יותר מכל מחבר במדינת ישראל הצליח אורי מילשטיין להצמיח לו מבקרים חריפים, שרק משמע שמו גורם להם עוויתות קשות. יחד עם זאת, אחרי כארבעים שנות מחקר ואיסוף שקדני של חומר על מערכות ישראל, אין הרבה היכולים להשתוות למילשטיין בהיכרותם העמוקה עם מערכת ביטחוננו. הספר החדש של מילשטיין הולך בנתיבו הרגיל – תוקף את הפרות הקדושות, ובועט בקצונה הבכירה מאוד, שחלקה נחשב מאז ומתמיד לבני-עליון נבחרים, שמעשיהם אינם ראויים לבדיקה בידי בני-תמותה מקרב נתיניהם.

 

מילשטיין אינו תלמיד נאמן של חנה בבלי ושל מורים אחרים בתורת הנימוס. הוא אינו קד קידה בפני מורמים-מעל ואינו מצטרף למקהלת אומרי שבחיהם. אדרבא, נדמה, שהוא מנסה למצוא פגם בכל מי שהגיע לעמדת בכורה במערכת הפוליטית ובמערכת ביטחוננו (לפעמים הקבוצה זהה).

 

גילוי נאות: אני שותף לחלק מביקורת מילשטיין על מערכת הביטחון ועל צה”ל, ואף כתבנו יחד כמה מסמכים, שאחד מהם משמש אפילוג לספר הזה.

 

הפעם – מנסה מילשטיין להפריך מיתוס ישן: את הטבח בדיר-יאסין. עבדתי שנים עם מרדכי רענן – מפקד אצ”ל בירושלים בתש”ח – ושמעתי לא-פעם את תסכולו על שההיסטוריה של הקרב על ירושלים בתש”ח משובשת, מעוותת ואינה חולקת ל”פורשים”, לאנשיו ולו את הכבוד הראוי להם. כמו רבים מהלוחמים בירושלים בתש”ח – רענן תיעב את אלוף דוד שאלתיאל, המפקד הכושל של מחוז ירושלים (חטיבת “עציוני”). אך הוא הקדיש לא-מעט מחשבה וכעס לחלקה של המנהיגות המדינית בכישלון הקרב על ירושלים בתש”ח.

 

אחרי מלחמת יום הכיפורים, חקרתי את לח”י בתש”ח. כמעט ללא מאמץ מצאתי הרבה פרכות בגרסות הרשמיות של קרבות רבים בירושלים – כולל באגדה, שהיה מצור על ירושלים, שהנה מרכיב יסודי באתוס הישראלי.[1]

 

רענן היה בטוח – כמו רבים ממרואייניי מלח”י – שירושלים הופקרה בתש”ח; ואפילו אני התייחסתי לכך כאל אובססיה פרטית שלו, למרות שלא חלקתי על דעתו. לא מזמן נתקלתי במאמר מעניין מאוד של אהרן לירון (אלטשולר), המספר כיצד בשנות החמישים עיכבה הצנזורה הצבאית את ספרו[2] על הגנת העיר העתיקה בירושלים.[3] לירון – עד ראייה כואב לקרבות, לשבי ולמסכת ההשתקה – קובע כעת:

 

מאז ימי תש”ח נעשו הלחימה ברובע היהודי בירושלים העתיקה ונפילתי בשבי לציר של חיי. לאחר שסיימתי את כתיבת הספר “ירושלים העתיקה במצור ובקרב”, הצנזורה עיכבה את פרסומו עד 1957 …

 

אני היחיד ש”מוכתר” הרובע היהודי, הרב מרדכי וינגרטן, הודה בפניו שההסכם [הכניעה של הרובע] בידיו …. כיום משפחתו מכחישה שההסכם נמצא בידיהם. תיעדתי כל מידע שהגיע לידי, הגבתי על פרסומים בעיתונות, כתבתי רשימה ארוכה של שגיאות בספרו של דב יוסף [מושל ירושלים] “קריה נאמנה”, ולא רצו לפרסמה ב”מעריב”. בספרו של דב יוסף מצאתי סקירות שנלקחו מספרי בשינוי סגנון …

 

אחרי 42 שנות ציפייה, כאשר נפתחו מסמכי תש”ח לעיונם של חוקרים, מיהרתי להתקשר עם מיכאל קאופמן (מיקי), מנהל הארכיון [צה”ל], והגעתי למשרדו ...

