האם אין אצבעם של שופטי התעבורה קלה מדי על הדק השפיטה-בהעדר?
|
על הוראת-החוק לפיה “שתיקה-בבית” – להודאה תיחשב *** על הודאתו של נאשם לא-מיוצג *** על השפיטה-בהעדר *** על קבלת “הודאות” פיקטיביות *** ועל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
“אני חושב שאם נימוק פלוני עמד לנגד עיניו של בית המשפט, הוא צריך להביא אותו בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית.
“אצלי אין “קניפלעך” בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם.
“השיקולים שאני חושב עליהם – אותם אני מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול להסכים, יכול לא להסכים”.
נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק
“שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו”.
שופט ביהמ”ש העליון, ולימים נשיאו, לנדוי משה
“ייעול ההליך אינו צריך לבוא על חשבון עשיית הצדק …”
דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס’ 16), התשנ”ג
“שופט אוטומטי שלל לי רשיון …
… ואני מתבזה”.
ביצוע, מלים ולחן: מאיר אריאל ז”ל
הקדמה
סעיף 240(א): ההבטחה
“סבור …”
מה לא מספיק לצורך היות השופט “סבור …”
על קבלת הודאות של נאשם לא-מיוצג, הנוכח בבית המשפט
דוגמאות להודאת נאשמים בדבר שאינו בידיעתם (א): עובדות המצריכות מדידה
דוגמאות להודאת נאשמים בדבר שאינו בידיעתם (ב): “עובדות” הכרוכות במסקנה משפטית
דוגמאות להודאת נאשמים בדבר שאינו בידיעתם (ג): הפעלתה של “חזקת הבעלות”
מדוע נאשמים מודים בעבירות תעבורה?
וכאשר גם ה”הודאה” היא פיקטיבית
כיצד ייצא ביהמ”ש ידי חובתו? מה דרוש לו לשופט לצורך היות השופט “סבור …”?
כיצד ניווכח כי ביהמ”ש אכן “סבור”?
כבוד האדם וחירותו
על הצביעות בקונצפציה של החוק
מסקנות עגומות
סיכום
ואחרון-אחרון חביב
סעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 (להלן: חסד”פ), קובע כי נאשם בעבירות מסויימות שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט “יראוהו כמודה בכל העובדות”, ובית המשפט רשאי לדון אותו, שלא בפניו, “אם הוא סבור” שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם …
כיצד נדע אם בית המשפט אכן “סבור”, ועד כמה מותר לו להיות “סבור”?
האם מותר לו, לבית המשפט, “לשמור בבטן” את הנימוקים להיותו “סבור”, ואיך תדענה ערכאות הערעור (ויידע הציבור בכללותו) אם נימוקיו של השופט – אלה אשר בגינם היה “סבור” – אכן עומדים במבחן הביקורת?
האם בכלל יש לו “בטן”, לבית המשפט (להבדיל מהשופט, באופן אישי)?
כה אמר נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק:
“אני חושב שאם נימוק פלוני עמד לנגד עיניו של בית המשפט, הוא צריך להביא אותו בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית.
“אצלי אין ‘קניפלעך’ בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם.
“השיקולים שאני חושב עליהם – אותם אני מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול להסכים, יכול לא להסכים” (נעילת כנס משפטנים באוניברסיטת בר אילן, 21.3.2001).
כה אמר נשיאו-לעתיד של בית המשפט העליון, השופט משה לנדוי:
“שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו – כולל תחושתו האינטואיטיבית, עליה דיבר פאונד – מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו” (הלכה ושקול דעת בעשיית משפט, משפטים א’, 292, 303).
ואכן, כך צריך שופט לנהוג, והשאלה היא אם כך אכן נוהגין במקומותינו בתי המשפט לתעבורה, אשר סעיף 240(א) הנ”ל נחקק “לכבודם”, וכפי שנראה להן – הם אשר, למעשה, חוקקו את הסעיף הזה.
השאלות בהן נדון כאן הן אלה:
א. כיצד יגבש בית המשפט את היותו “סבור”, כנדרש עפ”י סע’ 240(א)(3) לחסד”פ;
ב. כיצד נדע אם ואיך היה בית המשפט “סבור”, כאמור;
ג. אילו שיקולים חייב הוא לשקול, כדי שיוכל להיות “סבור”, כאמור;
ד. אילו שיקולים אל לו לבית המשפט לשקול, בדרכו למטרה הזאת;
ה. האם עומדת המדינה בהתחייבותה לכנסת, כי “ייעול ההליך אינו צריך לבוא על חשבון עשיית הצדק”?
ו. האין אצבעם של שופטי התעבורה קלה מדי על הדק השפיטה-בהעדר?
סעיף 240(א) לחסד”פ, זה לשונו:
240. סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות
(א) בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש”ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:
(1) על נאשם לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סעיף 123, אולם אין בכך כדי למנוע ממנו להודיע לבית המשפט בכתב מה הן טענותיו לעניין העונש;
(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;
(3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם …
סעיף 123 לחסד”פ, להשלמת התמונה, זה לשונו:
123. הודיה בכתב
עד לתחילת המשפט רשאי הנאשם, בהודעה בכתב לבית המשפט, להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, וכן לטעון עובדות נוספות…
מן הראוי לציין כי בדברי ההסבר לסע’ 21 להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס’ 16), התשנ”ג (ה”ח 2194, התשנ”ג, עמ’ 274, 283) – המתייחסים לסע’ 240(א)(3) המתוקן (עפ”י תיקון 19 לחוק) – נאמר (ההדגשות לא במקור):
“הסדרים אלה (דהיינו ראייתו של הנאשם כמי שהודה) יחולו תמיד בכפוף לכך שבית המשפט סבור שאין בהם כדי לגרום לעיוות דין במקרה הספציפי, שכן ייעול ההליך אינו צריך לבוא על חשבון עשיית הצדק …”
הצעת-התיקון הזאת היא פרי עבודתה של ועדת קמא, בראשותו של שופט בימ”ש השלום (כדרגתו אז) עזרא קמא, ולמען הדיוק – פרי עבודתה של וועדת-משנה לאותה הוועדה, אשר שלושת חבריה היו השופט קמא עצמו, השופט רוני בודסקי (המשנה למנהל בתי המשפט), וכן שופטת התעבורה רות כצמן. למרבית הצער לא מצאה הוועדה להכליל בוועדת-המשנה הזאת אף אחד מחבריה אשר ייצגו מיגזרים אחרים של הציבור, ובמיוחד המיגזר ה”צרכני”, דהיינו ציבור הנאשמים עצמו.
