סיפור אישי

·                         מיניות ובריאות מינית

·                         השיקום המיני מהו?

·                         מיניות לאחר אירוע מוחי

·                         דרכי ההתמודדות בשלבים הראשונים

·                         בואו נהיה מעשיים

·                         לפעמים צריך טיפול

·                         דוגמאות מהחיים

·                         עצות והמלצות

מסיבות שונות לא עברתי שיקום מיני. בשל האופי האינטימי של פגיעה זו, והעובדה שהיא קשורה בתא הזוגי ולא רק בי, לא אפרט את הסיבות האישיות לכך. עם זאת, בעידודם של מטפלים ומטופלים רבים המשתתפים בספר, שהסבירו לי את חשיבות הנושא, הבנתי כי הספר לא יהווה מדריך שלם לשיקום ללא נושא “השיקום המיני”. החלטתי לאסוף מידע ולהתייעץ עם מומחים גם בתחום זה.

מאמצי נשאו פרי. נפגשתי עם ד”ר רפי חרותי, מומחה ברפואה שיקומית, מטפל מיני מוסמך ומנהל המרפאה לשיקום מיני במרכז רפואי “רעות” ביד אליהו. ביקשתי שיעביר לנו, הקוראים, מניסיונו המעשי בשיקום מיני של אנשים לאחר אירוע מוחי. את חלקו הראשון של הפרק כתב ד”ר רפי חרותי במיוחד עבור ספר זה. בחלקו השני של הפרק הבאתי שיחה עמו, במהלכה שאלתי אותו מספר שאלות ענייניות, אשר עליהן השיב בחפץ לב. להלן דבריו של ד”ר חרותי.

“בעת כתיבת הפרק, קיבלתי מכתב מאדם שעבר אירוע מוחי, בו הוא משתף אותי בתחושותיו ובמחשבותיו. החלטתי להביא אותו בשינויים קלים, על-מנת לשמור על פרטיותו. תקוותי היא שסיפור אמיתי זה יכניס את הקורא היישר אל לב לבו של השיקום המיני לאחר אירוע מוחי.”

סיפור אישי

לד”ר רפי חרותי שלום,
הנה מספר מילים על סקס, אינטימיות ומחלה – לא תמיד בסדר הזה.

היה לי חדש ומוזר להגיע לעולם חדש מהשבץ, שבתחילה עיקרו משא כבד על צד שמאל, מה שנקרא חולשה ושיתוק… ובהמשך, לאחר שהכימיקלים שבתרופות התמקמו טוב יותר בגוף, התחיל לסקרן אותי על מה ולמה השבץ. אז התחלתי, קודם כל, בניסיון לשקם את הגוף, והתברר שזה משהו שאמשיך בו כל חיי.
ואז הגיע שלב שיקום זיכרון.
ואז הגיע שלב שיקום בשיווי המשקל.
ואז הגיע שלב בניית מסגרות חברות ושייכות חדשים.
והיום אני פעיל כמתנדב ועובד עם נפגעי אירוע מוחי.
בזמן שעברתי את השיקום, אשתי עברה טראומה גופנית משל עצמה. חולשה, ניתוח, שיקום. אולי יש קשר למצבי, עובדה היא שהקשרים בינינו התהדקו מכיוונים חדשים.
החלטתי להיכנס לנושא המיני כי יש משהו במין שמביא שלווה והנאה. הגעתי לאורולוג וממנו לפרופסור בפסיכיאטריה שסקר לפניי את משנתו:

א.         יש ירידה באביונה

ב.         יש ירידה בתשוקה

ג.          לחיות ביחד הרבה שנים זה לא זה.

בקיצור – לא השתכנעתי ממנו. אך אני גם לא מרגיש צורך להוכיח את גבריותי על-ידי קפיצה על כמה שיותר תרנגולות, גם כי אני רואה כעת את החיים אחרת.