במחקרי בארכיון [צה”ל] הצטבר אצלי חומר למאמר שקראתי לו: “המערכה בירושלים העתיקה בתש”ח – משחק מכור”. במאמר הראיתי איך הוסווה ההסכם לחלוקת ירושלים עם הצד הערבי שהביא להפקרת הרובע היהודי, ואיך דאג דוד שאלתיאל שהעיר העתיקה לא תיכבש בידינו.

ב”קתדרה” [כתב-עת לתולדות ארץ-ישראל] סירבו להדפיסו … יום אחד התברר לי שאחד מחברי המערכת הוא חוקר יומניו של בן-גוריון.[4] בכנס שהוקדש לנפילת הרובע היהודי בחוג הביטחוניסטי, המתכנס ברמת אפעל,[5] דיברתי על הנושא, ואז התפרץ לעומתי אותו חוקר וצעק: “איך אתה מעז לדבר נגד בן-גוריון?” הבנתי את סיבת הפסילה. שיניתי את שם המאמר, ובמקום “משחק מכור” כתבתי “משחק שגוי”, כדי שיהיה קל יותר לעכלו, והמאמר פורסם ב”חוברת המאה ועשרים של אריאל” ב-1977″.[6].

 

כשעבדתי כעורך ב”מערכות”, יצאו בה לאור שלושה ספרים מעניינים. האחד על הקרב של חטיבה 7 לפריצת הדרך לירושלים,[7] השני על הגנת ירושלים עצמה,[8] והשלישי – המעניין מהם – זיכרונותיו של אלוף אליהו (כהן) בן-חור.[9] ניסיונותיי להעיר ולהאיר על טעויות עובדתיות בשני הספרים הראשונים נדחו. אל תבלבל אותנו עם עובדות, רמזו לי הממונים עליי בהוצאה הצבאית. היום אני יודע, שהמשחק היה גדול עליי ועליהם.

 

מבחינה זו – ספרו של מילשטיין סוגר מעגל – כחמישים שנה אחרי ספרו של לירון – ומנסה לרדת לשורשיהם של שני אירועים מפורסמים בקרב על ירושלים: כיבוש דיר-יאסין והטבח בשיירת “הדסה”. תוך כך, הוא דן בקרבות “הראל”, בהקרבה המיותרת של הל”ה ושל קבוצות אחרות, בנפילת גוש עציון.

 

קשה לחקור בארץ

 

הבעיה הראשונה במחקר היסטוריה צבאית בארץ היא הנגישות הקטֵנה לארכיונים רשמיים. לצערי, נכוויתי בעניין – גם במחקרי לפני יותר משלושים שנה על לח”י, גם במחקרים אחרים, שניסיתי ליזום, וגם במחקריי הנוכחיים על מלחמת יום הכיפורים. באחרונה השלים משרד הביטחון מהלך תמוה, שכינס אל ארכיון צה”ל את הארכיונים של ה”הגנה”, של אצ”ל ושל לח”י. כך, באמצעות צעד כביכול-מינהלי (איחוד ארכיונים), מנסה הממסד הביטחוני להכשיל כל אפשרות לחקור את ההיסטוריה שלנו. בפועל, מי שהצליחו לשים יד על תיקים בארכיונים הללו, או גנבו דונמים של מסמכים עם שחרורם משירות (עמ’ 134), זכו. כעת ייאלצו החוקרים לעמוד בקריטריונים הנוקשים של ארכיון צה”ל, שזכו לביקורת נוקבת של מבקר המדינה כמכוונים להכשיל מחקר.[10]

 

“מי שאינו לומד את העבר – נידון לשנות עליו”, אמר סנטיאנה. בהעדר מחקר היסטורי – אנחנו, למעשה, מבססים את ההיסטוריה הצבאית שלנו על סברות-כרס של חוקרים מקורבים ואינטרסנטיים (שקיבלו רשות להיכנס לארכיון צה”ל בתמורה למחקרם המוּטה) ועל פרסומים רשמיים. דרך אגב, רובם של הפרסומים על ההיסטוריה הצבאית שלנו נמצאים בסוּגָה (ז’אנר) “מורשת קרב” – פרסומים, שיוצרים מפקדים ופוליטרוקים, כדי להאדיר יחידות ואת עצמם. ספר בולט בסוגה זו הנו, ילקוט הכזבים.[11]

 

על “מורשת קרב” ניתן בספק לבסס מערכת הסברה לחיילים, כיוון שהיא מיתולוגית ולא עובדתית. אצלנו משעינים עליה את כל ההיסטוריה הצבאית ואת לקחי המלחמות; וזה רק אחד מליקויי צבאנו, הניכרים מרוב מעשיו ומחדליו בעיקר בארבעת העשורים האחרונים.