את המלצותיה של הוועדה, יחד עם דברי-ההסבר אשר הונחו על שולחן הכנסת ע”י משרד המשפטים (קרי: המדינה, שהיא המאשימה, דהיינו התובעת, במשפט הפלילי, כולל משפטי התעבורה) יכולים – וצריכים – אנו לראות כהבטחה חגיגית של מערכת המשפט ושל התביעה הכללית שלא לשפוט “באופן אוטומטי” נאשמים אשר לא התייצבו למשפט.
האם השטר הזה נפרע? האם צריכים אנו לוותר על פירעונו של השטר הזה?
כאמור לעיל, סעיף 240(א)(3) לחסד”פ, זה לשונו:
(3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם …
מילות-המפתח הן, כמובן: “רשאי … אם הוא סבור”.
ייתכן, אולי, שאם המחוקק לא היה נזקק לדיבר “אם הוא סבור”, וסע’ 240(א)(3) היה מנוסח כך:
(3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם לא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם …
די היה לו לשופט בהטלת-מטבע (ולמען הדיוק: בהרשעה אוטומטית, על סמך עצם אי-ההתייצבות), בתקווה שערכאת-הערעור תעשה את מלאכתו-הוא, ותבדוק אם היה-או-לא-היה “עיוות דין לנאשם”.
אבל כאשר המחוקק דורש שהשופט עצמו יהיה “סבור” כדי שהוא יהיה “רשאי” לדון את הנאשם בהיעדרו, הוא קובע בכך מעין תנאי-לסמכות: אם אתה סבור כך, אתה רשאי לדון את הנאשם בהיעדרו.
ממילא, מכלל הן נשמע לאו: כל עוד לא הגעת – אתה – לכדי אותה “סברה” – אין אתה רשאי לדון את הנאשם בהיעדרו.
מה לא מספיק לצורך היות השופט “סבור …”
ישנם כמה דברים ששופט צריך לבדוק כאשר הוא דן בעניינו של אדם אשר לא התייצב למשפט, והדברים אמורים גם במשפט האזרחי, וגם – ובמיוחד – במשפט הפלילי, שם מדובר בדיני נפשות, והנזק הנגרם כתוצאה משפיטה לא-ראוייה (והביטוי הזה ננקט לשם הזהירות) הוא לפעמים בלתי-הפיך, ואפילו תיקון חלקי, בדרך של פיצוי כספי, לא תמיד הוא אפשרי.
כאשר בעל-דין לא מתייצב למשפט, חייב השופט לבדוק, בין השאר, את אלה:
א. אם בעל-הדין שלא התייצב הוא הנאשם (או הנתבע, במשפט אזרחי) – אם העניין הוא בסמכותו, אם כתב-האישום מגלה עבירה (או שכתב-התביעה, במשפט אזרחי, מגלה עילת-תביעה), אם הכתב הזה חתום כדין, וכן הלאה.
ב. בכל מקרה – אם בעל-הדין שלא התייצב אכן הוזמן כדין למשפט.
ואת הדברים האלה השופט צריך לבדוק גם בלי ההוראה אשר בסעיף 240(א)(3), אשר, כאמור, קובעת כי הוא רשאי לדון שלא בפניו נאשם אשר לא התייצב, “אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם”.
ולכן על כרחנו שצריך בית המשפט לבדוק דברים נוספים על אלה שהוא ממילא חייב לבדקם, כאמור, גם בלי הוראת-החוק הזאת.
מה הם הדברים הנוספים? על כך ננסה לעמוד להלן, ולא בטוח שנעמוד על כולם.
על קבלת הודאות של נאשם לא-מיוצג, הנוכח בבית המשפט
קבלת הודאות של נאשמים היא אחד הדברים המסוכנים ביותר לעשיית-הצדק.
דוגמה מרתקת לכך ראינו ממש בימים אלה (הארץ, 7.1.2005): אדם הודה ברצח, הוגש נגדו כתב-אישום, ואחרי שבועיים התברר שה”נרצח” אכן חי ונושם!…).
אכן, במקרה הזה ההודאה הייתה במשטרה, ולא בבית המשפט, אבל הודאה היא הודאה, ואם למשטרה יש “אינטרס” מקצועי “לבנות תיק”, לבית המשפט אין אינטרס כזה, ויתירה מזאת: אם את הטעות של המשטרה אפשר לתקן בבית המשפט – את הטעות של בית המשפט כמעט שאי-אפשר לתקן.
סעיף 154 לחסד”פ, העוסק בהודאת הנאשם בבית המשפט, זה לשונו:
154 . דין עובדה שהודו בה
עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו זולת אם ראה בית המשפט שלא לקבל את ההודיה כראיה …
נאשם יכול להודות בשני דרכים: באופן אישי, או באמצעות סניגור.
על הודאה באמצעות סניגור לא נעמוד כאן, כי דיוננו בהודאה בבית המשפט הוא רק שלב בדיון בהודאה הפיקטיבית, של נאשם אשר לא התייצב למשפט (וממילא הוא אינו מיוצג כלל).
נשארת הודעה של נאשם לא-מיוצג. מה יכול להעיב על הודאה כזאת – הודאתו של נאשם לא-מיוצג – אשר ימנע מהשופט לקבלה?
