ב”ה                

 

על ראש מחריבי ציון בוערת הכפה הסרוגה

חנה אייזנמן

 

(למאמרו של יהודה-אריה בערוץ 7)

 

השותפות ההסטורית 

 

ביומן ויטל שלו, אותו רשם ארבעה חדשים לפני שנשלח ל”מזרח”, ממנו לא שב, איבחן המשורר יצחק כצנלסון, הי”ד, את הרעה החולה הזו, את ה”סוציאליסטים” היהודים, בין השאר כתב: “סתרתם! כל כוחכם בסתירה, לבנות לא ידעתם”!

 

בלי הגיבוי הבלתי נלאה של ה”שותפה ההסטורית” ל”מפעל הציוני”-ה”ממלכתיות”, לא היה נחרב בית אחד בארץ ישראל, וודאי לא היה מופקר סנטימטר אחד ממנה. את החורבן כולו יש לזקוף לחובת ה”ציונות הדתית”, שהמירה בצורה הכי טבעית את היהדות ב”ציונות” ואף מתגאה כל השנים ב”שותפות ההסטורית”, שקנתה בכך.

ה”מפעל הציוני” לא היה מפעל בניה אלא מפעל לחורבן היהדות. מה שבנו, היה לצורך קידום המטרה הנעלה – קניית הזכות להשתייך לאחוות העמים, שאותה, לדעתם, ניתן להשיג רק על חורבות היהדות. היתה זו חבורת יהודונים, מלחכי פנכה, שחטפו בעיטה מ”אחוות-העמים”, וחיפשו להם מקום, בו יוכלו להשלות את עצמם כי אחווה כזו קיימת. עובדה, הערבים הם הפארטנרים, אחים לנשק, ושומרי מורשת ישראל זה האויב, שחובה להשמידו.

ביומן ויטל שלו, אותו רשם ארבעה חדשים לפני שנשלח ל”מזרח”, ממנו לא שב, איבחן המשורר יצחק כצנלסון, הי”ד, את הרעה החולה הזו, את ה”סוציאליסטים”. בין השאר כתב: “סתרתם! כל כוחכם בסתירה, לבנות לא ידעתם”!

גם משה שמיר מציין כי המפעל הציוני-סוציאליסטי כיום הוא גרוטאה, מצבה למה שצריך היה להיות, אך איננו, שכולה מוסדות בתוך מדשאות ושיחי ורדים, ורוח אין בהם; מוקדי כח ליישום תורת ההרס והחורבן.

המעשה הראשון, כמתבקש מתכלית קיומו של ה”מפעל הציוני”, היה – הוצאת ילדי ישראל לשמד. ה”חלוצים” נכנסו למושבות החלוצים ה”חרדים”, השתלטו עליהן בכח הזרוע, כפי שרק הם יודעים לעשות, והחלו בהוצאה שיטתית של ילדי ישראל לשמד. לילדיהם, שלהם, מלכתחילה, לא היה שום סיכוי (ואת התיעוד ניתן למצוא במאמרים אחרים שלי).

            הפרדסנית האלמנה פלמן וילדיה

“אגדת-ישראל לא הצטרפה לסוכנות היהודית; כתנאי להצטרפותה דרשה להוציא את ענייני החינוך והתרבות ממסגרת פעולותיה של הסוכנות… בסוף המלחמה השניה ובשנים שלאחריה, טיפלה בקליטת נוער עולה מן הגולה. שנים רבות נלחמה אג”י על זכות עליית חבריה לארץ ישראל. ב-1933 הצליחה לקבל מן הסוכנות היהודית 6% ממכסת הסרטיפיקטים. ב-1946 הועלתה המכסה ל-10% (!)“ (קטע מתוך ערך “אגדת ישראל”, באנציקלופדיה העברית).

ה”חרדים” הבינו כבר אז לאן נושבת רוח העיוועים. הם צדקו אז, והיום, כאשר כל ההוכחות לצידקתם מוטלות לפנינו, מרשה לעצמה השותפה לפשע, להאשים את ה”חרדים” בחורבן ארץ ישראל…. ההתנהלות הזו ראויה למקום “כבוד” בספר השיאים של גינס, במדור החוצפה, והרבה יותר מזה!!!  