 

בדותה בדיר-יאסין

 

הכפר הערבי דיר-יאסין במערב ירושלים (כיום – באזור בית-החולים גבעת שאול) שלט על הדרך לירושלים, והפריע לתכניות “עציוני” להרחיב את השימוש במנחת מג”ש (מסלול גבעת-שאול) בירושלים, כדי שישמש את התעבורה האווירית לעיר, שישבה בדד, וסיפרו, כי הייתה נצורה.[12] “[מג”ש] … כמעט שלא הופעל, משום שהיה גלוי מדי לאש שנורתה עליו מכיוון הכפר הערבי נבי-סמואל …”[13]

 

ההתקפה על דיר-יאסין הייתה חלק ממבצע “נחשון” לפריצת הדרך לירושלים, ותואמה עם ה”הגנה”. היא הייתה חלק מאסטרטגיה כוללת של ה”פורשים”, שפעלו עצמאית בירושלים – כיוון שלא נכללה בריבונות מדינת ישראל לפי החלטת החלוקה של האו”ם[14] – אך ניסו להגיע לתיאום עם “עציוני”. שיקולים פוליטיים הכשילו את התיאום, למרות שהיו לו הרבה תומכים בדרגי השדה של ה”הגנה”. כנראה, גם משום כך, הוצב שאלתיאל לפקד על “עציוני” – מבלי שהיה לו כל רקע בפיקוד קרבי, אך הוא היה עתיר ניסיון ב”סיזון”.

 

מילשטיין בדק את סיפור הטבח, שעשו כביכול ה”פורשים” בדיר-יאסין. כשכובשים מקום יישוב (ובעיקר, כשהלוחמים ומפקדיהם אינם מיומנים בלחימה בשטח בנוי) – אין מנוס מקרבנות בקֶרב האוכלוסייה. כיום קוראים לזה במונח נקי, “נזק סביבתי”. השאלה האם נעשה בכפר טבח, היא שאלת המפתח.

 

אם התשובה תהיה חיובית – תישאל השאלה, מי עשה זאת?

 

מלכתחילה, יש די עדויות, כי כיבוש הכפר לא צלח בידי אצ”ל ובידי לח”י. כלומר, התכנית המבצעית כשלה כבר בתחילת המבצע, והתוקפים סבלו אבדות כבדות. משום-מה הם ויתרו על הפתעה; ולכן, רבו אבדותיהם. כיוון שכך, הם לחמו בחירוף-נפש, כדי להשיג מאחז בכפר, אך לא הצליחו להתגבר על הגנתו. הכפר נכבש לבסוף בסיוע יחידת פלמ”ח. גם החזקת הכפר הייתה גדולה ממידותיהם של ה”פורשים”.

 

לכן, יש ספק עקרוני האם עשו ה”פורשים” טבח בתושבי הכפר, או שמא אי-מיומנות הלוחמים ומפקדיהם הביאה לכך, שנהרגו בקְרב עשרות אזרחים. יש גם עדויות על ירי של צלפים ערביים על נשים ועל גברים מבני הכפר, שנלקחו להעברת פצועי ה”פורשים”.

 

במסיבת עיתונאים מפורסמת הודיע רענן, שלא היה בכפר, כי נהרגו 254 איש בכיבוש הכפר – מספר שמצץ מאצבעו, אך התפרסם בכל העולם כאש קוצים. כל העדויות של המשתתפים בקרב – וגם של אנשי “הגנה” ופלמ”ח, שהגיעו לכפר במהלך כיבושו ומיד אחריו מעידות על כמה עשרות הרוגים. יתר על כן, מקורות ערביים אינם נוקבים ביותר מ-107 הרוגים מתושבי הכפר.

 

ההד הגדול, שהפך את דיר-יאסין למשל ולשנינה, נוצר בעקבות מסיבת העיתונאים של רענן, שלא היה בשדה הקרב, אלא במפקדתו בגבעת שאול הסמוכה. כתוצאה מכך נוצר גל הלם תודעתי, שסייע לבריחת הערבים ממקומות אחרים, אך גם הגביה את חומות השנאה בין שני העמים.