הנימוק ה”קלאסי” הוא שההודאה לא ניתנה מרצון טוב וחופשי. זה קיים לגבי הודאות במשטרה, ופחות לגבי הודאות בבית המשפט, כי בביתפ המשפט השופט הוא “מקבל” ההודאה, והוא אמור להבחין באותות-המצוקה של המודה שלא-מרצונו.
אבל יש מקרים בהם נאשמים מודים בדבר שאינו בידיעתם.
דוגמאות להודאת נאשמים בדבר שאינו בידיעתם (א): עובדות המצריכות מדידה
אדם בא לתחנה למימכר סמים, נותן כסף ולוקח חומר לבן. הוא מאמין שהחומר הוא הירואין, אבל המוכר רימה אותו, ונתן לו … קמח. בצאתו מתחום התחנה הוא נתפס על ידי המשטרה, ומודה בהחזקת ה”סם” – כי הוא מאמין שהחומר הזה הוא סם, וכיוון שהוא יודע שאם יטען שזה קמח, המשטרה תעצור אותו עד שתגענה תוצאות הבדיקה, אז הוא מודה, בהאמינו כי אין לו מה להפסיד, ויש לו רק מה להרוויח.
נהג משאית מודה בעבירה של עומס-יתר: המשקל הכולל המותר של המשאית הוא 10,000 ק”ג (10 טון), והשקילה הראתה 12,500 ק”ג – 25% מעל המותר, דבר אשר הפך את העבירה ל”עבירת תוספת” – עבירה אשר השלכותיה קשות, אבל אם המשקל הכולל של הרכב הוא רק 12,499 ק”ג.
האם לנאשם המצוי יש מאזני-גשר משלו, או אמצעי-מדידה אחרים שהם כה מדוייקים, המאפשרים לו להגיע לידיעה עצמאית בדבר משקל רכבו, ולהודות במשקל הרכב ב”רזולוציה” של ק”ג אחד (פחות ממאית האחוז, במקרה הזה)? שאלו אותו, בבקשה, לפני שאתם מקבלים ממנו את ההודאה.
התשובה הצפויה היא: לא, אין לי, והודיתי משום שאני מניח שהמשטרה יודעת מה היא עושה, ושמאזני-הגשר יודעים את המשקל יותר טוב ממני.
המשיכו ושאלו אותו: אם אתה צריך להעריך את משקל הרכב באופן עצמאי, מה היית אומר? התשובה הצפוייה: לא יודע. כל משקל שאני אגיד, זה יכול להיות גם ק”ג אחד פחות, ואם תגיד 10,000, זה יכול להיות גם 9,999 ק”ג. אני רק מעריך את המשקל. לא מודד, כי אין לי כלים לשקילה.
ואם נחזור לדוגמת הסמים – הבדל של 0.01 גרם יכול “להעביר” א6ת הסם (ואת העבירה) מ”צריכה עצמית” ל”מסחר”.
או, למשל, עבירות המהירות: נכון שלרוב לנאשם ישנו מד-אוץ ברכבו (וזו גם חובה-שבדין), אבל כאשר נאשם מסתמך על הספידומטר שלו, ומעיד על מהירות שונה מזו שמדד השוטר, חוקרים אותו אם המכשיר שלו נבדק ונמצא תקין, ואין סיבה להעניק משקל-יתר להודאתו בעבירת המהירות מאשר לעדותו המכחישה את המהירות.
כאשר נאשם מודה במהירות של 180 קמ”ש, למשל, אפשר לשאול אותו: אולי רק 179? התשובה הצפוייה: יכול להיות. אולי רק 178, 177, 176 … וכן הלאה, עד למהירות המותרת (נניח 110, בדרך מהירה): התשובה הצפוייה: לא יודע. כל מהירות שאני אגיד, זה יכול להיות גם קמ”ש אחד פחות, ואם תגיד 110, זה יכול להיות גם 109 קמ”ש. אני רק מעריך את המהירות. לא מודד. לא הסתכלתי על הספידומטר, ולא יודע מתי הוא נבדק.
דוגמאות להודאת נאשמים בדבר שאינו בידיעתם (ב): “עובדות” הכרוכות במסקנה משפטית
סעיף 152(א) לחסד”פ, זה לשונו:
152. תשובת הנאשם לאישום
(א) לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; …
הנה כי כן, נאשם לעולם אינו מודה, אלא בעובדות – לא באשמה, ולא במסקנות משפטיות. מי שמסיק את המסקנות המשפטיות הוא בית המשפט, אשר בודק בשבע עיניים אם העובדות בהן הודה הנאשם מהוות עבירה, אם לאו.
הנה דוגמה (אמיתית!!!) עד כמה יש להיזהר ב”עובדות” אשר אינן אלא מסקנה משפטית:
נאשם לא-מיוצג מודה בנהיגה בזמן הפסילה. השופט מרשיע אותו על פי הודאתו, אבל מוסיף ומציע: זו עבירה חמורה ביותר, אשר יכולה לגרור גם מאסר-בפועל, ואני מציע לאדוני דחייה על מנת שיתייעץ עם עורך-דין.
הנאשם מקבל את ההצעה, ופונה לעורך-דין. זה, מצידו, לוקח את הפסילה, ומציץ לה מתחת לחצאית.
מה מוצא עורך-הדין? שורו-שורו: בתיק בו נגזרה הפסילה הוגש כתב-אישום, אבל הנאשם לא אותר. הפרוצדורה הנכונה, במקרים כאלה, היא “התליית ההליכים”, לפי סעיף 94א’ לחסד”פ, דבר המאפשר להמשיך בהם עם איתורו של הנאשם.
אבל במקרה הזה התובע המשטרתי נקט במהלך שגוי: הוא ביקש “למחוק” את כתב-האישום, ובית המשפט נעתר לו, ומחק את האישום. הטעות הזאת, יש לציין, לא תמיד היא קריטית, כי כל עוד העבירה לא התיישנה ניתן להגיש כתב-אישום חדש תחת זה אשר נמחק.
משאותר הנאשם, הוא הוזמן מחדש, והופיע מיוצג ע”י עורכי-דין, ואלה הגיעו לעיסקת-טיעון עם התביעה: כתב-האישום יתוקן, והנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן.
