גישור או פישור: איך לא ליפול בקומבינה של המגשר עם בית המשפט?

 

תחת הכותרת גישור או פישור: כיפוף-ידיים, עבודה-בעיניים ראינו כיצד ברית-האינטרסים שבין השופט לבין המגשר מביאה לכך שאתה מפרנס את המגשר כדי שזה יכופף לך את הידיים לפשרה, במקום שהשופט יצטרך “ללכלך את הידיים” ולחטוף מטובל’ה שטרסברג-כהן נזיפות על “להיטות יתירה ללחוץ על הצדדים לפשרה”.

 

והכל, כפי שראינו, במסווה שקרי של “גישור”, המתחיל ב”המלצה” שאי אפשר לסרב לה, ומסתיים כאשר אתה שכוב על הקרשים, אחר ששילמת מכספך את שכרו של זה אשר נשלח להפיל אותך אל הקרשים.

 

מה עושים כאשר אתה נקלע למצב הזה, ולא רוצה שיפילו אותך?

 

“הצעת” השופט לצדדים ללכת ל”גישור”

 

אם השופט יציע לצדדים ללכת ל”גישור”, בקש ממנו להסביר מה ההבדל בין גישור לפישור, ובקש שההסבר הזה יירשם בפרוטוקול (כדי שאם תלכו לגישור, התורה-שבכתב הזאת תחייב את המגשר).

 

אם מההסבר עולה כי ה”גישור” שמציע השופט אינו אלא פישור, שאל אותו לשם מה צריכים אנחנו להביא לחמנו מרחוק, ומה מונע מכבודו להציע בעצמו פשרה מכובדת, ואנחנו – התובע והנתבע, ביחד או לחוד, נשקול את ההצעה ברוח אוהדת.

 

אם מההסבר עולה כי ה”גישור” שמציע השופט הוא אכן גישור אמיתי, שאל אותו מה עושה את התיק הזה מתאים לגישור, כאשר בין הצדדים אין שום צפי ל”יחסים עתידיים”. כמובן שאם אכן יש צפי כזה, או שאתה מעוניין בקשר עתידי עם הצד השני, אתה בהחלט יכול להסכים לגישור – בכפוף לכל מה שייאמר כאן, בהמשך.

 

בירור נוסף

 

לפני שהחלטת סופית שאתה מסכים לגישור, שאל את השופט איזה אינטרס יש לבית המשפט לכרות את הענף שהוא יושב עליו, ולשלוח את הצדדים ל”מתחרים”.

 

אפשרות אחת: השופט יענה לך שלבית המשפט אין שום אינטרס, ואם אתם לא משתוקקים לגישור – נו פרובלם, נקבע להוכחות. אם כך יגיד השופט, רשום את זה בראש, כדי שאם יתברר בהמשך שיש לו אינטרס, תוכל להתלונן עליו שהוא ניסה במירמה לקבל את הסכמתך לגישור (ואני מקווה שכל שופטי ישראל יקראו את האמור כאן, ואף אחד מהם לא יעז לעבוד על אף מתדיין).

 

אפשרות שנייה: לשופט לא תהיה ברירה, והוא יצטרך להודות כי לבית המשפט אכן יש עניין בהפניית הצדדים לגישור, כי זה “מוריד את העומס על המערכת”…

 

אני, לפי תומי, סבור שהדרך הנכונה להוריד את העומס היא על ידי הוספת שופטים, אבל זה עולה למדינה כסף, ולכן הם שולחים אותך לקנות בכספך את התרופות לתחלואיה של “המערכת”.

 

תשובתך: נו פרובלם, כבודו. אני מוכן ללכת לגישור, בתנאי ששכרו של המגשר ימומן ע”י בית המשפט/המערכת/המדינה (לפי העניין ולפי תשובתו של השופט).

 

כאן השופט יענה לך שזה בלתי אפשרי, כי ל”מערכת” אין תקציב לזה … ואתה תשיב לו כי אתה משלם מסים למדינה, ולא מוכן לממן לה את החסכון בתקני השופטים, ואם המדינה לא מממנת את זה, אז “לא עשינו עסק”…

 

נניח שיש תקציב …

 

תיאורטית עניין הגישור צריך להסתיים כאן, אלא אם תבוא ההפתעה (סבירות-אפס, אבל מי יודע …), והשופט יגיד נו פרובלם, יש תקציב.

