הקורבנות האנושיים של פרשת חפציבה – הפנים, הקולות, השמות, הדמעות, ממחישים לנו היטב את פער הכוחות בין ציבור רוכשי הדירות לבין ציבור הקבלנים וחברות הבנייה.

זהו סיפורו הקלאסי של האזרח הקטן מול כרישי הנדל”ן ושעתה היפה של הקלות הבלתי נסלחת בה סוחטות חברות הבניה את לקוחותיהן.

נדמה לי כי יש לנו כאן שיעור ללמֵד.

מעבר לכאבן הפרטי של המשפחות המודאגות, מעבר לכותרות קורעות הלב ומעבר לרייטינג אשר חומר טוב מסוג זה מספק, כדאי לצלול לרגע פנימה, אל תוך נבכי החוק הישראלי, כדי להבין כיצד מתהווה עלילה לדוגמא של פער הכוחות בין הקבלן לבין רוכש הדירה, שהרי כמו בכל סיפור טוב – כבר אמרנו, יש כאן מוסר השכל.

זכויותיו של רוכש הדירה הישראלי ניתנו לו בשנת תשל”ג ב”חוק המכר (דירות)” והן באו לתת מענה לאותו פער לא הגון בינו (הצד החלש) לבין הצד החזק בעסקה, הצד של הקבלן. הפער האמור, אשר היה מוכר וידוע למחוקק הישראלי צומצם בעזרת “חוק המכר (דירות)” – חוק המשופע בסעיפים המיטיבים עם הדייר וההולכים לקראתו ולטובתו.

סעיפי חוק זה הם בחזקת “סעיף מצווה”, החל על אף כל הסכם אחר בין הצדדים – וגובר עליו, והמתפרש רק לטובתו של הקונה.

ובלשון החוק:

            “שמירת זכויות

            7.         חוק זה אינו גורע מזכויות הקונה הניתנות לו לפי כל דין.

                        התניה – לטובת הקונה (תיקון התש”ן)

                        7א.       אין להתנות על הוראות חוק זה, אלא לטובת הקונה.”

אך כמו כל עלילה החייבת להתפתח ולייצר את הדרמה שלה – לא די בכך. מול החוק החברתי הזה ניצבת תרבות חברתית, ניצבת ההוויה הישראלית, הוויה של קומבינות, ו”יהיה בסדר אחי”. וכך, ככל שהישראלי משכלל את הדרכים בהן הוא “עובד על כולם”, “מתחמן” את הבוס ואת בן/בת זוגו –  כך הוא גם נותן שיתחמנו אותו, כך קורה כי בסופו של יום, זה הוא שעבדו עליו, עבדו עליו בעיניים ובאישוניהם הקטנים.

ואותו חוק חברתי, שוויוני ומיטיב, אשר ניתן לו לדייר הישראלי ממרומי האולימפוס המשפטי, לא ירד אליו כמו שירד המַן מהשמיים ללוותו מדי יום, ולא ליווה אותו כעמוד האש מול המחנה. הוא נשאר שם למעלה, מרוחק ובלתי מוחשי, זמין רק עבור אותם מתי מעט בעלי היכולת לטפס אליו, או בעלי הממון והשכל “לחפש להם מי יטפס עבורם”.

ולמטה, בינתיים, את זכויותיו של רוכש הדירה, יש מי שמטשטש, את זכויותיו יש מי שמבטל במחי יד, והאחריות היא כמובן, כמו תמיד, של החלש. האשמה אמנם לא לו, אך האחריות – שלו.

לכשיתעורר, יהיה מאוחר מדי. כשיגלה כי רימו אותו, עשקו אותו, ניצלו אותו – הוא יהיה כבר עייף ומותש, חסר אמון במערכת הממסדית האמורה לדאוג לו ודל כוחות. כגודל פגיעתו כך תהא אפסותו.

הבטיחו לו 100 מ”ר, הוא שילם עבור 100 מ”ר אך הוא קיבל רק 92 מ”ר?

הבטיחו לו נוף, שמש ופרטיות אך הוא קיבל את השירותים של השכן ממול?

הבטיחו לו חנייה צמודה אך הוא קיבל חנייה צרה, רחוקה, לא תקנית ובלתי אפשרית?

הבטיחו בניה באיכות גבוהה, חסרת פשרות ועל פי הסטנדרטים גבוהים אך קירותיו נוזלים, עבשים ושחורים?

אז מה… “בוא אחי, קח מזגן, מקרר ותנור – כפיצוי”, “בואי אחותי תשמעי לי, את הרי לא בנויה למאבקים בבתי משפט… בואי אני עושה לך תריסים חשמליים בכל הבית… והמזוזות – עליי”.

זהו סיפור קורע לב על נחיתותו של החלש, על ניצחונו של החזק… שיעור מאלף בהישרדות – בו למושגים כמו מוסר וצדק – אין זכות קיום.

אני תקוה, כי אותם שופטים אשר בפניהם יגיעו הדיירים המוכים להתדיין, לאחר שגייסו כספים, אזרו כוחות ופנו אל ערכאות מתוך אמונה שעוד נותרה להם במערכת המשפטית בישראל –  יבינו כי מאחורי עורכי הדין וגלימותיהם השחורות, מאחורי התביעות, התצהירים, הראיות וחוות הדעת, עומדות נשים מבוגרות, זוגות צעירים, אמהות חד-הוריות, אזרחים כמוני וכמוך אשר קנו, או בנו את ביתם לאחר שנים של חסכון, וביקשו את מה שכל אדם רוצה לעצמו והוא – בית, והבית צריך להיות לא רק עומד על תילו, אלא גם ראוי למגורים, ולא רק ראוי למגורים אלא גם מותאם בכל לכל חוק ודין, לכל תקן ותקנה, ממש כאילו קנו מוצר אחר עליו ודאי שהיו מקפידים.

ואם אותם שופטים ישכילו לראות את תפקידם כמתווים דרך וכמנחילים נורמות שהמחוקק קבע (והוא קבע!)– הם ודאי יתרמו לאיכות הבנייה והמגורים בישראל.

הם ודאי יתרמו גם להקטנת הפער ולהקטנת המצוקה של הדייר ורוכש הדירה מול הקבלן וחברות הבנייה, שלעתים מצליחים להסתתר מאחורי חברות קש חדלות פירעון או סתם מבטלים את החברה החייבת לטובת חברה חדשה “אחרת”, שלא לדבר על הרתעות למיניהן. 

עוד לעניין זה:

קפיטליזם חמסני: דן אנד ברדסטריט, חפציבה והבנקים בכל ערוותם

פרשת חפציבה: שרלטנות מאורגנת של הון ושלטון

———— 

לאתר האישי