השיתוק שינה פרופורציות, ולאו דווקא לכיוון המסכנות. אני פחות דיכוטומי, יותר אופטימי, יותר נהנה מהחיים מאשר קודם. בשנתיים האחרונות אמרתי לאשתי המון פעמים כמה אני אוהב אותה וכמה היא יפה בעיניי. לא עשיתי זאת אף פעם קודם לכן. פתאום אתה מבין שצריך להשקות את עץ המשפחה, והיא אכן גומלת לי בדרכה. מספיק לי פעם בחודש שהיא לובשת חיוך, בושם ומנוחה. מגיע העניין שפעם אמרו עליו, ואולי גם היום, זה מדד האהבה. ואז אנו בקשר בו עושים את העניין מרעיון למוחשי, כמה שאפשר. וההרגשה יכולה ללוות אותנו שעות, ימים ושבועות עד שנצטרך להטעין את מצבר ההתרגשות המינית שוב.

מיניות ובריאות מינית

מיניות היא שילוב המרכיבים הפיזי, הנפשי, האינטלקטואלי והחברתי של הפרט – שילוב המבטא גבריות או נשיות. מכאן קל להבין שמיניות היא הרבה מעבר לאקט המיני; היא ביטוי של כל מרכיבי האישיות הבאים לביטוי בכל עשייה. היא כוללת גם מרכיבים יום-יומיים כמו: היגיינה אישית, לבוש, דיבור, ריח גוף, הבעות חיבה, קשר עם אחרים, חברות, אינטימיות, נישואין, דימוי גוף, מין, חינוך מיני, מחזור, אמצעי מניעה, הריון, מחלות מין, אוננות, זהות מינית ועוד.

הגדרות מסורתיות של בריאות נפשית מצביעות על חשיבות המיניות. פרויד, למשל, הגדיר בריאות נפשית כיכולת לאהוב ולעבוד. בעבודה רחבת היקף בנושא הרגלים מיניים, הומחש עד כמה נושא התפקוד המיני חשוב לאנשים, אפילו בריאים. בעבודה זו נבדקה השפעת הפרעות זקפה על מגוון תחומים בחיים. כ-71% מהגברים, וכ-69% מהנשים שהשתתפו במחקר, ענו כי הם סבורים שאם תפקודם המיני היה יורד, הדבר היה משפיע על יחסיהם עם בן/בת הזוג, כ-32% מהגברים ו-24% מהנשים ציינו שהתפקוד המיני ישפיע אפילו על היחסים עם בני משפחה אחרים. 43% מהגברים וכ-30% מהנשים חשבו שתפקוד מיני לקוי יפגע בתפקודם בעבודה. ממצאי המחקר מצביעים שלליקוי בתפקוד מיני יש השפעה מרחיקת לכת גם על שטחי חיים אחרים.

מיניות בהגדרתה הרחבה, היא חלק חשוב בשיקום, בשל הקשר ההדוק שלה למכלול מרכיבים רב, כגון הערכה עצמית, תדמית גוף, קשר בין-אישי ומוטיבציה. על כן, אנשי צוות העוטפים את החולה בתקופת שיקומו, צריכים להתייחס גם אל נושא המיניות כאשר עוסקים בשיקום.

השיקום המיני מהו?

לאירוע מוחי השפעה דרמטית על החולים ועל הסובבים אותם. החיים מקבלים קצב ומשמעות שונים לחלוטין, בייחוד אם התפקוד טרם האירוע היה תקין. האירוע מהווה מבחן לחולה ולמשפחתו, כאשר ציון טוב במבחן מוביל בדרך כלל לתהליך שיקום מוצלח וחלק יותר. שיקום הוא הבאת הפרט למצב של תפקוד מיטבי בחברה בהתאם למצבו, לרבות תפקוד מיני. ההיבט המיני עדיין לא מהווה ציר מספק בתהליך השיקום לאחר אירוע מוחי, למרות השפעתו על יתר תחומי החיים, והאפשרויות לשיקום ולשיפור.

