המיליארדר ארקדי גאידמק הוזמן לישיבת הוועדה לביקורת המדינה שדנה בהיערכות העורף במלחמת לבנון השנייה, ואף ניתנה לו ההזדמנות לשאת את דברו, כפי שנהוג בועדות מסויימות של הכנסת – לפי מדיניותו של יו”ר ועדה זו או אחרת – וגם אני זכיתי לכך לא פעם, למרות שאיני מולטי-מילארדר.

הסערה שהתחוללה בישיבת הוועדה פרצה בגלל אמירתו של גאידמק ש”השרים רק יושבים ומדברים ומנסים להגן על האינטרסים שלהם להיות חברי ממשלה, על המעמד שלהם ועל המשכורות שלהם”.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ התריסה: “האם הכסף קונה אפשרות לשבת פה בוועדה לדבר כך? שגאידמק יקנה שני עמודים ב’ידיעות אחרונות’ ויגיד מה הוא רוצה”, ואחריה החרו-החזיקו גם ח”כים אחרים (שר הרווחה יצחק הרצוג, אבשלום וילן, יעקב ליצמן), אבל יו”ר הוועדה, חה”כ זבולון אורלב, למרות שלא רווה נחת מהדברים, (“אני לא חושב ששרים מכהנים בשביל המשכורת”), הגן על זכותו של גאידמק לומר את דברו (“חובתנו לאפשר לאזרח לומר דברים, גם אם הם מקוממים”), ויחד עם זאת הבהיר כי להבא ישקלו בכנסת אם לזמן את גאידמק לדיונים.

אורלב גם ביקש מגאידמק לחזור בו מדבריו, אבל לא נענה, וחברי הכנסת אשר זעמו על גאידמק הפנו חלק מזעמם אל אורלב עצמו, וטענו שהוא לא שומר על כבוד הכנסת.

מדוע זועמים חברי הכנסת על גאידמק?

מי שהולך לפוליטיקה, יש לו תמהיל של סיבות לכך, המשתנה מאדם לאדם: לקדם אג’נדה פוליטית או ציבורית, ליהנות ממעמד, משררה או משניהם, וכו’. שאלת המשכורת לא תמיד משחקת תפקיד אצל הפוליטיקאי, משום שישנם כאלה אשר מרוויחים ב”אזרחות” הרבה יותר מהמשכורת שהם מקבלים בשירות הציבורי, ונזקם הוא הרבה יותר מאפס.

רוב חברי הכנסת עובדים קשה, הן למען האג’נדה והן כדי לחזור ולהיבחר שוב, בבוא העת – גם זה לגיטימי. כדי להשיג זאת הם זקוקים לתהודה ציבורית. לכותרות במדיה האלקטרוניים ובעיתוני הבוקר-שלמחרת. אבל, מה לעשות, בתחום הזה ארקדי משיג אותם בהליכה איטית, והוא משיג אותם לא רק בגלל הכסף שלו, אלא גם משום שהוא minded על זה, ולכן הוא משקיע בכך משאבים רבים – ומשאבים זה לא רק כסף.

ראו מה כותב על כך העיתונאי יואב יצחק, תחת הכותרת דנקנר לעומת גאידמק:

ראו כמה זמן אוויר ו/או שטח מקבל המיליארדר, ארקדי גאידמק, בערוצי הטלוויזיה, רדיו ובעיתונות הכתובה והאלקטרונית. גאידמק מצליח שוב ושוב לסחוף את אמצעי התקשורת לעיסוק מופרז בו ובתרומותיו, שלכל היותר הסתכמו בשנים האחרונות בכמה עשרות מיליוני ש”ח. גאידמק, ואין זה סוד, עושה זאת כדי לרכוש תמיכה ואהדה בקרב הציבור. את כוונותיו הפוליטיות הוא אינו מסתיר.

לעומתו, נוחי דנקנר, יושב-ראש קבוצת אי.די.בי. דנקנר יזם מתן תרומה בהיקף כספי אדיר של 226 מיליון ש”ח, לישובי קו העימות בצפון ובדרום. סכומים גדולים נוספים תורמת אי.די.בי., מדי שנה, לעמותות ולגופים נצרכים.

דנקנר, שתרם אישית גם חלק מהגמול המגיע לו מאי.די.בי., עושה זאת בצנעה רבה המעוררת כבוד כלפיו. וזו בדיוק הסיבה, למרבה הפרדוכס, שאמצעי התקשורת מאבדים בו עניין, מהר מאוד. הם מעדיפים לאפשר לגאידמק, שעושה הצגה מכל תרומה, לככב באמצעי התקשורת – גם במקרה שהוא מבטיח תרומה, ושוכח לקיים.

