במאמר קודם, שעסק במשמעויות של זכיית אהוד ברק בפריימרי’ס של מפלגת העבודה, התייחסתי למילכוד אליו ברק הכניס את עצמו בהבטחה האולטימטיבית שמפלגת העבודה תפרוש מהממשלה אם אהוד אולמרט לא יתפטר בעיקבות הדו”ח הסופי של ועדת וינוגרד. לדברים התלוותה גם קביעיה חד משמעית מפי “מקורבים” לברק, שבנושא הזה לא יהיה זיג זג. לציבור הקוראים שאולי שכח, הזיג זג היה אחד המאפיינים המרכזיים של מדיניותו של אהוד ברק בתקופה הקצרה בה הוא ישב במשרד ראש הממשלה בסיבוב הקודם.

התקשורת בימים אלה מתעלמת מהסיפור, אבל אז זה היה נושא מרכזי בכותרות. במאמר מוסגר אני חייב להודות שהמונח זיג זג לא כל כך נראה לי. יו יו הוא לדעתי תאור הרבה יותר הולם למשוגותיו של ברק, אבל זה כבר עיניין של טעם.

מסתבר שזיג זג זה אופי, וכמו שנאמר במיקרא הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ, וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו, אופי איננו משתנה כל כך בקלות. לברק אין כל כוונה לנטוש את ממשלת אולמרט. קרוב לוודאי שגם לא היתה לו כוונה כזאת כאשר הדברים נאמרו, והאמירה הזאת לא נאמרה אלא לשם האמירה בלבד (אולי על מנת לרצות את אופיר פינס). בימים אלה אנחנו רואים את הזיג זג הראשון לעונה מתחיל לנוע.

בידיעה שהתפרסמה בג’רוסלם פוסט מיום 29 באוגוסט אנחנו קוראים על “רמזים מברק שמפלגת העבודה תשאר בממשלת אולמרט בשל מצבה הכספי” (Barak hints debts will keep party in government). ממש מיסכן. ברק כנראה מיצה עד תום את כל העמותות שמימנו את מסע הבחירות שלו ב 1999, ועכשיו המפלגה לא תוכל להמשיך ולהתקיים אם לא תהיה קרובה לצלחת. אני מתאר לי ש”מקורבים” ו”יודעי דבר” יטענו ש”זה לא זיג זג, זו סיבה מוצדקת”. סיבות יש תמיד. זה הבסיס עליו נשענת אומנות הזיג זג. אם הסיבות מוצדקות, זו כבר שאלה אחרת. שאלה יותר מעניינת היא איך לדעתו של ברק השארות בממשלה תשפר את מצבה הכלכלי של המפלגה, שלפי דבריו היא היום במצב של “נתמך סעד” (We cannot win an election as a charity case).

ראוי לציין כאן שבעיתונות העברית יש התעלמות כמעט מוחלטת מהנושא. היתה ידיעה קצרה על מצבה הכלכלי של מיפלגת העבודה ב”ידיעות אחרונות”, ללא כל התייחסות להשפעה שתהיה לזה על ההחלטה להשאר בממשלה. ב”מעריב” וב”הארץ”, לא מצאתי שום דבר.

הזיג זג איננו הדבר היחיד שלא השתנה אצל ברק. למרות הניסיון הרב אותו צבר בתקופה הקצרה בה הוא ישב במשרד ראש הממשלה, הוא ממשיך להפריח הצהרות חסרות משמעות שלא נועדו אלא לסבר את האוזן. חבר יועציו מקפיד להשגיח עליו שישמור את “זכות השתיקה”, על מישקל המאמר המיקראי גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ, חָכָם יֵחָשֵׁב, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. התפקיד מחייב, ולעתים אין מנוס מהופעות בהן עליו לדבר. עיתון “הארץ” מיום 29 באוגוסט מביא כמה הברקות מהופעתו של אהוד ברק בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

“יש בפירוש התגבשות של סוג של דבר שגם הוא מבחינת הסיכוי לדיאלוג יש בו אלמנט חיובי“. – בלי להכנס לדיון על הצד הלשוני של הביטוי הזה, מי שהוא מוכן להסביר לי בשפה פשוטה מה בדיוק נאמר כאן?

“כמובן אנחנו לא אמורים להיכנס לדיאלוג כאשר אנחנו לא מבינים מה האינטרסים של ישראל ואנחנו לא יודעים מה אנחנו יכולים להשיג מהם“. – שר ביטחון שאיננו מבין מה האינטרסים של מדינת ישראל? ואח”כ הוא עוד מצפה שהציבור ימסור לידיו את הנהגת המדינה.

“אני מדמה את המצב לכך שיש לסורים מפתח לדלת שמובילה לחדר שבו יתברר אם יש משא ומתן או לא, והם לא משתמשים במפתח הזה. במקום זה רואים הכרזות ותמרונים לפני המסך“. – גם כאן, קשה לראות איך מי שהוא יכול לרדת לסוף דעתו של ברק. ובאמת, אחדים מחברי הכנסת העיזו להרים את היד ולשאול “איזה מפתח?”, אבל קשה לראות איך התשובה שניתנה “לפחות המפתח שהיה בעבר היה מציאת דרך להבין יותר את הפרמטרים שבהם שני הצדדים רואים את המו”מ האפשרי לפני שהוא פורץ על פני השטח“, פתרה מה שהוא.

עד כאן על המצב בחזית הסורית. לגבי יהודה ושומרון זה לא שונה בהרבה.

“המציאות מחייבת אותנו מצד אחד לעמידה עם רגליים איתנות על הקרקע ועיניים פקוחות תוך צורך לשלב אופקים מדיניים“, ובהמשך בא ההסבר ש”יד שמאל הופכת כל אבן ואבן לחפש אופקים מדיניים ויד ימין עם אצבע על ההדק מוכנה ללחוץ אם צריך“. טוב לפחות שמי שכתב לברק את הדברים לא טעה ב”חלוקת העבודה” בין שמאל וימין. כדאי לציין כאן שהביטוי אודות “הפיכת כל אבן ואבן” בחיפושים אחרי השלום היה שגור בפיו של אהוד ברק כבר בסיבוב הקודם. באותה תקופה גם הפלשתינאים עסקו בהפיכת כל אבן ואבן, אבל המטרה שלהם לא היתה מעבר לאופק אלא רכבים ישראליים שנסעו בכבישי יהודה ושומרון.