בפרשה הזאת היו מעורבים שני עורכי-דין ושני שופטי תעבורה – ואף אחד מארבעתם לא שם לב שהם “מתקנים” כתב-אישום אשר עבר מן העולם, ואינו קיים עוד!
ובמלים אחרות: ה”פסילה” אותה הנאשם “הפר” נגזרה עליו בתיק בו לא היה כל כתב-אישום, ולכן פסק-הדין שהטיל את הפסילה בטל היה כלא-היה.
אבל הנאשם הודה בנהיגה בזמן הפסילה, בית המשפט הזדרז לקבל את ההודאה, בלי לתת את הדעת לכך שה”מודה” אינו משפטן, ואין לו הכלים לדעת אם מה שנראה כמו פסילה, ומתנהג כמו פסילה הוא אכן פסילה, מבחינת החוק.
את הדבר הזה גילה עורך-הדין השלישי, שהיה המשפטן החמישי שטיפל בתיק, ולא שהוא היה חכם יותר מקודמיו, אלא שהוא היה עם הגב אל הקיר, ולא הייתה לו ברירה, אלא לגייס את כל היצירתיות שלו – ובית המשפט אכן ביטל את ההרשעה בנהיגה בזמן הפסילה, למרות שהנאשם הודה בה, וגם האמין שהוא ביצע את העבירה (וממילא הודה מרצונו הטוב והחופשי!).
מה זה ” דרך עירונית”?
לא, זה לא מה שמקובל בלשון בני אדם, אלא מושג משפטי, אשר נוצר על ידי הדין (ומוגדר לפרטיו בתקנה 1 לתקנות התעבורה, תשכ”א-1961), והוא בנוי מ”חבילה” שלמה של עובדות.
עד כמה בעייתית יכולה להיות “הודאה” בכך שדרך מסויימת אכן הינה “דרך עירונית” יכולים אנו ללמוד – בין השאר – מפרשת אסולין (ר”ע 213/83, יצחק אסולין נ’ מדינת ישראל פ”ד לח (1)): ארבעה שופטים, אחד בביהמ”ש לתעבורה ושלושה בביהמ”ש המחוזי, וכן נציגי המדינה בשלוש הערכאות, סברו כי הדרך היא עירונית, אבל ההגנה טענה כי הדרך אינה עירונית, ושלושת שופטי ביהמ”ש העליון קיבלו את הטענה, ופסקו שהדרך אינה עירונית.
והשאלה היא איך אפשר לקבל – ובמיוחד מנאשם שאינו משפטן – “הודאה” ב”עובדה”, כאשר המשפטנים עצמם חלוקים בשאלה אם, מבחינה משפטית, היא אכן קיימת.
מה זה “תמרור ב-36”, “תמרור ד-14” וכו’? ואיזה נאשם מצוי יודע מה זה “תמרור ג-1 בתוספת תמרור א-43”?!
בפרשת שי צור (ע”פ 2775/90, שי צור נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה (3), 1), למשל, נאמר:
“מכאן, כי היה על התביעה להביא עדות על קיומו של תמרור העונה לדרישות תמרור ג-1 בתוספת תמרור א-43. דא עקא, שעדת התביעה דליה ברנדיס, שהייתה היחידה שהתייחסה לנושא זה, קימצה בדבריה באומרה:
‘יש בתחילת הרחוב שלט שמסדיר את החנייה’.
“מנוסח זה לא ניתן היה ללמוד פרט כלשהו על פרטי התמרור, אשר יכול היה לשכנע את בית המשפט בקיומו של האיסור שהופר לטענת התביעה.
“באמירתה הנ”ל אימצה העדה במידה מסוימת את תפקידו של בית המשפט, על-ידי כך שהעידה דברים, אשר לפי תוכנם אינם בגדר הצגת עוברה מפורטת, אלא בגדר הסקת מסקנה (קרי ‘שלט שמסדיר את החנייה’)”.
ובכלל, איזה נאשם מצוי יודע מה זה “תמרור”?
לא, “תמרור” זה לא סתם חתיכת-פח המוצבת על עמוד בצד הדרך, אלא, בדיוק כמו המושג “דרך עירונית”, גם הוא מושג המוגדר לפרטיו בתקנה 1 לתקנות התעבורה, תשכ”א-1961.
האם ניתן להניח כי הנאשם המצוי יודע מה זה “תמרור”?
זאת ועוד: בפרשת רונן הידועה (ע”פ 402/63, אברהם רונן נ’ היוהמ”ש, פ”ד יח(3), 172, 178 – ו) נאמר (ההדגשה לא במקור):
“… הוראה הקובעת חובה לציית לתמרורים והמתארת את צורתם והוראתם (שהיא ללא ספק תקנה בת-פועל תחיקתי …)”.
אבל, לפי סע’ 41(ב) לחוק יסוד: הממשלה, אשר זה לשונו:
41. אצילת סמכויות
– – –
(ב) סמכות הנתונה לאחד השרים על פי חוק או שהועברה לו על פי סעיף 39(ב), למעט סמכות להתקין תקנות, רשאי השר לאצול, כולה, מקצתה, או בסייגים, לעובד ציבור.
ו”תקנה”, לפי חוק הפרשנות, התשמ”א-1981, היא “הוראה שניתנה מכוח חוק והיא בת-פעל תחיקתי”.
והנה, קביעת “צורתם והוראתם” של התמרורים מוסדרת בתקנה 16(1) לתקנות התעבורה, תשכ”א-1961, אשר זה לשונה:
16. סמכויות המפקח הארצי על התעבורה
המפקח הארצי על התעבורה רשאי –
(1) לקבוע בהודעה ברשומות את דוגמאות התמרורים, סוגיהם, מידותיהם, צבעיהם, צורותיהם, משמעויותיהם, אופן הצבתם וסימונם;
יכול להיות שתקנה 16(1) מתיישבת עם סעיף 41(ב) לחוק יסוד: הממשלה, ויכול להיות שלא – סבירכ להניח שלא מתיישבת, כי הוראת חוק-היסוד ברורה היא – אבל איך אפשר לקבל “הודאה” של נאשם בלתי-מיוצג בדבר אשר מצריך מומחיות לא רק בדיני התעבורה, אלא גם במשפט המינהלי בכללותו?