ובדומה לכך אמצעי התקשורת לא מגלים עניין רב גם בחברי הכנסת החרוצים ביותר, וכל פעולה שלהם, גם חשובה ביותר, תזכה לכלהיותר בידיעה קטנה באחד העמודים הפנימיים של יום המחרת, וביום שאחריו יעטפו בה דגים מלוחים בשוק הכרמל, תלפיות, או מחנה יהודה. היום, כאשר רוב העיתונות עוברת לאינטרנט, גם דגים מלוחים כבר קשה לעטוף בה.

קשה להאמין שעינם של שלי יחימוביץ או של רן כהן צרה במתנות שגאידמק נותן לתושבי שדרות, ולא שמענו מהם קריאה לדחות את מתנותיו, אבל הקינאה, מן הסתם, אוכלת אותם.

זו זכותו

כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, חייבים אנו לצאת מתוך הנחה שגאידמק הרוויח את הונו כדין, ושילם עליו את כל המסים, כך שעם ה”נטו” שנשאר לו ביד מותר לו לעשות כרצונו. מותר לו, למשל, לצאת במבצע סוכריה לכל ילד בכל יום, וכל עוד אין כאן קומבינה עם הסתדרות רופאי השיניים, אין לבוא אליו בטענות. מותר לו גם לתקוף את הממשלה, על שהיא מזניחה את ילדי ישראל בכך שהיא לא מחלקת להם סוכריה בכל יום, והוא, כאזרח פרטי, צריך לעשות זאת במקומה.

מותר לו, כי אנחנו מדינה חופשית, וכשם שמותר לתת מתנות, כך גם מותר לתקוף את מי שלא נותן מתנות, ועוד יותר מותר הדבר למי שחושב שמבחינת המדינה לא מדובר ב”מתנה” אלא בחובתה של המדינה לתת כל יום סוכריה לכל אחד מאזרחיה הצעירים.

ההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה

חברי הכנסת משיבים מלחמה שערה ברוח המוסכמה הקלאסית ש”ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה”, אבל כאן זה נכשל.

זה נכשל מוסרית משום שאי אפשר לגנות אדם המוציא מכיסו ונותן לזולת.

וזה נכשל פוליטית, משום שאם תושבי שדרות ייקראו לקלפי על מנת לבחור בין גאידמק לבין יחימוביץ, למשל, התוצאה לא תהיה גבולית. ואם נשליך מזה על הבחירות הכלליות לא נוכל שלא לזכור את יוסף אלמוגי, ואת אמירתו הבלתי-נשכחת כי “בחצי מעברה יש יותר קולות מאשר בכל האוניברסיטאות”, נדע כי גאידמק ממנף את עצמו אל הפוליטיקה על כנפי המעברות, ולא על הציבור האינטלקטואלי. זה לגיטימי, וזו זכותו.

לו אני יו”ר הוועדה הייתי הולך בדרך אחרת.הייתי אומר לאורח כהאי לישנא:

מר גאידמק, אנחנו מאוד מוקירים את תרומותיך, אבל לך אין המחוייבויות שיש לממשלה. כאשר אתה שם לירה על הסעתם של תושבי שדרות ל”איוורור” באילת, או על סוכריה-לכל-ילד, איש לא מצפה ממך לשים מאה לירות על בטחון המדינה, על בתי חולים, על מוסדות חינוך וכו’. על המדינה, לעומת זאת, רובצות דאגות נוספות, חשובות יותר, לדעתה, אשר אף נדבן לא לוקח אותן על עצמו, וגם לא יכול לקחת.על עצמו. הוצאות בטחון, חינוך, בריאות, תשתיות, משטרה, וכו’. אחרי שהמדינה תבטיח לאזרחיה את החיוני להם, ותישארנה לה כמה לירות, היא תשב על המדוכה אם להוציא אותן על תפנוקים לתושבי שדרות, כגון הסעות לאילת ונופש בה, או, למשל, לתת להם פטור ממסים; לתת לכל  ילדי ישראל סוכריה-לכל-ילד-כל-בוקר, או הפחתה בשיעורי-המס להוריהם – סוכריה טובה בפני עצמה. אז יכול להיות שהממשלה טועה, ואם אתה היית ממשלת ישראל היו לך סדרי-עדיפות אחרים, אולי גם ראויים יותר, אבל זה לא אומר שהשרים “רק יושבים ומדברים ומנסים להגן על האינטרסים שלהם להיות חברי ממשלה, על המעמד שלהם ועל המשכורות שלהם”.

וגם הייתי מוסיף:

אם הממשלה הייתה מוציאה את המשאבים הלאומיים לפי סדרי הקדימות שלך – קרי: מקדימה שעשועים ללחם – מדינת ישראל כבר מזמן לא הייתה קיימת.

אני מניח שספיץ’ כזה היה גם מיטיב להשיג את המטרה, גם חוסך את המהומה, וגם מסדר לזבולון אורלב כותרות שהוא כבר מזמן לא חלם עליהן.