ה”ציונות הדתית” פעלה “רבות” למניעת החורבן; היא יצאה להפגנות ניוון שרירים; רבבות יהודים שהתקבצו בכיכר, מוכנים לכל משימה ופעולה, שמעו את הבשורה מפי מאחזי עיני ישראל, זבולון אורלב ואפי איתם: “לא יהיה סירוב פקודה”! שמעת, “מפעל ציוני”? אנחנו נישאר נאמנים, באש ובחרב ובחורבן, ל”מפעל הציוני”, ויבוא עלינו מה. אתם תמשיכו בשלכם, אנו לא ניצור קרע בעם, בגלל דבר של מה בכך, כמו – קריעתנו לגזרים והבאת שואה על כלל ישראל.

כי עיני ה”ציונות הדתית” אל העתיד – איך ממשיכים לשקר-בעינים הרואות את האמת ומתקשות לפענח, בגלל המסך הנפרש עליהן על ידי מורי ה”ממלכתיות קודמת להלכה” ולכל ערכי אנוש? איך טחים עינים מראות?

בתור התחלה, מקבלים את הדין……

כשחזרנו מביקורנו האחרון בנצרים – היתה זו הכנסת ספר תורה לבית הכנסת היפהפה – ישבו מאחורינו, באוטובוס קו נצרים-קרני, שני אנשי חינוך עבדקנים. הם שוחחו על משבר האמונה שיכה קשות בנוער. החורבן כבר היה, מנטאלית, מאחוריהם. לא דברו על מניעת החורבן, וממילא, לא על מניעת המשבר הרוחני, אלא, דברו על אפשרויות ריפוי לאחר שתתקוף המחלה…. האנשים באו להשתתף בשמחתו של שכיב-מרע. הם רקדו, הם שמעו את נאומי ה-“היה לא תהיה”, שנאמרו באמונה תמימה. וידעו כל הזמן שהיה תהיה, כי הם לא יעשו דבר כדי למנוע את הפשע. הם ידעו שבית הכנסת, אותו טימאו בנוכחותם, יחרב! מבחינתם זה כבר בוצע. הם כבר חשבו ותיכננו את המשך שטיפת המח – “איילת השחר” וכו’, כדי למנוע את “משבר האמונה” של תלמידיהם ב”ממלכתיות” הזדון, הרשע והפשע, שהם שותפיה ההסטוריים.
                                
והם ממשיכים להרעיל את נשמות תלמידיהם, יעיד המאמר הנדון, שאילולא כן, איך ניתן להבין את היחלצותם של יהודים שגורשו באכזריות מבתיהם ומארצם, ואת זו של המיועדים לגירוש, להצגה הגדולה והקטלנית בלבנון? אנשים שומעים שמצופה מן ה”מלחמה” הזו לקדם את תהליך השלבים להשמדת הישוב היהודי בארץ ישראל, ובכל זאת קופצים אלי צו, ורצים למסור את חייהם על הגנת קבוצי התועבה, שבניהם גוייסו על ידי הפושע, יואל מרשק, לבצע את הטיהור האתני בגוש קטיף, בהתנדבות!

בניהם, שלהם, החריבו בפקודה, והם מאשימים…. שום חרדי לא השתתף בפשע, לא כמתנדב ובוודאי לא כחייל! דווקא ראיתי ערב הגירוש המוני “חרדים” מתקבצים בנווה-דקלים, ומי סלל את הדרך למגרשים? נכון, הציוני-הדתי-הממלכתי, שלמה אבינר!

ה”ציונות הדתית” נגלתה במלוא ערוות עקרותה. גוויתה נגררת בעפר ואפר, והיא מטיפה מוסר(!) היא ממליצה על “דרכנו”(!) והיא גם לא מתבלבלת, יש לה מין תכונה כזו של “נחום תקום”. היא נופלת ומיד מתנערת וממשיכה ביתר שאת בשקריה. במיוחד היא טובה בסיפור האגדה על איילת השחר הזוהרת, דווקא מתוך שיא החשיכה, ועולה קמעא קמעא… והשומעים, ברוב יאושם, רואים בעיני רוחם את איילת השחר עולה וזוהרת. כי בעיני בשר אין נראה אפילו שמץ ממנה. אם היא קיימת, איילת השחר, הרי היא רק נסוגה, בגיבוי מלא של ה”ממלכתיות”. האמת היא – שה”ציונות הדתית” שמחה בחלקה. היא הלוא השותפה ההסטורית, וכל שנדרש ממנה כדי להתמיד בתפקיד הוא – לענות אמן אחר ה”ממלכתיות”.

 

“תשובה למתחרדים – דרכנו”

 

מחללים שם שמים, קבל עם ועולם, כבוד ישראל מושפל עד עפר, החורבן במלוא תנופתו, עצם הקיום בסכנה, בגללם! ואיכשהו מצליחים מאחזי העינים להפוך זאת ל – “הרמת קרן ישראל וישיבתו בארץ לבטח….”