 

על תשתית זו עלה כפורח אדם אחד, הראוי למחקר נפרד – מאיר פילבסקי-פעיל. לטענת מילשטיין, כמעט כל הסיפור על הטבח בדיר-יאסין כרוך בפעיל בלבד. פעיל היה ביחידת “אברהם” של הש”י היהודי – כלומר, עסק ב”סיזון”. יחידתו פורקה, והוא נשלח לפקד על המשטרה הצבאית בירושלים (עמ’ 28). כמובן, פעיל לא אהב את המינוי. לימים, הוא יהיה מפקד ידוע בצבאנו, חוקר היסטוריה צבאית, יחצ”ן של הפלמ”ח ומחנך של חיילי צה”ל – הן כמפקד בית-הספר לקצינים והן כבר-סמכא בעניין אתיקה צבאית ומנהיגות. מה שנאמר במקורותינו – “יהיו עיניך רואות את מוריך” …

 

כפעיל מרכזי ב”סיזון” (שעד היום אינו מביע שום חרטה על מעשי העוול, שהיה שותף להם בלהט רב), פנה פעיל לממונים הפוליטיים עליו, כדי שיבטלו את רוע הגזירה. פעיל הבין כאשורו את המצב הרעוע בירושלים (שבה הייתה אהדה רבה ל”פורשים”) ואת חשיבות הפיקוח הפוליטי על פעילות ה”פורשים” – תחום התמחותו הבזוי – וניסה להעביר את המסר לממונים עליו בתל-אביב. מאמציו עלו בתוהו, ויחידתו פורקה. כשחבריו לחמו בחזיתות השונות, הוא נותר מוסר תעסוקה בירושלים, כיוון שלא רצה לפקד על המשטרה הצבאית.

 

מאיר פעיל הוא היחיד, המעיד על טבח בכפר (עמ’ 69). לדבריו, שאין להם כל אישור ממקור אחר – ב”פורשים”, ב”הגנה” ובפלמ”ח – הוא שהה בדיר-יאסין בשעת הקרב ואחריו. פעיל מספר, שחבר לח”י (משה אדלשטיין, “עמוס”), שהכיר כש”עמוס” היה בפלמ”ח, הזמינו לכפר – טענה, המוכחשת מכל וכל. יתר על כן, כפעיל ב”סיזון”, פעיל היה מוכר לחלק מה”פורשים” ולמפקדיהם. אין זה סביר, שנכח במקום מבלי שמישהו ראהו (עמ’ 71).

 

בתשעה באפריל דיווח פעיל על הטבח, שכביכול ראה, לישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית ב”הגנה”. לדיווחיו הצטרף דיווח של יצחק לוי (לויצה), ראש הש”י הירושלמי. אך מעשה שטן: בתארו את הטבח כביכול בספרו, הסתמך לויצה על עדות פעיל.

 

טענות פעיל והתנא-דמסייע שלו לויצה נדחות לחלוטין על-ידי חוקרים מאוניברסיטת ביר-זית, שאמדו את מספר ההרוגים הערביים בכיבוש הכפר בכמאה ושבעה איש (עמ’ 64).

 

מסקנת מילשטיין: דו”ח פעיל מפוברק, והוא היטה דו”חות אחרים – מסיבות פוליטיות. למשל – את הדו”ח המאוחר של מרדכי גיחון (איש מודיעין ב”עציוני”; לימים – סא”ל ופרופ’ באוניברסיטת תל-אביב), שלא כלל בדו”ח הראשוני שלו על כיבוש דיר-יאסין כל דיווח על טבח כביכול באנשי הכפר, ורק אחר כך כתב דו”ח מתקן, בהשפעת פעיל (עמ’ 72).

 

לטענת מילשטיין, לפברוק הסיפור על טבח בדיר-יאסין הייתה מטרה פוליטית: להדוף את הלחץ של אבא הלל סילבר, מנהיג ציוני ארצות-הברית, לכלול את ה”פורשים” בצבא היהודי, שעומד לקום, ובקואליציה (עמ’ 75). תביעות הללו עמדו בניגוד מוחלט לאינטרסים של מפ”ם – המפלגה החדשה, שהקימו באיחודן “התנועה לאחדות העבודה” (לשעבר – סיעה ב’ במפא”י) ו”השומר הצעיר” – האֵם הפוליטית של הפלמ”ח. ההסכם בין האצ”ל לסוכנות היהודית נחתם בשבעה במארס, ואושר בהנהלת הסוכנות בתשעה באפריל.. הוועדה הפוליטית של הוועד הפועל הציוני הייתה צריכה לאשררו עד חצות בשנים-עשר באפריל – מועד נעילת מושב הוועד הפועל הציוני. “אירועי דיר-יאסין היו אמצעי להשגת המטרה [מניעת ההסכם] … ]אך] ההסכם אושר ברוב של שלושים ותשעה לעומת שלושים ושניים …” (עמ’ 79).