בשיקום מיני נכון ניתנים מידע והכְוונה בתחום הבריאות המינית במטרה לשפר את הפוטנציאל המיני. לעתים הכוונה והדרכה בלבד תורמים להעלאת הביטחון העצמי, לשיפור איכות החיים, להפחתת רמת החרדה של המטופל/ת ובת/בן זוגו ולהגברת השליטה העצמית. לעתים, כאשר אלו אינם מספקים, כרוך השיקום בטיפול הכולל הערכה מחודשת של התפקוד המיני וטיפול מעמיק בליקויים המתגלים, הן אם מקורם גופני והן אם מדובר בהשלכות פסיכו-סקסואליות (כלומר, בעיות ברמה הרגשית האישית או הזוגית).

מיניות לאחר אירוע מוחי

בטבלה הבאה ממצאים מעבודות רבות, מהם ניתן ללמוד שקיימת שכיחות גבוהה של ליקויים בתפקוד מיני בקרב אנשים לאחר אירוע מוחי. תדירות הופעת ליקויים בתפקוד מיני לאחר אירוע מוחי (גברים ונשים):

הפרעות חשק               29% – 81%
הפרעות עוררות            26% – 80%
הפרעות באורגזמה       40% – 78%
ירידה בתכיפות יחסי מין 40% – 72%

למרות היקף הבעיה הנרחב, בסקר שנערך בארצות הברית בשנת 1999 ב-20 מרכזי שיקום שונים, נמצא שרק בשני מרכזי שיקום כוללים באופן שגרתי תשאול בתחום המיניות במסגרת האבחון הראשוני, ב-3 כוללים זאת לפעמים, ב-13 לעיתים רחוקות וב-2 מרכזים לא כוללים תשאול לגבי מיניות כלל!

אנשים שעברו אירוע מוחי מדווחים על ירידה בפעילות המינית שלהם. יחסי המין נדחים בדרך כלל לשלב השתקמות מאוחר יותר, לעתים הם נפסקים לחלוטין. גברים מדווחים על ירידה בחשק, בתדירות יחסי המין, בתפקוד המיני – קושי בהשגת זקפה, שינויים בשפיכה ובאורגזמה – ובשביעות הרצון הכללית מיחסי המין. נשים מדווחות על ירידה בחשק וביכולת להשיג סיכוך נרתיקי ואורגזמה.

הסיבות לשינויים אלה קשורות בשילוב של גורמים פיזיים, בדרך כלל גורמי הסיכון שגרמו לשבץ המוחי, אשר הם אותם גורמי סיכון להפרעה בזקפה – סוכרת, טרשת עורקים, יתר לחץ דם, רמת שומנים גבוהה בדם ועישון, וכן גורמים נפשיים כגון, מחסור במידע, דיכאון, חרדה, דימוי עצמי נמוך ותקשורת זוגית לקוי. כמובן, גם לתרופות השפעה לא קטנה. לגבי הגורמים הפסיכולוגיים, קיימים חילוקי דעות מה הסיבה ומה התוצאה. לדוגמה, פחד וחשש עשויים להיגרם מהנכות עצמה, כגון חשש מאירוע מוחי חוזר או מוות. אך גם החשש מתפקוד כושל, מדחייה או מבגידה יובילו להפרעה בתפקוד המיני.