 

זה לא שמאמרו של יהודה אריה, תחת הכותרת – “תשובה למתחרדים – דרכנו”, ראוי לתגובה, אלא, הנגע פשה כל כך, והעם צמא כל כך לבשורה, עד כי יבלע את הדבר-אחר הזה, על קרבו ועל כרעיו. עת לעשות לה’ הפרו תורתך.

ואין זה משום שאני מסכימה עם כל מעשיה של הנהגת הציבור ה”חרדי”, אלא, לעומת ה”ציונות הדתית”, היא טלית שכולה תכלת טהורה, במיוחד לאור התנגדותה  לתועבת ה”ציונות”.

        להלן מעט מזעיר מכתב הפלסתר:

“כבר קדמני הרב דניאל שילה בהערתו לרב טל באומרו שהציבור החרדי, כאחיו החילוני, היה שותף במחדל העקירה (“מחדל”, לא פשע בכוונה תחילה, ר”ל… ח”א).

“…יש לציין שלאחינו יש לב רגיש, ורבים אוהבים ומסמפטים את המתיישבים כיחידים. יש כאן הזדהות ליבית, אך לא הזדהות רעיונית עם דרך ההתיישבות (“מסמפתים”, זהו, לא הם אלה שהקימו ערים גדולות ביו”ש... ח”א)

“… נחדד ונאמר כשם שהגירוש והעקירה חשפו את ערוותן של האליטות השולטות ואת עומק הריקבון שיכולה הדרך החילונית להביא למפעל הציוני, כך חשף משבר זה את חוסר היכולת וחוסר הרצון של הציבור החרדי לעמוד מול סכנות אלו.

אבל ענייני הציבור מוטלים על המשיח. עד אז, כל מה שקשור ביוזמה אנושית להקים את עם ישראל ממצבו שייך לתחום הטומאה,

“…. המסקנה מדברים אלו היא שאין סיכוי שהציבור החרדי, גם במצב המשברי הנוכחי, ייקח אחריות על מצבה של המדינה לא בתחום הכלכלי, לא בתחום הביטחוני, ולא בתחום ההתיישבותי. אפילו אם שאלת קיומה של המדינה כולה יהיה מוטל בספק, למשל, האם להימסר לפרוטקטורט (חסות) אמריקנית או בריטית או להישאר מדינה עצמאית.

“…. לכן לדעתם הנסיגה מעזה או לבנון יכולה להיחשב כרצויה שהרי מנעה סיכון מידי של החיילים. אך לדעתנו בשיקול ציבורי, הדברים שונים לגמרי. לפיו חיילים צריכים להסתכן כדי למנוע סכנות עתידיות, ויש מקום להקרבה אפילו כדי למנוע שיבוש החיים של האזרחים...”

“… האם יש להשקיע מאמצים עד כדי מסירות נפש כדי לקיים ולחזק המדינה או אם לאו…. 
“….זכינו אם כן להיות היחידים שמחזיקים בדעות שבכוחן לקיים ולקומם את עם ישראל בארצו. גם אם נשארנו בודדים בעניין זה יש להודות להשם על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, ולא לעזוב משמרתנו זו. עמדותינו כבר עכשיו מונעים התרסקות יותר גדולה. בעזרת השם נזכה יחד עם כלל הציבור לראות בהרמת קרן ישראל ובישיבתו בארץ לבטח….”(!).

 

מחללים שם שמים, קבל עם ועולם, כבוד ישראל מושפל עד עפר, החורבן במלוא תנופתו, עצם הקיום בסכנה, בגללם! ואיכשהו מצליחים מאחזי העינים להפוך זאת ל – הרמת קרן ישראל וישיבתו בארץ לבטח….

 ומכיוון שאותם מחטיאי הרבים, ממשיכים בדיקלומיהם, הרי ברור שהחורבן יימשך, ר”ל. רק ברחמי הקב”ה עלינו, לא הצליחה עדיין ה”שותפות ההסטורית” – שמאל-“ציונות דתית”, להביא עלינו כלה.

רק עכשו, עם חורבן גוש קטיף, נגלתה לעיני יהודה אריה “ערוותן של האליטות השולטות ואת עומק הריקבון שיכולה הדרך החילונית להביא למפעל הציוני…”,  “למפעל הציוני…”! למעשה לא נגלה לו כלום, עובדה, הוא בשלו!!! והלוא ה”מפעל הציוני” הוא הפשע הקדמון, הגורר אחריו את כל שאר הפשעים נגד היהדות והדבקים בה. האיש כותב מגילה, כשאין לו מושג על מה הוא מדבר!