 

מעניין מידע, שמביא מילשטיין בהערה בצד סיפור הדברים – אודות עמדתו הבלתי-מוסרית של הרב יצחק הרצוג בעניין הטבח שלא-אירע. הרב חתם על כרוז של הוועד הלאומי, שגינה את מבצעי הטבח בדיר-יאסין,וסירב לחזור בו גם כשעמיתו, הרב בן-ציון מאיר עוזיאל, הציג בפניו עובדות, שהפריכו את הסיפור הבדוי (עמ’ 79). עמדה זו של הרב הרצוג תואמת את יחסו המתנשא והעוין ל”פורשים” – למשל, הרב התפרץ בזעם (לשוני עדינה כאן) כשדב גרונר סירב לחתום על בקשת החנינה לנציב העליון.

 

בסיכומו של דבר, ההסכם בין האצ”ל לסוכנות היהודית סוכל באמצעות אנשי מפ”ם בסוכנות היהודית וב”הגנה”, ונקבר סופית בפרשת “אלטלנה”. את פירות הבאושים של השקר, שהפיצו על הטבח בדיר-יאסין, תמשיך מדינת ישראל לאכול – למרות שהיה להם תוצא (אפקט) חשוב בהנעת הערבים להיכנע, ולברוח במלחמת הקוממיות.

 

המיתוס על הטבח בדיר-יאסין לא מת. גם אחרי המהפך בשנת 1977 המשיכו לויצה, פעיל וחבר מרעיהם להפיץ את הבדותה, שהפכה לנשק תעמולתי נגד מדינת ישראל. אף שכל אנשי ה”פורשים”, שהיו מעורבים בקרב על הכפר לא שותפו בשלטון החדש, לא הצליחו מנחם בגין אנשיו למחוק את הכתם, שהוטל בהם על לא עוול בכפם (עמ’ 81-80). עתה ממשיכים את השקר כל מיני גורמי שמאל יהודיים – בחסות הרשות הפלשתינאית. מצא מין את מינו.

 

כאמור, אין כל הוכחה – פרט לדברי אדם לא-אמין בעליל, שיש ספק האם נכח באירועים כלל (אלא אם מאיר פעיל הנו אביו-מולידו של דני דין הרואה-ואינו-נראה) – שהיה טבח בדיר-יאסין. למרות זאת, מפעלו של מילשטיין יהיה, כנראה, לשווא. המיתוס השקרי כבש לו אחיזה, ולא יעזוב גם כשכל גיבורי העלילה יירדו מעל הבימה.

 

טיפוח והשכחה בידי סוכני הזיכרון

 

הטבח בשיירת הרופאים לבית-החולים “הדסה” בהר הצופים (שלושה-עשר באפריל 1948), כשעברה בשכונת שיח’ ג’ראח, תוכנן כנקמה ערבית על אירועי דיר-יאסין, היה – לפי מילשטיין – מחדל יהודי, המאפיין את תרבותנו הביטחונית מחד גיסא ואת מסורת אי-קבלת האחריות מאידך גיסא. המוסדות הלאומיים האשימו את הבריטים באחריות לטבח – למרות שהם סייעו לניצולי הטבח בשלב הראשון.

 

את המחקר הזה עשה מילשטיין עוד בהיותו נער במוסד החינוכי “הדסים”, בשנות החמישים. ואין ספק, שמחקרו לא הרבה לו אוהדים בקרב מוריו. הוא מספר על כך בהרחבה בספרו הקודם.[15]

 

דווקא הטבח הבוטה בשיח’ ג’ראח כמעט שנשכח – בעוד שהטבח שלא-אירע-כלל בדיר-יאסין זכור היטב. כנראה, סוכני הזיכרון מטפחים את בדותת דיר-יאסין לצורכיהם – והם עדיין נזקקים לשקר הזה – בעודם מעדיפים לשכוח את אירועי הטבח בשיח’ ג’ראח.