תפקוד מיני חשוב לאנשים בריאים, אבל חשוב באותה מידה לנכים. התפיסה הרווחת היא כאילו חייו המיניים של מי שחווה אירוע מוחי גמורים, ולכן נכים נתפסים כא-מיניים. אולם אין זה כך – נכים, מכל גורם ובכל דרגות החומרה, הם מיניים, הן מוטורית והן אינטלקטואלית. לכל אחד יש יכולת כלשהי לפעילות מינית, ויכולת זו יש לפתח. מעבר להשלכות של מצבו המנטאלי והנפשי של החולה על המיניות, תחום בו למשפחה כולה יש מקום מרכזי, הרי שבן או בת הזוג הם דמויות מרכזיות בכל מה שקשור לחשק מיני,  לתפקוד המיני ולתפיסה של יחסי מין לאחר אירוע מוחי. הכוונה היא בעיקר למערכת הזוגית ומה קורה במערכת זו בזמן משבר, כמו אירוע מוחי. לעתים קרובות התגובה הראשונית של בן/בת הזוג היא אופוריה על שהחולה ניצל. אך במשך הזמן צפים ועולים נושאים כמו;  ירידה בדימוי העצמי והערכה עצמית של החולה, התמודדות עם בעיות בתפקוד מיני על-רקע רפואי או על-רקע חרדה, קושי לשמר משיכה מינית (בייחוד כאשר בן הזוג הופך למטפל) והחששות לגבי מה מותר ומה אסור במצב החדש. כמובן שאיכות הקשר הזוגי לפני האירוע מאוד משמעותית, הרבה תלוי בכך. אם הקשר היה חזק לפני האירוע, סביר להניח שיהיה חזק בהמשך, ובכלל זה יחסי המין. יש חשיבות באיזו מידה היה קשר רגשי חם ואוהב בין בני הזוג, באיזו מידה הייתה תקשורת פתוחה בין בני הזוג, האם הייתה גמישות ביניהם בחלוקת תפקידים של לטפל ולקבל טיפול אחד מהשני? בני הזוג של החולים הופכים נכים מינית גם הם בתקופה הראשונית, שכן האדם שעבר את האירוע המוחי היה שותפם לחיי מין – ושותף זה אינו זמין.

דרכי התמודדות בשלבים הראשונים

תקשורת פתוחה חשובה ומשמעותית אף יותר בזמן משבר זה, כדי למנוע ירידה בערך העצמי של החולה, להפחית הרגשת דחייה ולמנוע מצב של בדידות בתוך הקשר. חשוב שבני הזוג יוכלו להקשיב ולהיות מודעים לעומס ולקושי של החולה. אי הבנות בנושאים אלו גורמות לפעמים לירידה בחשק ולהימנעות.

גם כאשר ניתן לחדש יחסי מין מבחינה רפואית, עדיין קיים חשש לגרום לחולה כעס בכדי שלא יחווה אירוע נוסף. חשש זה עשוי להרחיק בין בני זוג וליצור מצב לא בריא של הימנעות מעימותים. היבט נוסף הוא השינויים המנטליים, הקוגניטיביים והאישיותיים שלפעמים עוברים על החולה. האנרגיות הזוגיות מופנות להסתגלות למצב החדש, פעמים רבות על חשבון חשק מיני. מאחר ומצב זה כל כך רגיש, ורוב הזוגות אינם מקיימים תקשורת מינית פתוחה, עשויים להתווסף משקעים של כעס, אכזבה, תסכול, פגיעה ודחייה. גם דיכאון אצל החולה יכול להשליך על החשק המיני ועל יחסי בני הזוג. חשוב שבני הזוג יבינו מה הם התהליכים והשלבים שזוגות עוברים במצב כזה, כדי להיות ערוכים לכך.

בואו נהיה מעשיים:

ניתן לחלק את תקופת ההחלמה מן האירוע המוחי לשני שלבים: החודש הראשון – בתקופה זו ניתן ומומלץ לחזור לפעילות מינית חלקית: משחקי אהבה וגירויים הדדיים ללא יחסי מין מלאים. השלב השני מתחיל כ-4 עד 6 שבועות לאחר האירוע, במהלכו ניתן לחזור בהדרגה ליחסי מין מלאים תוך שימת לב לדברים הבאים:

 תנאים סביבתיים נאותים כגון סביבה מוכרת וטמפרטורה נוחה.
 אין לקיים יחסי מין אחרי מאמץ גופני, ארוחה דשנה (יש להמתין כשעתיים או שלוש), שתיית אלכוהול או לאחר מקלחת חמה.
יש לחדש את הפעילות המינית בתנוחה מוכרת ומועדפת על החולה, אם היא אפשרית. אם לא ניתן לחזור להרגלים הישנים, יש למצוא תנוחה אפשרית ומענגת אחרת.

המאמץ המושקע בקיום יחסי מין שווה ערך למאמץ המושקע בעלייה במדרגות לגובה שתי קומות. אין ספק, אם מטופל משקיע מאמץ בפיזיותרפיה ומרגיש טוב לאחר מכן, הוא יכול ומסוגל לעמוד במאמץ הכרוך בקיום יחסי מין.