מה שנגלה ל”חרדים” מלכתחילה, עדיין לא נגלה לו, לבד מרמז, והוא מגלה את עיני הרבים ב”אמת” העיוורת שלו!

 

איזו סיבה טובה יכולה להיות לחרדים להעדיף ריבונות של ממלכה-הרשעה, “ישראל”, בארץ הקודש, על פני כל ריבונות אחרת? אפילו אהוד ברק שב והעלה מתחתית קופת השרצים של ה”ציונות” את ערך “בינאום ירושלים”. בדברי הסנגוריה שלו אמר – ששלטון כזה יבטיח את חופש הפולחן בירושלים לבני כל הדתות …. אז, הגידו, באמת, האם אין ה”מפעל הציוני” דואג לאינטרסים של העם היהודי? תחת ריבונות “ישראל”, יש לבני כל הדתות חופש הפולחן הדתי בירושלים, להוציא היהודים. תחת ריבונות כל העמים, יובטח גם ליהודים (כך, מכל מקום, הבטיח אהוד) חופש הפולחן… 

 

הלבנה והשחרה ביד הלשון

 

כשיהודה אריה פונה אל ה”מתחרדים”, הוא למעשה אמר כמעט הכל. הוא פונה אל ה”כבשים השחורות”, התועות והטועות, הן, כמובן, לא הוא. הוא? לעולם לא!

 

כל חרש, שוטה וקטן בארץ ישראל למדו על בשרם ועל מוחם את עצמתה של המלה, של הסמנטיקה. כך גם הכותב. המלים עושות לעיתים את כל העבודה, ואם לא את כולה, את חלק הארי בה.

 

כידוע “חרדים” זה שלילי! בעיקר בעיני ה”ציונות הדתית”, שהיא “ציונית”, להבדיל מן ה”חרדים”, שהם “אנטי-ציונים”, ועושים, ר”ל, בושות ל”ציונים הדתיים”, כאשר מזהים אותם, בטעות, כאחד. בארץ בה ה”ציונות”=שמאל לחורבן ישראל, היא הדת המועדפת, הרי ה”חרדים” פסולים. ועל כן, כשיהודה אריה פונה אל ה”מתחרדים”, הוא למעשה אמר כמעט הכל. הוא פונה אל ה”כבשים השחורות”, התועות והטועות, הן, כמובן, לא הוא. הוא? לעולם לא! אז מה אם אבדה הארץ? אפשר לתרץ זאת בק”ן הכאות על חטא שלא חטאו, רק לא הכאה על החטא שכן חטאו. זה לא ממש עושה עליו רושם, שדרכה של ה”ציונות הדתית” כושלת, כמצופה מאדרוגינוס, ומובילה את הישוב היהודי בארץ ישראל לחורבן. היא, ה”ממלכתיות”, מדלגת על עיי החרבות, על בתי כנסת עשנים, וממשיכה אל האין! מחר יהיה זה יום חדש… אם הוא יעלה, בכלל.

 

לא די שהכותב אינו נוטל קורה מבין עיניו, אלא, יש לו החוצפה לנתח את אמונותיו ודעותיו של הציבור ה”חרדי”, שבתוכו אינו חי, על כן אין לו מושג על מה הוא כותב. יתר על כן, הוא “ממלכתי” פנאטי, איש ה”ציונות הדתית”, היא ה”שותפה ההסטורית”, כאמור, לכל פשעי ה”מפעל הציוני”! תמיד היתה ה”ציונות הדתית” נושאת דגל ההתנכרות, עד שנאה, ל”חרדים”. ה”שותפים ההסטוריים” התמרמרו תמיד שמזהים אותם עם ה”חרדים”, בשעה שהם שותפים מלאים ב”מפעל הציוני”, ולמעשה, המטריה לכל פשעיו, מה שאי אפשר לומר בשום פנים ואופן על ה”חרדים”.

 

יהודה אריה הולך “על בטוח”. זה תמיד פופולארי לתקוף את ה”חרדים”. וזה הרבה יותר קל, ולגמרי לא מסוכן, להבדיל מכל נסיון לתקוף את הפושעים. אלה מסוכנים, ולא כדאי להתעסק אתם.  ואם למישהו יש האומץ להתעסק אתם, יקפצו האורי אורבך’ים קפיצת ראש על הפושע, ויתאמצו להכריע אותו לרגלי הפריץ,  כדי להוכיח את נאמנותם. על כן אנו צופים בימים אלה במין סרט, דוגמת סרטי החברה הגיאורפית, רק ממש מגעיל, בו מזנקות תולעים מן העפר והאפר ומתנפלות על הלל וייס.