האם שואלים את זה ב”טסט”? ומה אם הנאשם הוא הולך-רגל, אשר בכלל לא נבחן על שום דבר?!
דוגמאות להודאת נאשמים בדבר שאינו בידיעתם (ג): הפעלתה של “חזקת הבעלות”
סע’ 27ב’ לפקודת התעבורה, זה לשונו:
27ב. אחריות בעל הרכב
(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור, או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.
מטרתו של הסעיף הזה היא, כידוע, למנוע מצב בו בעל הרכב אינו מנהל “כרטיס עבודה” מסודר, וגם אינו משתף פעולה עם רשויות החוק, ואומר “אני לא יודע מי נהג ברכב באותו מקום, באותה שעה” (ואם הוא לא מנהל רישום מסודר – ייתכן מאוד שהוא באמת לא יודע).
הגם שהוראת-חוק זו הינה הכרח בל-יגונה, ברור לכל שזו פיקציה, ושבפועל בעל הרכב לא יכול לדעת באיזו מהירות הוא נהג לפני כך-וכך חודשים (ומהטעם הזה בלבד זוכה-מאשמה המערער בע”פ (ת”א) 1100/87 (חכם נ’ מ”י, פ”ד תעבורה, כרך א’, חוב’ 9, עמ’ 1).
השאלה היא אם אפשר לקבל “הודאה” של נאשם אשר, בפועל, אינו מודה בנהיגה, אינו זוכר את האירוע, וכל אשר יש לתביעה אינו אלא ה”מלכודת” של היותו הבעלים של הרכב.
טול, למשל, הודאה של נאשם לפיה הוא נהג במהירות כזו-וכזו לפני כך-וכך חודשים: אם ראינו לעיל (תחת הכותרת “דוגמאות להודאת נאשמים בדבר שאינו בידיעתם (א): עובדות המצריכות מדידה“) כי אפילו נתפס הוא-עצמו בכף, עדיין מסוכן לקבל “הודאה” כזאת – מקל-וחומר מסוכן לקבל “הודאות” כאלה, כאשר מדובר ב”נהיגה” פיקטיבית.
ובמלים אחרות: האם לא די לנו בכך שאנחנו מעמיסים על שכמו של הנאשם “לולאה אחת של פרזומפציה”, ונעמיס עליו גם את נטל הידיעה של העובדות עצמן?
לעניין זה מן הראוי לעשות היקש (לא לגמרי מדוייק, אבל בהחלט ראוי) עם פרשת דמיאניוק הידועה, שם סירבה הערכאה הדיונית לקבל הודאה בעובדות מסויימות, כיוון שהנאשם טען כי בכלל לא היה במקום (ואם לא היה שם, איך יידע?).
כה נאמר בפס“ד דמיאניוק (ת”פ י-ם 373/86, פס”מ תשמ”ח ג’, 1, 13 – ג – ד):
“זאת ועוד. סעיף 154 … קובע לאמור:
עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו זולת אם ראה בית המשפט שלא לקבל את ההודיה כראיה …
“הווה אומר, שגם כאשר נאשם רואה לנכון להודות בעובדה … יכול בית-המשפט שלא להסתפק בהודאה זו ולדרוש הוכחת העודות בראיות אחרות.
“השופט ינהג כך אם תחושתו תאמר לו שלא יהיה זה בטוח ואחראי לבסס קביעה עובדתית, החשובה להכרעת הסופית, על-פי אמירתו של הנאשם בלבד. נראה לנו כי כך ראוי לבית-המשפט לנהוג בהודאה דוגמת הודאתו של הנאשם בעובדות בענייננו, כאשר ברור לנו שאין הוא, לטעמו, מאשר את העובדות כמי שמכיר אותן מקרוב, שהרי הוא טוען שכלל לא היה שם …”.
ואלה, כמובן, רק “דגימות אקראי” של מקרים בהם בית המשפט ייזהר מאוד שלא לקבל הודאות של נאשמים.
מדוע נאשמים מודים בעבירות תעבורה?
עבירות תעבורה אינן, בדרך-כלל, עבירות שיש עמן קלון.
עבירות תעבורה הן לרוב עבירות שהקנס עליהן נמוך, יחסית, וניהול המשפט על ידי עורך-דין הוא יקר מהישג-ידו של הנאשם המצוי, וככל שהקנס קטן יותר, כן העלות היחסית של ההגנה גבוהה יותר (ניהול ההגנה בתיק על עבירת-חנייה, אשר הקנס עליה הוא 70 שקל, מצריך לא פחות עבודה מאשר בתיק על אי-ציות לרמזור, שהקנס עליו הוא 1,000 שקל, ניהול הגנה בתיק מהירות אינו שונה כאשר מדובר בעבירת הקנס ה”נמוכה” (250 שקל הקנס המקורי), בעבירת הקנס ה”גבוהה” (750 שקל), או בעבירת מהירות אשר אינה עבירת-קנס, ומשום כך היא “עבירת תוספת”, אשר גוררת פסילה בפועל, פסילה על-תנאי והפעלת תנאי שנגזר בעבירה קודמת).
הוסף את העובדה שרוב עבירות התעבורה הקלות-יחסית אינן מחייבות בנקודות (על פי שיטת הניקוד הידועה), ומצאת סיבה טובה נוספת לנאשם המצוי שלא לנהל מלחמה על דוחות התנועה שלו.