חשוב לקיים תקשורת גלויה בין בני הזוג בתקופה זו. במידה ואחד מבני הזוג מרגיש חוסר חשק, חשוב לדבר על כך, ולא לתרץ זאת בתירוצים שונים. קרבה ואינטימיות רגשית ופיזית יבואו לידי ביטוי בדרכים שונות בתקופת ההחלמה. תרומתן להחזרת הביטחון העצמי ותחושת החיים של החולה רבה.

הסיבות לקשיים בהערכת התפקוד המיני נובעים ממבוכה וחשש, ממודעות נמוכה של המטופל ליכולתו המינית והפוטנציאל השיקומי, מבעיות תפקודיות נוספות, דעות קדומות, בורות ומהסברה לקויה.

דעות קדומות יכולות להוות מכשול להגשמת מלוא הפוטנציאל המיני. הטאבו החברתי שעדיין קיים על מיניות בכלל, תקף עוד יותר כשמדובר באוכלוסיה של אנשים נכים. רגישות יתר נדרשת מרופאים ומטפלים הבאים במגע עם אוכלוסיות אלה. האחריות לפתוח את הנושא ולהעביר מסר חיובי, טבעי ונורמאלי, חלה על המטפלים. על המטפל האחריות לאתר את הרגע המתאים בכדי לתת מידע או לשאול את השאלה המתאימה. רצוי להעלות את הנושא לפני יציאה ראשונה לחופשה בבית, אם כי לדעתי רצוי לפתוח צוהר עוד בשלב מוקדם יותר, על-מנת להפחית חרדות וחששות.

למטופלים אשר עדיין נמצאים באשפוז שיקומי מלא או באשפוז-יום, אפילו אם סיימו אותו, והנושא המיני לא עלה מצד אף אחד מאנשי הצוות המטפל – אין זה אומר שהנושא אינו חשוב להם. אני ממליץ בחום למצוא זמן ולהעלות את הנושא בפני אותו איש צוות שהכי נוח לכם לשוחח עמו: אח או אחות, אולי מישהו בצוות הפיזיותרפיה, עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, רופאה, קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק – לא משנה מי, העיקר שתרגישו נוח לשוחח. אני סמוך ובטוח שאם אותו איש צוות עובד במחלקת השיקום, יש לו השכלה בסיסית בנושאים הקשורים לאירוע המוחי ולהשפעתם, השפעת התרופות, שיפור הדימוי העצמי, ואף שיפור התפקוד המיני. על כן תוכלו לקבל מידע ראשוני מאותו איש צוות. במידת הצורך ניתן להגיע למטפל מיני, ולו לפגישה אחת, כדי לקבל משוב ויעוץ.

לפעמים צריך טיפול

ברוב המקרים מספיקים מתן מידע נכון, תקשורת בריאה וחזרה הדרגתית לתפקוד מיני כמתואר, ללא צורך בהתערבות נוספת. אך מה קורה כשדברים לא מסתדרים מעצמם? או כאשר שני בני הזוג לא יכולים להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמם?

מהן האופציות הטיפוליות? מהן הגישות הטיפוליות? מהן דרכי הטיפול? – האפשרויות רבות ומגוונות, אפרט בקצרה בהתאם לאופי הבעיה:

ראשית כל, חשוב להדגיש שהטיפול בשיקום מיני הוא טיפול צוות רב-מקצועי, תוך מתן התייחסות למרכיב פסיכו-סקסואלי ובמקביל טיפול בערוץ רפואי, כגון מתן מידע והכוונה, טיפול בסימפטום ועוד.

