השבוע נעזרנו בהכנת הפרשה במאמרו של ר’ עת-שלום על פרשת דברים.

הנפלא בעיונים בפרשת השבוע שהנושאים הנידונים בהם תמיד אבל תמיד עכשוויים.

שלא כמו בארבעת החומשים הקודמים בחומש דברים הקול הנשמע הוא קולו של משה ולא קול האל. הרצף אשר מ”אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירד”…(א’ א ), ועד לסיום החומש ב”ולא קם נביא עוד בישראל כמשה” (לד’ י), מלמד כי משה רבנו הוא בעל התפקיד הראשי בחומש זה וממלא את תפקיד קצין-הקישור בין העם לאלוהיו, דרך הקשר למסורת.

בפרשת דברים אנו פוגשים את איש החינוך, הפדגוג הראשון וכן את מערך ההוראה הראשון בתולדות האנושות:

“ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו: לא תכיר פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי משפט לאלו-הים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו” (דברים א’ טז-יז)

ואין זה רק “מערך הוראה”, אלא גם “כללי אתיקה” לשופטים.

בספרו את סיפור מינוי השופטים משה מלמד את העם שיעור במנהיגות. המנהיג חייב להיות זה שמכוון את המהלכים כמובן בעזרת התמיכה וההסכמה של העם. אם הדבר לא כך והעם הוא המכוון את המנהיג, שאין לו שום ברירה אלא לאשר את החלטותיהם, ולאשר להם להוציא לפועל את ההחלטות – התוצאה תהיה הרת אסון.

הפרשה פותחת בסקירה היסטורית המעוררת את הקורא לשאלות רבות, נדון באחדות מהן. השאלה הראשונה היא האם אין לסמוך על זיכרונם של האנשים אשר חוו את האירועים המתוארים?! מה מטרת הסקירה?

ראשית יש לזכור שהדור שחווה את הנסים מת במדבר, וכעת משה פונה אל בני הדור השני. זו אכן תשובה לגבי תוכן הדברים אבל לא לגבי סגנונם. נשים לב כי כל הסקירה ההיסטורית נאמרת בגוף שני.

“ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וחפרו לנו את הארץ” (א’ כב).

כיצד נפלה על משה משימת ההוראה הקשה הזו?

כידוע דור יוצאי מצרים היה אמור להיות גם דור באי הארץ (הדור הכובש). כתוצאה ממעשי המרגלים השתנתה תוכנית זו ושני המאורעות הללו, יציאת מצרים וכיבוש הארץ הופרדו לשני דורות. כך יצא שעל משה הוטלה משימה לגשר על הפער בין שני הדורות, ומכאן קיבל משה את התואר “רבנו”, כי תפקידו של הרב-המורה-המדריך, הינו יותר מאשר להורות או להטיף מוסר. הרב הינו גשר לדורות הקודמים עד למעמד הר סיני, תפקידו להפוך את העבר להווה, ומשה הוא הראשון שנשלח למשימה קשה זו: להפוך את דור הכיבוש לדור יוצאי מצרים.

ערבות מואב היו, איפוא, בית המדרש הראשון (בית ספר, מכללה – אם תרצו).

מה הטקטיקה בו נוהג משה בתהליך ההוראה?

משה משתמש בהגדה של פסח – דיבור על העבר בלשון הווה, ודיבור לפני אנשים כאילו הם עצמם חוו את האירועים, כלומר ע”י שימוש במילים “ותקרבון אלי כולכם”… אמורים בני הדור השני לחוש עצמם כיוצאי מצרים ממש.

פרויקט חינוכי זה הביא עמו סכנה גדולה שהמורה, משה רבנו, היה מודע לה. הוא דרש “להחזירם” להר סיני, למעמד הגדול של ההתגלות, שלאחריו הוא ילך אל הר העברים או הר נבו, ויסתלק מן העולם.

משה זוכר היטב מה קרה בפעם הקודמת כשהוא “נעלם” על הר סיני, כשעלה לקבל את התורה והלוחות, והאנשים אבדו את סבלנותם ובעיקר את ביטחונם בעתיד בהעדרו של משה – וחזרו למצב עבודת אלילים בעשותם את עגל הזהב.

כיצד יכול משה למנוע את הישנותה של מעידה זו? כיצד יכול להבטיח שבנ”י לא יחוו חזרה “מלאה” למעמד הר סיני, כולל השלב הסופי של עבודת האלילים, לאחר שמשה יעלה בדרך חד סטרית להר?!

כאן באה לידי ביטוי יכולתו החינוכית של המנהיג: הוא מחדיר להם בהדרגה את ההבנה, שאין הוא עוזב אותם לגמרי, ומספר להם כיצד הוא הסמיך אחרים (את השופטים) למלא את תפקיד המנהיג והמדריך שהוא מילא בחייהם. הוא מספר להם מיד על השופטים ותהליך המינוי שלהם כך שגם בהעדרו יהיה מי שידריך את העם וישמש כממשיך דרכו של משה.

הנה ראינו כי הועדה לבחירת שופטים לא הומצאה בחוק השופטים, תשי”ג-1953, אלא כמה שנים לפני כן, הגם שהוועדה הקודמת הייתה, ככל הנראה, “ועדת-יחיד”.

________

מילות מפתח לדיון: משה רבנו, מנהיג, שופט, תפקיד, יעוד, הזדהות, מינוי שופטים