 

אמת זו חלה, כנראה, גם על הטבח, שעשו אנשי הגדוד השלישי של הפלמ”ח – אנשי חטיבת “יפתח” – בשבויים ערביים בכפר עין זיתון שליד צפת, באחד במאי 1948. מעניין לציין, כי לכאורה, מורשת הפלמ”ח וטוהר הנשק, שצמח כביכול בשורותיו, מנחה את צה”ל ואת פטפטניו – כמו מאיר פעיל. ודווקא לחובת לוחמי הפלמ”ח ומפקדיו רשומים הטבח בערביי עין זיתון, הטבח בערביי לוד במלחמת הקוממיות, מעשי ביזה לא-מעטים וכמובן ה”סיזון”. כולם חקוקים בעט ברזל על מורשת טוהר הנשק.

 

כדי להעצים את הפרדוקס – כל כותבי ההיסטוריה של הפלמ”ח ושל ראשיו מתעלמים מאירועי עין זיתון – פרט למה שהותירה נתיבה בן-יהודה בספרה, מבעד לעבותות.[16] בן-יהודה הייתה קצינת חבלה ב”יפתח”, וזיכרונותיה ממלחמת הקוממיות שופכים אור אחר על כמה אירועים במהלכה.

 

חטיבת “יפתח” תכננה לכבוש את ביריה ואת עין זיתון, כדי לשחרר את החסימה על הכניסה לרובע היהודי של צפת. המבצע תוכנן בסוף אפריל 1948, ונדחה שוב ושוב בגלל מזג-האוויר. בשלושים באפריל פסק הגשם, והמבצע לכיבוש עין זיתון יצא לדרך (עמ’ 121). הגדוד השלישי הסתער בלילה, הלוחמים הערביים ברחו מהכפר, והותירו בו את רוב תושביו. עם בוקר נכבש גם הכפר ביריה. “… מעין זיתון גירשנו את כל הילדים, הנשים והזקנים. הם הפיצו סיפורים. כך הבשיל המהלך הבא, כיבוש צפת” – סיפר משה קלמן, המג”ד (עמ’ 123).

 

כמו אחרי דיר-יאסין, המיתוס של הכיבוש הישראלי “האיום”, שהעצימו ערביי ארץ-ישראל (“הם הפיצו סיפורים”), סייע לשבור את התנגדות הערבים לכיבוש צפת, שלימים תואר כ”נס”.   

 

בן-יהודה מספרת על מעשי ביזה, שעשו שם אנשי הפלמ”ח ומפקדיהם.[17] כמובן, זה הוכחד בהיסטוריוגרפיה ובספרות על מלחמת הקוממיות, ולא נותר לו כל זכר – כיוון ש”יפי-הבלורית” תוארו כעלית המוסרית של התנועה הציונית וכעלית המשובחת של תנועת הפועלים העברית, והוצגו כ”בן הנבחר” של הישראלים.

 

למחרת הכיבוש החלו מעשי הטבח בכפריים, שנותרו בכפר עין זיתון. “… כמאה שבויים [כזכור, אזרחים לא-חמושים – אב”ץ] נרצחו אחרי כיבוש הכפר …” (עמ’ 126) מבלי שהגדוד השלישי, שתפס את כפרם, הגן עליהם. אחר כך הורה המג”ד קלמן לסלק כל הוכחה לרצח השבויים (עמ’ 125).

 

מה הקשר?

 

האם יש קשר בין שלושת מעשי הטבח?

 

• הטבח בדיר-יאסין הוא בדותה, שהפיצו גורמים פוליטיים על מנת לסכל את אחדות המחנה הציוני ערב הקמת המדינה – מתוך חשש פן יקופח חלקם במנעמי השלטון – ובקופה הציבורית.

 

• את הטבח בשיח’ ג’ראח היה ניתן למנוע. חטיבת “עציוני” והפלמ”ח לא עשו את המוטל עליהם, והסוכנות היהודית האשימה את הבריטים באחריות לטבח.

 

• הטבח בעין זיתון הוסתר, כדי לא לפגוע בקידומו של יגאל אלון.