חשק מיני (ליבידו)

במקרים בהם האבחנה היא כי החשק נפגע באופן ישיר, יש להעביר את האחריות ליזמה לבן או בת הזוג הלא פגוע. אדם שהחשק שלו נפגע לא יזום, גם אם חווה חוויה מינית מוצלחת. יש חשיבות רבה ליידע את בני הזוג למשמעות הפגיעה בכדי שהעדר החשק לא יתפרש כדחייה. במקרים בהם הפגיעה בחשק היא משנית או עקיפה, ניתן לאתר את הסיבה, בדרך כלל חשש מדחייה או נטישה בשל תפקוד לקוי או חוסר שביעות רצון של בן/ת הזוג. לאחר איתור הסיבה, להתמודד עם הקושי המונע מהתפקוד התקין להתקיים. בדרך כלל מדובר בעבודה על הדימוי העצמי, על הביטחון העצמי ועל התקשורת הזוגית ומערכת היחסים.

זקפה

טיפולים בכשל זקפתי קיימים כבר שנים: מכשירי ואקום, הזרקות של חומרים וזו-אקטיביים לאיבר המין, השתלות תותב ועוד. אולם ההתקדמות המהפכנית נעשתה בשנים האחרונות, עם הופעת הטיפול התרופתי בויאגרה, אליה נוספו סיאליס ולויטרה. פעמים רבות טיפול תרופתי לכשעצמו אינו מספיק וצריך להיות מלווה בייעוץ והדרכה מתאימים של שני בני הזוג.

סיכוך ויכולת לְהֵחָדֵר בנשים

תיתכן בעיה של הפרעה בסיכוך בנרתיק, מה שעשוי לגרום לכאב ואי נוחות בעת החדירה. זו בעיה נפוצה אצל נשים לאחר גיל המעבר בכלל, ולאחר אירוע מוחי בפרט. הדרכה לשימוש במסככים למיניהם תקל במידה רבה על בעיה זו. היום קיימים בשוק תכשירים שהשימוש בהם מספיק לכמה ימים.

יחסי מין

בשלב ראשון כדאי להרחיב את מגוון האפשרויות ולכלול יחסי מין עם חדירה ובלי חדירה (intercourse and outercourse)  כאפשרויות לגיטימיות היכולות לגרום הנאה, תוך הקשבה רגישה לצרכיהם של שני בני הזוג. ברמה הטכנית יש לבדוק אלו תנוחות היו מועדפות על בני הזוג ומה לא אפשרי במצב החדש. האם אפשר לתרגל תנוחות חדשות או להיעזר באביזרים שיאפשרו תנוחות מועדפות. חשוב לידע את בני הזוג שיש צורך בזמן תרגול, בהתנסות ובהסתגלות לפני שמחליטים מה מתאים ומה לא.

זוגיות

שיקום מיני כולל, בדרך כלל, את שני בני הזוג. יש להיזהר מלהשתמש בבן/ת הזוג הלא פגוע כעוזר/מסייע/ או שליחו של המטפל. יש להפריד הפרדה ברורה בין הטיפול היום-יומי באדם הנכה לבין הקשר הזוגי. בן/ת זוג שייקחו על עצמם את הטיפול בנכה יאבדו במוקדם או במאוחר כל עניין זוגי או מיני בבן/ת זוגם – מחיר שיש לידע אותם, מלכתחילה, הם עומדים לשלם.

היכן מטפלים?

מרפאות לבריאות מינית ניתן למצוא כיום בכל מרכז רפואי. קל להבין שבשיקום מיני אין אנו מסתפקים בשיקומם של הפין והנרתיק, ועל כן ברור שמרפאות לטיפול ולשיקום מיני צריכות לכלול בתוכן צוות רב מקצועי מתחומי הרפואה והטיפול הפסיכו-סקסואלי, כולל רופא, מטפל מיני המתמחה בשיקום מיני (סקסולוג), גניקולוג, פסיכולוג שיקומי, אח או אחות וכדומה – כל זאת על-מנת לטפל בהיבטים השונים של הפגיעה, הן הגופני והן הפסיכו-סקסואלי. ניתן למצוא רשימה מפורטת של מרפאות ציבוריות מוסמכות לבריאות מינית, כולל אנשי הצוות ודרכי יצירת קשר, באתרים של האיגוד הישראלי לטיפול מיני (איט”מ) www.itam.org.il, ובאתר החברה הישראלית לבריאות מינית (היל”מ): www.sexual-health.co.il.

