד שחור ועליו זרי-פרחים אחדים. ישבנו ושתקנו. איש איש ומחשבותיו וצערו וחשבון-הנפש שלו. הייתי המומה ולא יכולתי לבכות.

“הסתכלתי בפניהם של משה בילינסון, יצחק יציב, זלמן רובשוב (שזר). הם ישבו קפואים, כמוכי-הלם. פתאום פרץ רובשוב בבכי, ולחש את שירה של רחל:

 

  הִנֵּה הִנֵּהוּ הַדְּוָי! הִנּוֹ חָשׂוּף עַל יָדְךָ,

קָרוֹב עַד כְּדֵי לְמַשֵּׁשׁ, נוֹרָא עַד כְּדֵי לְהַרְעִישׁ.

וְלָמָּה קַר הַמַּבָּט, לָמָּה הַלֵּב אָדִישׁ,

לָמָּה בְּצַעַר הָאָח לֹא יֵחַד צַעַרְךָ?

לֹא אָח דּוֶה לְדוֶה! רָפֶה סֵבֶל נָכְרִי**

מֵעַנּוֹת הַסּוֹבֵל עַד-מָה, מֵהֲנִיעֵהוּ לָנוּד–

כָּכָה בְּארַח חַיָּיו עוֹבֵר הָאָדָם גַּלְמוּד,*

כָּכָה בְּבוֹא יוֹמוֹ הוּא מוּטָל עֲרִירִי, עֲרִירִי–

 

“בחצר כנרת, ליד השובך, נאספו ידידיה של רחל מכל הארץ. הארון נישא במורד הגבעה, דרך הכביש, אל בית-הקברות שעל חוף הכנרת. מישהו גילה את פני רחל, פנים רזים מאוד, חיוורים ושקטים”.

חלפו שבעים שנה. נכדיהם של אבות השמאל הישראלי השולטים על כל הברזים, על כל האוניברסיטאות ועל כל במות התרבות, לא ציינו את יום מותה של משוררת החלוציות. החלוציות שלהם איננה האחזות הקרקע אלא מסירתה לאויב – חלוציות של הסכם אוסלו. אותם פרופסורים שחתמו מאז 1993 על כל עצומה בעד ערפאת, שמדי שנה מקדישים שבוע שלם לדיונים על “מורשת רבין” לא התפנו לכנסרב שיח אחד, כנס מדעי אחד, על מעצבת הערכים של השמאל הישראלי. הם מתביישים בהוריהם ומתביישים בעצמם. תרבותם היא תרבות של כפיית טובה.