סיבה נוספת: מר בוזגלו לרוב מאמין – בצדק או שלא בצדק – כי “השופט תמיד מאמין לשוטר”, כי “עם המכשיר המשטרתי אי-אפשר להתמודד”, וכי “עם הצילום אי-אפשר להתווכח”. אנחנו, סוסי-הקרבות, יודעים כי אפשר גם אפשר לצאת זכאי – גם כאשר השוטר מעיד, גם כאשר המהירות נמדדה ע”י המכשיר המשטרתי, וגם כאשר העבירה תועדה בצילום, אבל לא רק שמר בוזגלו לא מסוגל לתפוס את זה – הוא בכלל לא יילך לעורך-דין כדי לשאול אותו אם אפשר להתמודד עם אישומים כאלה.
וזה עוד לא הכל: נניח שמר בוזגלו בא לבית המשפט, חדור אמונה בצדקתו, ובטחון ביכולתו לשכנע את השופט בצדקתו, אבל השופט רושם את כפירתו, ודוחה את המשך המשפט לשמיעת ההוכחות (ולפעמים הוא מוסיף ומבהיר כי אחרי ישיבת ההוכחות הוא ידחה שוב, לצורך כתיבת פסק-הדין). ההמשך השיגרתי הוא: כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, “מודה אני לפניך”…
וראה, לעניין זה, ת”פ תעבורה (ת”א) 20820/98 (לא פורסם), שם נאמר (ההדגשה במקור):
“יש ממש בטענות הסניגור. נהגים המקבלים ברירות משפט והמביעים רצונם במשפט עלן מנת להוכיח את חפותם מוזמנים לדיון ואז מתברר להם, להוותם, כי מדובר בישיבת הקראה ו על אף שהביעו רצונם במשפט מתוך שכפרו בעובדות עליהם לשוב ולהתייצב בפני שופט על מנת לכפור בעובדות.
“מנסיוני נוכחתי כי חלק לא מבוטל מנאשמים אלה אף מביאים עדי הגנה לישיבת ההקראה כיוון שהם סברו לתומם שהם מוזמנים ל”בירור אשמתם” ולטעמם מדובר בישיבת הוכחות שהרי זה הפירוש ההגיוני למילים “בירור האשמה” לאחר שכפרו בכתב בעובדות וביקשו להישפט. אף לא מעט נאשמים חוזרים בהם בישיבת ההקראה מן הכפירה משהוברר להם כי עליהם לבוא לישיבת בית משפט נוספת – ישיבת ההוכחות – ובכך לאבד יום עבודה נוסף”.
ליום “הקראות” מוזמנים, כידוע, עשרות ומאות נאשמים, ובאולם נמצאים תמיד עשרות נאשמים הממתינים לתורם, בנוסף לאותו הנאשם העומד מול השופט, אשר נותן לו להבין כי עמידתו על צדקתו ועל חפותו תעלה לו עוד יום עבודה.אותם עשרות נאשמים כבר רואים את הקולות, ומבינים כי הדבר הזול ביותר עבורם הוא להודות באשמה, בלי ה”צרמוניה” הזאת…
אבל זה עוד לא הכל: כל אחד מאותם עשרות חוזר, בסופו-של-יום, אל ה”מילייה” שלו, ומסביר לכל הסובבים אותו כי “בבית המשפט לתעבורה אין מה לעשות. רק להודות”.
כמובן שכל אחד מה”סובבים” האלה הולך עם אותה ה”בשורה” אל הסובבים-אותו, וכן הלאה, מעגלים-מעגלים, “כל העולם ואשתו” למדים גם הם כי “בבית המשפט לתעבורה אין מה לעשות. רק להודות”.
אמור מעתה: ההודאות הסיטוניות בבתי המשפט לתעבורה אינן באות מתוך משוכנעות פנימית עמוקה של הנאשמים כי הם אכן אשמים, אלא משום שנותנים להם להבין כי המלחמה על החפות תעלה להם ביוקר, אפילו אם הם ייצאו זכאים.
וכאשר ההודאות אינן אמיתיות, אל לו לבית המשפט לקבלן.
מכל מקום, החשש מהודאה לא-אמיתית מחייב את השופט לקיים בקפדנות את מצוות “וחקרת, ודרשת, ושאלת היטב” וכל זאת לבל תצא מלפניו הרשעה של אדם על סמך הודאה כזאת.
וכאשר גם ה”הודאה” היא פיקטיבית
השלב הבא של השכנוע הקולקטיבי בכך ש“בבית המשפט לתעבורה אין מה לעשות. רק להודות” מתבטא בכך שהנאשם המצוי אומר לעצמו “אם זה ממילא לא עוזר, למה לי בכלל להטריח את עצמי לבית המשפט”?
ואם אל לו לבית המשפט לקבל את ההודאות הסיטוניות של נאשמים אשר באים לבית המשפט ומודים – מקל-וחומר אל לו לקבל כלאחר-יד את ההודעות הפיקטיביות, ה”קונסטרוקטיביות”, המבוססות רק על אי-ההתייצבות, ועל סעיף 240 לחסד”פ, שהרי אין לו לבית המשפט אלא חובת הזהירות וחוש-הצדק.
מקל-וחומר, כי הנאשם לא עומד לפני השופט, ואין השופט יכול לקיים את מצוות “וחקרת” – לפחות לא את הנאשם ואת מניעיו להודות (אם הוא בכלל ער לכך שהוא אכן “נחשב כמודה” – ולא ועדה אחת עמדה על כך שהנאשמים אינם מודעים ל”אותיות הקטנות” המציינות את הדבר).
כיצד ייצא ביהמ”ש ידי חובתו? מה דרוש לו לשופט לצורך היות השופט “סבור …”?
ראינו לעיל, תחת הכותרת מה לא מספיק לצורך היות השופט “סבור …”, כי הבדיקות השיגרתיות המקובלות כאשר בעל דין אינו מתייצב, אין בהם די לצורך היותו של ביהמ”ש “סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם” אשר לא התייצב ורואים אותו כמודה, לצורך סעיף 240 לחסד”פ, זאת משום שהבדיקות השגרתיות האלה דרושות גם ללא סעיף 240.