 

כאן אתה מציג תנאי נוסף: התשלום למגשר ייעשה באמצעות נאמנות “עיוורת”: ימונה נאמן המקובל גם על הצדדים וגם על המדינה (למשל: עורכי-הדין של שני הצדדים, במשותף). הם יקבלו את הכסף מהמדינה וישלמו אותו למגשר, אשר זהותו תישאר עלומה לעולמים מבחינת בית המשפט, או השופט באופן אישי.

 

האנונימיות המוחלטת של המגשר, מבחינת בית המשפט, או השופט, תובטח על ידי כך שהצדדים יבחרו את המגשר מתוך המצוי בשוק – אחרי צאתם מאולמו של השופט, המגשר יהיה ממחוז אחר, שאינו בתחום שיפוטו של בית המשפט, זהותו של המגשר תישאר עלומה מבחינת בית המשפט, או מבחינת השופט באופן אישי – גם מראש וגם בדיעבד.

 

ונניח שאין תקציב, אבל השופט לוחץ …

 

נניח שאין תקציב, אבל השופט לוחץ … ואתה בכל זאת מוכן, אולי אפילו רוצה, להכניס את בוהן רגלך אל המים הקרים של הגישור, אבל גם במקרה הזה אתה רשאי לדרוש אנונימיות מוחלטת של המגשר מבחינת בית המשפט, כאמור לעיל.

 

כאן צפוייה התנגדותו של השופט: “אבל לפי התקנות המגשר הוא המביא את ההסכם לבית המשפט, על מנת לתת לו תוקף של פסק-דין”…

 

התשובה: כשם שהגישור עצמו הוא “אופציונלי”, ממילא גם התקנות כך, כי אם אפשר שלא להיזקק כלל לגישור, אפשר לקיים את הגישור בלי התקנות.

 

וחוץ מזה: התקנות באו לעגן ולשריין את הקומבינה שבין ה”מערכת” לבין המגשרים, ולכך אין להסכים, ואם לא נותנים לי גישור “עיוור” – אין גישור.

 

עוד הערה, אם אתה התובע

 

כתובע אתה מעוניין במשפט מהיר, בניגוד לנתבע, המעוניין, כידוע, בסחבת, והגישור מאפשר להגדיל סחבת ולהאדיר.

 

הצעד האחרון לפני הסכמתך לגישור הוא, איפוא, שבית המשפט יקבע לאלתר תאריך טנטאטיבי להמשך המשפט – קרי: להוכחות – כך שאם הגישור לא יעלה יפה, לא תצטרך שוב “לעמוד בתור”.

 

נניח שהגעתם להסכמה על גישור …

 

מכאן ואילך כל פעולה שלך מול המגשר חייבת להיות משותפת עם הצד השני, כשם שעצם בחירותו של המגשר חייבת להיות מוסכמת על שני הצדדים. קשר בין המגשר לבין אחד הצדדים בלי ידיעתו או הסכמתו של השני אינו ראוי, אינו הוגן – וגם יביא לכך שהמגשר, אם הוא הגון וישר, יפסול את עצמו מלטפל בתיק שלכם.

 

ומעבר לכך – מול האינטרס של המגשר להרוויח כסף יש לשניכם אינטרס משותף: לקבל ממנו את השירות הטוב ביותר (ורצוי גם הזול ביותר).

 

השלב הבא: מכתב מהמגשר, ובקשה להבהרות

 

בשלב הזה אתם מקבלים מכתב מהמגשר, אליו מצורף דף-הסבר על יתרונות הגישור ונפלאותיו (וכולל המחיר).

 

בתשובה אתם מבקשים מהמגשר להסביר בכתב, עוד לפני מיפגש-הגישור, מהו, לדעתו, הגישור, ומה המבדיל בינו לבין ה”פישור”.

 

קבלתם תשובה המניחה את דעתכם, אתם מבקשים שהמיפגש הראשון יהיה “מפגש הכרות”, בו תכירו את המגשר ואת ה”מוצר” שלו. הפגישה הזאת, כך תסבירו לו, תהיה ללא תשלום, כדי שלא תקנה “חתול בשק”.

 

כך נוהגין בכל “שיחת מכירה”, במיוחד בשוק של קונים, והרעיון הזה, אגב, אינו המצאה שלכם, כי כיום, כשמדברים על הנהגתו של “גישור חובה”, מדברים על חיוב הצדדים ל”שיחת הכרות” עם המגשר, ללא תשלום, וכל מה שמעבר לכך, הכרוך בתשלום, תלוי בהסכמתם של הצדדים.