בפגישה עם ד”ר רפי חרותי במרפאה לשיקום מיני, אשר שוכנת במרכז הרפואי “רעות” ביד אליהו שבתל אביב, שאלתי אותו עוד מספר שאלות:

אני:                  מהו הטיפול השכיח בשיקום מיני במטופל שנפגע כתוצאה מאירוע מוחי?

ד”ר חרותי:        בעיקר מדובר בהימנעות וחרדה לחזור לקיים יחסי מין. בעיות אלו שכיחות גם אצל חולים לאחר אירוע לבבי. קיים חשש שהמאמץ הכרוך בקיום יחסי מין יגרום לנזק נוסף וכן חשש מפגיעה קשה בדימוי העצמי. ראוי לציין שאצל רוב המטופלים היו קיימים ליקויים עוד טרם האירוע בשל אותן מחלות שגרמו לאירוע המוחי, וזו הזדמנות נאותה לטפל גם בהן.

אני:                  אנא, הבא לי דוגמה נפוצה לטיפולך בשיקום מיני ולתוצאותיו.

ד”ר חרותי:        אני מצטער, אך בתחום כה אינטימי, עדין ורגיש אין כזה דבר “דוגמה נפוצה”. כל כך הרבה גורמים מעורבים – ברמה פיזיולוגית, רגשית, נפשית, אינטלקטואלית, זוגית וחברתית – שלא ניתן לקבוע דגם קבוע על פיו עובדים. כל מקרה הוא עולם ומלואו. לעיתים מדובר בשיחה אחת ולעתים מדובר בתהליך ארוך וממושך במהלכו מתירים קשרים סבוכים, אשר האירוע המוחי היווה רק את הקש ששבר את גב הגמל בתוך התא הזוגי.

עם זאת, לבקשתך, הנה שתי דוגמאות של טיפולים שעשיתי ותוצאותיהן:

דוגמאות מהחיים

חוסר תקשורת

י’ היה בן 60 כשעבר אירוע מוחי. נשוי באושר מזה 35 שנים. עד האירוע המוחי חיי המין היו מספקים לדבריו ולדברי ג’ אשתו. האירוע המוחי הותיר אותו עם חולשה קשה בפלג גוף ימין וקשיי דיבור. הם הגיעו אליי כשנה לאחר האירוע, בעידודה של האישה, שכן בשנה זו נמנעו לחלוטין מקיום יחסי מין מחשש להישנות האירוע המוחי. בשנה זו ניסתה ג’ מספר פעמים ליזום מפגש מיני, אך י’ דחה אותה בטענות שונות.

סדרת המפגשים כללה מתן מידע רב על מיניות לאחר אירוע מוחי ובניית הקשר האינטימי בהדרגה, באופן שלא יאיים על י’. לאחר כל מפגש קיבלו בני הזוג משימות לביצוע, שעיקרן סביב נושאים הקשורים בתקשורת הזוגית והמינית שלהם. בהדרגה חל שיפור בביטחונו העצמי של י’, שוקם דימויו הגברי עם ההבנה שגבריותו אינה תלויה רק בגורמים פיזיים ושיכולתו לענג את אשתו קיימת ושמורה. לאחר כ-3 חודשים הם חזרו לקיים יחסי מין מלאים.

שינוי אורחות חיים ותקשורת

ל’, בן 54, סבל מהשמנה,  יתר לחץ דם וכולסטרול גבוה, בנוסף היה מעשן כבד. האירוע המוחי הפתיע את ל’, אך לא את הסובבים אותו. למזלו, האירוע המוחי הותיר אותו עם חולשה קלה של פלג גוף ימין שהחלה להשתפר כבר בזמן אשפוזו. בעת אשפוזו פנה אליי לייעוץ לגבי תפקודו המיני לאחר שראה מודעה במחלקה על אפשרות זו. הוא סיפר שכ-5 שנים טרם האירוע הופיעו בעיות בזקפה שהלכו והחמירו, ובשנה האחרונה כלל לא חווה זקפה. הקשר עם אשתו היה רופף, כך שהיא מצידה לא לחצה. הוא רצה לדעת האם יש קשר ומה ניתן לעשות. התהליך כלל הדרכה, טיפול בגורמי הסיכון ושינוי אורחות חיים תוך שיתוף אשתו בתהליך, בתחילה כצופה בלבד, לבקשתה, ועם התקדמות התהליך, כאשר חוותה תקשורת טובה עמו, היא לקחה חלק פעיל בטיפול. בשל זאת, חזרו בני הזוג לתקשר ולנהל חיים אינטימיים, בתחילה ללא חדירה ולאחר שעברו מספר חודשים נעשה שימוש בתרופות לשיפור הזקפה, עם השפעה טובה.