עוד ראינו כי גם כאשר נאשם מתייצב ומודה, יש לקיים את מצוות “וחקרת”, וגו’, כדי לוודאי שלא יקרה מצב בו נאשם מודה לא משום אמונתו העמוקה באשמתו, אלא כדי שלא להפסיד יום עבודה, וכו’.
כיוון שהשופט לא יכול לקיים את מצוות “וחקרת”, לגבי הנאשם שאינו נוכח, הוא יכול גם יכול לקיים את המצווה הזאת מול התובע.
וכיצד יקיים את המצווה?
המינימום הדרוש הוא לבקש מהתובע את תיק הראיות, ולראות אם יש בו די ראיות, וןלו גם לכאורה בלבד. המקסימום הוא לקבוע את התיק לשמיעת ראיות, מלאה או חלקית.
ולא למותר לעשות כאן – לפחות לעניין העובדות ה”מדידות” – השוואה עם סדרי הדין האזרחי, אשר מחייבים להוכיח את שיעור הנזק גם כאשר הנתבע לא מכחיש אותו.
כיצד ניווכח כי ביהמ”ש אכן “סבור”?
כאמור בהקדמה, לעיל, ובהסתמכות על כב’ הנשיא אהרן ברק, וכן על כב’ הנשיא-בדימוס משה לנדוי, השופט לא יכול “להחזיק בבטן” – לא את נימוקיו, ולא את סברותיו: הוא חייב לשטוח הכל בפני הקורא, בפני בעלי-הדין, בפני ערכאות-הערעור, ובפני הציבור הרחב.
הוא חייב לחשוף הכל לאור היום, כולל תחושותיו האינטואיטיביות.
הוא לא יכול לשמור את נימוקיו, שיקוליו וסברותיו, אצלו ב”קניפלעך”.
אבל עדיין נשארה שאלה אחת פתוחה: האם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו סובל את האפשרות שאדם השותק במשפט ייחשב כמודה?
סעיף 152(א) לחסד”פ, כפי שכבר ראינוהו לעיל, זה לשונו:
152. תשובת הנאשם לאישום
(א) לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; …
אבל אם למעלה מכאן עמדנו על האופציות ה”פוזיטיביות” העומדות לו, לנאשם, כאן אנו נעמוד על האופציה ה”נגטיבית”: “הנאשם רשאי שלא להשיב“. זאת זכות השתיקה במיטבה.
בחר הנאשם “שלא להשיב” – לית מאן דפליג כי יראוהו כאילו כפר טוטאלית, ועל התביעה להוכיח את כל העובדות.
בא סע’ 240(א)(2) ואומר לנאשם: מותר לך לשתוק, אבל אתה חייב לשתוק בבית המשפט – ולא בביתך. בחרת לשתוק בביתך – נעניש אותך על השתיקה ה”יתירה” הזאת, בכך שנראה אותך כמודה בכל העובדות!…
האם ה”שתיקה בבית” פירושה דווקא הודאה? לא בהכרח.
לית מאן דפליג כי מותר לו לנאשם, כלכל בעל-דין, לוותר על זכויותיו. לוותר על זכותו להגן על האינטרס שלו, למשל. אדם יכול לומר אני מוותר על זכותי להביא ראיות, אני מוותר על זכותי לחקור את עדיו של הצד-שכנגד, מוותר על זכותי לטעון טענות, משפטיות או אחרות.
מה יניע אדם לוותר על זכויותיו הדיוניות?
אפשרות אחת: יש לו אמון מוחלט בבית המשפט, שיעשה עמו דין-צדק גם בהיעדרו.
אפשרות שנייה: יש לו חוסר-אמון מוחלט בבית המשפט, שלא יעשה עמו דין-צדק אפילו אם יתייצב למשפט, וינהל אותו לתפארה.
ומניע נוסף, המשותף לשתי האפשרויות: עלותה של ההתייצבות, בין בהפסד יום עבודה, בין בנסיעות, בין בשכר טירחתו של עורך-הדין, בין בכולם גם-יחד: אם, למשל, מדובר בעבירה שהקנס עליה 200 שקל, ומעיון בראיות התביעה גילה הנאשם כי הראיות אינן שלמות – לשם מה יפסיד יום עבודה, ויטריח את עצמו לביהמ”ש, אם סבירות גבוהה היא שייצא זכאי ממילא?
אכן, אם הנאשם מוותר על זכויותיו, אזי אפשר לנהל את המשפט בלעדיו, ולהביא ראיות בלעדיו – ולא יהיה לו פתחון-פה על כי הוא “קופח” בהגנתו אם הוא לא ישיג את התוצאה המקווה, כי כך הוא בחר לעצמו, והסתכן מרצון…
אבל מכאן ועד ראייתו כמודה בכל העובדות – עוד הדרך רב.
סעיפים 3 – 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זה לשונם:
3. שמירה על הקנין
אין פוגעים בקנינו של אדם.
4. הגנה על החיים, הגוף והכבוד
כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
5. חירות אישית
אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת.
ואילו סעיף 8 לאותו חוק יסוד, הקרוי “פיסקת ההגבלה”, זה לשונו:
8. פגיעה בזכויות
אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.
אין ספק כי הדרישה מהנאשם שיקריב מזמנו וממונו, ושייסע למקום פלוני (במקום להישאר בביתו או לנסוע לכל מקום שיחפוץ) כדי “לקנות” את הזכות לדרוש שהתביעה תוכיח את אשמתו הינה פגיעה בקניינו (סעיף 3) ובחירותו (סעיף 5).
אין גם ספק כי הקביעה כי נאשם השומר על זכות השתיקה ייחשב כמודה הינה פגיעה בכבוד האדם, לא פחות מהוראת חוק אשר הייתה קובעת כי מ י שלא מגיב להצעת-הסכם ייחשב כמי שקיבל את ההצעה. למעשה הרבה יותר, כי כאשר מדובר באשמה פלילית זה בהחלט מביש ופוגע בכבוד-האדם.
במדינת ישראל שלאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, במדינת ישראל של האלף השלישי, במדינת ישראל הנאורה והמתקדמת, לא יעלה על הדעת לאות נאשם הבוחר בזכות השתיקה כאילו הוא “הודה” בכל העובדות, או אפילו בחלק מהעובדות.