 

לפיכך, הקשר היחיד, שניתן לטוות ביניהם הוא אליבא דמילשטיין, “תרבות הביטחון הישראלית”. זו, לדבריו, מבוססת על מיתוסים, על אי-מקצועיות ועל אי-חקירת האמת. כתוצאה מכך מושחת הביטחון הישראלי, ומנציח את השקר – על מנת ליצור הגמוניה של מפא”י על המדינה ועל מערכת ביטחונה. מילשטיין סבור, שההתעלמות מהאמת – בסיוע היסטוריונים מגויסים – שירתה את העלית הביטחונית ואת העלית הפוליטית. היא אפשרה את שלטונן עד המהפך בשנת 1977 (ואולי גם מעבר לכך). ההתעלמות מהאמת דרדרה את צה”ל, שמלכתחילה היה מיליציה לא-מקצועית – עד שהגיע לשפל תפקודו במלחמותינו ארוכות-השנים בדרום לבנון ובדיכוי התקוממות הערבים ביהודה, בשומרון ובעזה.

 

המאמר הופיע בגיליון 118-117 של “נתיב” כתב-עת למחשבה מדינית  חברה ותרבות, ספטמבר 2007.

 

 

הערות

1. לא רק שהדרכים העוקפות לירושלים מופו אחרי מאורעות תרצ”ו-תרצ”ח (כפי שמספר אליהו בן-חור, שפיקד אז על מחוז ירושלים ב”הגנה”, בספר זיכרונותיו), אלא שהיו שהשתמשו בהן גם לפני ש”גילו” פתאום את “דרך בורמה”, וסללוה למעבר משאיות. בין השאר – שימשו הדרכים הללו את לח”י לתספק את כוחותיו בירושלים. כלומר, הבעיה הייתה אי-רצון לעשות מעל ומעבר למען העיר הנצורה.

2. ירושלים העתיקה במצור ובקרב. תל-אביב: מערכות (1957).

3. אהרן לירון, “טראומת הנפילה בשבי”. ערים בלילה – עמותת חיילי צה”ל שהיו בשבי האויב. נגיש אלקטרונית – http://www.erim-pow.co.il/article.php?id=49

4. חוקרי היומנים הם אל”ם (בדימוס) גרשון ריבלין וסא”ל (בדימוס) אלחנן אורן.

5. כנראה, העמותה לחקר כוח המגן ליד יד טבנקין. אפשרות אחרת – העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית.

6. לירון, “טראומת הנפילה בשבי”. שם.

7. שלמה שמיר, 1994. “… בכל מחיר” – לירושלים. תל-אביב: מערכות.

8. יצחק לוי, 1986. תשעה קבין. תל-אביב: מערכות.

9. אליהו בן-חור, 1985. לצאת את הגדר. תל-אביב: מערכות. בן-חור מונה לאלוף בתחילת מלחמת הקוממיות, אך הסתכסך עם דוד בן-גוריון, ועזב את המטכ”ל. הוא התגייס שוב, בשמו הקודם (כהן), ושירת כל המלחמה כנהג זחל”ם בחטיבת “גבעתי”.

10. כמעט שאין ביקורת ציבורית על הנעשה בארכיון צה”ל. למיטב ידיעתי, הביקורת הציבורית האחרונה עליו הייתה בשנת 2006, כשוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת דנה בשחרור מסמכי ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים לעיון הציבור.

11. ספר חשוב בסוגה בדיונית זו הנו אנשי פנפילוב המיתולוגי, שנזקיו הרבים גדולים ממעלותיו המעטות – כיוון שהפך ברבות הימים לקריאת-חובה בבית-הספר לקצינים.

12. על הקשר האווירי לירושלים בתש“ח – ראו אורי דרומי 1983. “ירושלים לא נותקה – שדות-התעופה של הבירה בתש”ח”. עידן 2. ירושלים: יד בן-צבי (מהדורה חמישית מתוקנת),  עמ’ 104-110.

13. דרומי, 1983, עמ’ 107.

14. עד כדי כך, שלממשלת ישראל היה קונסול בירושלים – כנראה, אברהם בירן (לימים ארכיאולוג ידוע). ד”ר דב יוסף הוגדר כמושל ירושלים, וחטיבת “עציוני” צורפה לצה”ל רק בסוף 1948.

15. גדעון אריאל ואורי מילשטיין, 2006. על מה חלמנו. אגדת הדסים. רמת אפעל: שרידות, עמ’ 251 ואילך.

16. ירושלים: דומינו, 1985.

17. בדומה למה שנעשה בירושלים ובמקומות אחרים.

 

 

לכתבה המקורית המלאה