 

ההחלטה אם “לקנות” את הגישור

 

כעת, אחרי המפגש עם המגשר, אתם לוקחים פסק-זמן, “לעשות חושבים”.

 

ה”חושבים” הזה כרוך בכמה שאלות: האם הגישור מועיל לכם? האם המגשר הזה הוא המתאים לכם, מבחינת תפיסתו את המטלה שהוא לוקח על עצמו, ומבחינת יכולתו לספק את הסחורה.

 

גם הרעיון הזה אינו מקורי שלכם, כי כך אנחנו בוחרים לעצמנו עורך-דין, מורה למוסיקה, רופא שיניים, ומה לא.

 

האם, במסגרת ה”חושבים” הזה, אפשר ורצוי גם להתמקח על המחיר, וכו’? האם רצוי וניתן לבדוק את הנשא הזה במסגרת סקר-שוק, לפני שבוחרים את המגשר, ופונים אליו? אלה שאלות מתחום הצרכנות הכללית, ואין לי כוונה להיכנס אליהן במסגרת הזאת.

 

הצבת התנאים למגשר

 

כיוון שההסכמה לגישור היא תנאי הכרחי לקיומו, מותר לך להציב תנאים להסכמתך.

 

התנאי הראשון: גם אם יקרה הבלתי-צפוי, והגישור ימומן ע”י המדינה, אין “שעות הכנה”. לא רק בגלל הכסף (אפילו אם זה, כאמור, על חשבון המדינה), ולא רק בגלל שאתה לא ממש יודע כמה המגשר משקיע בפועל ב”הכנה” הזאת (כנ”ל).

 

הבעיה עם ה”הכנה”, דהיינו עם לימוד התיק המשפטי, היא שההכנה היא צעד ראשון לזניחת הגישור ולמעבר אל הפישור. כאשר המגשר לומד את התיק היטב הוא אינו צריך להשקיע מאמץ ולגלות יצירתיות כדי לכוון אל הפשרה אותה הוא יכול להשיג על ידי כיפוף-הידיים של הצדדים.

 

כאשר המגשר מכיר היטב את התיק הוא גם מכיר את נקודות-החולשה של הצדדים, וזה מקל עליו ללחוץ על כל אחד מהם, אבל לא לשם כך נשכרו שירותיו הטובים.

 

השאלה היא אם יש לכם עניין בעבודה אשר יש בה כדי לחבל באינטרסים שלכם (ולא כל שכן אם זה על חשבונכם).

 

התנאי הבא: המגשר לא ייכנס לתיק, וכל מה שיהיה לנגד עיניו לא יהיה אלא כתב-התביעה, כדי שתהיה לו נקודת-מוצא ל”הגדלת העוגה“: מגשר בתביעה על רשלנות בבנייה לא יציע לתובע ניגוב-חומוס לכל החיים במסעדתו של קבלן הבנייה, ושום מגשר לא יקבל על עצמו גישור בתביעה על מעילה של שותף בכספי השותפות – אלא אם הצדדים סבורים שיש מקום להחזרת האמון ההדדי ביניהם.

 

אם אתה הנתבע, חשוב פעמיים אם כדאי לך שגם כתב-ההגנה שלך יהיה לנגד עיניו של המגשר, כי גם זה חלק מאותו צעד ראשון לזניחת הגישור ולמעבר אל הפישור.

 

התנאי הבא: אם שכרו של המגשר אינו על חשבון המדינה, אלא על חשבונך, חשוב כמה שווה לך להשקיע בגישור, ועמוד על הגבלה-מראש של זמן המגשר עליו אתה מוכן לשלם.

 

התנאי הבא: למרות שהדבר מקובל בגישור, אל תסכים לשיחות נפרדות של המגשר עם כל אחד מהצדדים. זה טוב לפישור, לא טוב לגישור, בו הצדדים הם הבונים את העתיד המשותף שלהם, והמגשר רק עוזר להם.

 

והתנאי האחרון: ייקבע מראש שאם הגישור מצליח, והצדדים מגיעים להסכם, יינתן לצדדים שבוע ימים (או כל שהות אחרת, לפי טעמך) כדי “לישון על זה”. מגשר אשר לוחץ על הצדדים לחתום מייד, הוא מאלה אשר גומרים מהר, כדי לרוץ לספר לחבר’ה, והחאפ-לאפ הזה לא בדיוק מתיישב עם האינטרס של הצדדים לבנות “בסיס להמשך חיים משותפים”.

 

בהצלחה!

 

 גישור או פישור: כיפוף-ידיים, עבודה-בעיניים