היה זה ה”ציוני הדתי”, שאול יהלום, שהשתדל כל כך שלא לבייש את הכיפה שלראשו, על-פי מיטב “דרכנו”, שבחר בתוך חשכת הזוועה, בתוך גילוי תמצית הרוע שבאדם, לגנות את נקודת האור היחידה –  “הם מביישים את הכיפה שלראשם”, אמר, ולא חש שהכיפה שלראשו מסמיקה מרוב בושה ותיעוב; זאת על קומץ קטן של מכבים, נערים יהודים, שקידשו שם שמים, קבל עם ועולם, על גג בית הכנסת בכפר דרום, והצילו מקצת מכבוד ישראל. בית הכנסת נחרב, ככל שאר בתי הכנסת בגוש קטיף, על ידי השותפים ההסטוריים – השמאל וה”ציונות הדתית”, שיהלום ויהודה אריה הם נציגיה המובהקים.

 

ה”ממלכתיות” היא מכה שאינה כתובה בתורה, רק תוצאתה כתובה – “והיית משגע ממראה עיניך אשר תראה” (דברים כ”ח, ל”ד). בימינו אלה, רק השפויים משתגעים ממראה עיניהם, כי כל האחרים משוגעים מזמן, שאילולא כן, לא היו מניחים לכוחות השחור להשתלט על הארץ. הלל וייס “השתגע”. וה”ציונות הדתית”, שיש לה תשובה תוכית על כל דבר, והחיה לה חיים רוגעים ובלי סיבוכים מיותרים, פשוט אינה מבינה; מה בסך הכל קרה? מחריבים עוד שני בתים ועוד בית כנסת? ביג דיל, אחרי חורבן גוש קטיף, מי עוד סופר? וגם אז הם לא ספרו!! זה מצדיק שמישהו ישתגע? או “יתחרע”, כלשונו ה-inית של התולעת, אורי אורבך? האם התעניינו ה”ציונים הדתיים” במספר היהודים ש”התחרעו” בגוש קטיף? האם בדקו כמה מהם מתו משברון לב? האם הם יודעים כמה יהודים בארץ ישראל “התחרעו” אל מול הטיהור האתני בגוש קטיף? האם שמעו כמה רבבות צופי טלויזיה שקיללו, בדיוק כמו הלל וייס, למראה תמונות החורבן וההרס בחברון, ועוד לפני כן, בגוש קטיף ובשומרון?

 

אשר, לאן מובילה “דרכנו” – דברים שכתבתי מזמן, כאשר חידשה ה”הציונות הדתית” את בריתותיה ואת מצעה, בחתימת רבניה, כשהיא מורידה אל תחתיתו את ערך יישוב הארץ (ואז מתפלאים שיהודים, פליטי אלפיים שנות שואה של פרעות וגירושים, קובעים – “ההתנחלויות זה פשע מלחמה…”) –

בקיצור! בני אדם אינם ששים ושמחים להצטרף למובסים. תורת התבוסה לא תמשוך את ההמונים. חורבן גוש קטיף וכל אשר נתלווה אליו, היה חילול ה’ נורא ואיום ועצום. זוועה! היינו לעג וקלס לאזרחי ישראל. אז מי יצטרף לדגל החינוך שלנו? למשל.

לאחר האסון בגוש קטיף, שלא בא מן האויב מחוץ, אלא מן ההנהגה של מדינת היהודים, צריך היה להיות בראש הדגלים ונישא מכולם, דגל ארץ ישראל, כי אין אחרים שירימו אותו, להיפך, הם רומסים אותו. ומה עושים אנ”ש? ובכן, אתם רואים מה הם עושים, וזה מעורר שאט נפש. מוסיפים חטאים על רוב פשעיהם, ומעל לכל, מוסיפים לחלל את שם ה’ ברבים.

כשחזרנו מביקורנו האחרון בנצרים – היתה זו הכנסת ספר תורה לבית הכנסת היפהפה – ישבו מאחורינו, באוטובוס קו נצרים-קרני, שני אנשי חינוך עבדקנים. הם שוחחו על משבר האמונה שיכה קשות בנוער. החורבן כבר היה, מנטאלית, מאחוריהם. לא דברו על מניעת החורבן, וממילא, לא על מניעת המשבר הרוחני, אלא, דברו על אפשרויות ריפוי לאחר שתתקוף המחלה….

זו היתה הרוח, נראה שאינה משתנה. ועל כן ההתיישבות כולה, תחלוף עם הרוח, ר”ל.