אני:                  מדוע המטופלים לא נוטים לדבר על הטיפול בשיקום מיני, גם בינם לבין עצמם?

ד”ר חרותי:        לצערי לא רק מטופלים אינם משוחחים על הנושא, אלא גם מטפלים רבים נבוכים ונוהגים לטאטאו מתחת לשטיח. בשל האופי האינטימי של התחום קיימת מבוכה. המטפל או המטפלת אומרים לעצמם שאם הנושא באמת חשוב למטופל, הרי שהוא ממילא יעלה זאת. המטופל גם הוא נבוך, ואומר לעצמו שאם הנושא היה חשוב הרי אחד המטפלים היה מעלה זאת. “ממילא כרגע מתעסקים עם דברים הרבה יותר חשובים, כמו איזון לחץ הדם, הליכה והישרדות, אז ייתכן שכרגע מין זה בעצם מותרות” – עם מחשבות כאלו, וחוסר חיזוקים מהסביבה המטפלת, אין פלא שהמטופל דוחה העלאת הנושא.

לשמחתי, בשנים האחרונות אני עד לתהליך הדרגתי של עליית המודעות לתחום החשוב של בריאות מינית, במסגרתו מטופלים מדברים ומשתפים יותר ויותר, שכן הם מבינים שמדובר בתחום חשוב מאין כמותו.

אני:                  מהי היא הנחת העבודה שלך בשיקום המיני, ומה אתה מייעץ בדרך כלל למטופלים המגיעים אליך?

ד”ר חרותי:        מי שמבין את ההגדרה הרחבה של מיניות כפי שהסברתי קודם, מבין שבעצם לכל אחד יש פוטנציאל לשיקום מיני, ולא משנה עד כמה הנכות קשה. שכן, כפי שאמרו צמד החוקרים הידוע, מאסטרס וג’ונסון, איבר המין הגדול ביותר בגוף האנושי הוא המוח. כלומר, המיניות היא בראש ובראשונה בראש. עם מטופלים שלי שנפגעו פגיעה פיזית קשה, אני מנסה לגלות, להגדיר ולממש את המיניות שלהם מחדש יחד עם בן/בת הזוג.

אני:                  מה עושים במקרה ובן/בת הזוג לא משתפים פעולה בטיפול בשיקום המיני?

ד”ר חרותי:        ברור שהדבר מהווה מכשול, אך יש עבודה רבה לעשות גם ללא שיתוף פעולה של בן/בת הזוג – ברמה האישית והרגשית. במסגרת תהליך זה ניתן לגלות כיצד אפשר לשתף את בן/בת הזוג. לעתים בן/בת הזוג עדים לשינויים המתרחשים בטיפול ומחליטים לשתף פעולה.

תודה לך ד”ר חרותי.

עצות והמלצות

• השתדלו לא לפסוח על תחנת טיפול חשובה זו של שיקום מיני במהלך שיקומכם.

• נסו לשוחח עם בן או בת הזוג על נושא זה מוקדם ככל האפשר בתהליך השיקום.

• הגיעו ביחד לשיחת ייעוץ ראשונית אצל רופא מוסמך לשיקום מיני, לא תפסידו מכך.

• אם בן או בת הזוג אינם מסכימים לגשת לטיפול, ניתן לפנות לטיפול פרטני, אשר ייתכן ויאפשר פתיחת צוהר גם לשיתוף בן/בת הזוג בטיפול מיני זוגי.