ואל יקל הדבר בעיניכם, לומר וכי במה בסך-הכל מדובר? בעבירות חנייה? בעבירות מהירות אשר כולנו – בעוונותינו – עוברים כל הזמן, בין במודע, בין בהיסח-הדעת, ואיש עוד לא הועמד אל עמוד הקלון בגללן?
ולא היא: סע’ 240 – זה אשר במסגרתו נקבעה ההוראה לפיה מי ש”שותק בביתו” למודה ייחשב – מתייחס ל“עבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש”ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש”, וכן ב”עבירות שנקבעו כעבירות קנס” או “בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע”.סעיף
ולא רק שזה משאיר פתח להרחיב עד-אין-קץ את תחולתו של הסעיף בחקיקת משנה (אמנם מבוקרת, אבל עדיין חקיקת-משנה) אלא שגם ללא הרחבה כזאת מדובר בעבירות חמורות בהרבה מסתם עבירות תעבורה שגרתיות.
טול, למשל, אדם אשר –
· מעולם לא נבחן בנהיגה (וממילא גם לא קיבל רשיון נהיגה), אשר נידון (בהליך קודם) לפסילה לצמיתות מלקבל רשיון נהיגה;
· נוהג אוטובוס אשר הוצא עליו צו איסור-שימוש (פסילת-רכב, בדומה לפסילת רשיון-נהיגה);
· מסיע בשכר עשרות נוסעים;
· נוהג במהירות 130 קמ”ש בדרך עירונית מובהקת;
· גורם ברשלנותו לפציעתם של עשרות נוסעיו, וכן של נוסעים ברכב אחר;
· הורס את האוטובוס וכמה כלי רכב נוספים;
· והכל, כמובן, בלי ביטוח-חובה תקף).
והכל, כמובן, כאשר, למרבית המזל, אף אחד מהנפגעים לא נחבל חבלה-של-ממש …
אבל זה עוד לא הכל: סעיף 240 חל גם בעבירות של “הפקרה אחרי פגיעה” (סעיף 64א’ לפקודת התעבורה), אשר ענשן הוא שבע או תשע שנות מאסר – ובנסיבות מסויימות יש בהן קלון רב.
האמנם “לתכלית ראוייה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש”?
ראינו כי לפי סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו “אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש …”.
הוראת סעיף 240 הנוכחית נקבעה בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס’ 19, התשנ”ה-1995).
מהי תכליתו של החוק הזה? האם היא “תכלית ראוייה”?
תכליתו של החוק הזה אינה להבטיח משפט-צדק, ואינה מיועדת להעמיק את חקר-האמת (מושג המשמש תדיר בסיס לסלחנות על מחדליו של תובע רשלן), כי לשם כך קיימא לן החסד”פ עצמו.
תכליתו של החוק גם אינה להילחם בעבריינות התעבורה, כי לשם כך עומדת לנו פקודת התעבורה, במלוא תפארתה והדרה.
תכליתו של החוק היא לייקר לנאשמים את זכות השתיקה, על מנת לחסוך לתביעה את העלות להוכיח את האשמה כאשר הנאשם מוותר על הזכות ל”הגנה אקטיבית”, וניתן להניח כי הוא סומך על בית המשפט שיעשה צדק גם בלעדיו.
מהו ה”חיסכון” למדינה?
כאשר הנאשם לא נוכח, וממילא הוא לא חוקר את העדים, ולא טוען טענות (משפטיות או אחרות), ברוב המקרים מדובר בעדות קצרה, אולי דקה אחת, של השוטר. במקרים מסויימים – אבל מעטים מאוד – זה יכול להתבטא בקצת יותר זמן.
אבל בכל מקרה הבאת הראיות היא קצרה, מהירה וזולה בהרבה בהיעדרו של הנאשם מאשר בנוכחותו.
אמור מעתה: ה”חיסכון” למדינה הוא זניח, לפי קונצפציה אחת, ו”נגטיבי” לפי קונצפציה אחרת.
אמור מעתה: לא רק שהתכלית אינה ראוייה, אלא שהפגיעה היא גם במידה העולה על הנדרש.
ומדוע היא “במידה העולה על הנדרש”? משום שה”נדרש” הוא הוכחת האשמה, ולשם הוכחתה אפשר להביא את העדים, וראייתו של הנאשם כ”מודה בכל העובדות” אינה נדרשת לשם כך.
לפיכך הוראת-החוק הקובעת כי נאשם אשר “שותק בבית” יראוהו כמודה פוזיטיבית בכל העובדות, כ”משים עצמו רשע”, אינה מתיישבת עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
הוראה כזאת הינה “חוקתית” בדיוק כמו הוראת-חוק (אשר איש עוד לא העז לחוקקה) – לפיה גם נאשם אשר שותק בבית המשפט ייחשב כמודה בעובדות, ושתיהן גם-יחד אינן עולות בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
למעשה ההוראה הזאת אינה לשום תכלית – לא ראוייה ולא בלתי-ראוייה, משום שהצירוף של זכות השתיקה (האופציה הראשונה לפי סע’ 152(א) (“הנאשם רשאי שלא להשיב”) לבין הרשעתו של “השותק בביתו” משמעותו אחת היא: אתה, הנאשם, רשאי לשתוק כאוות נפשך, אבל אם אתה רוצה לממש את הזכות הזאת – עליך להפסיד יום עבודה לשם כך.
ובמלים אחרות: החובה להתייצב לישיבה נפרדת הינה עונש-חובה למבקש לשמור על זכות-השתיקה.
עם כל הכבוד, זו בשום אופן אינה “תכלית” בכלל, ו”תכלית ראוייה” בפרט.
כל עניין ה”הקראה” במשפט בכלל, ובמשפטי התעבורה בפרט, מושתת על מצוות סע’ 143 לחסד”פ, המדבר על קריאת כתב האישום “באזני הנאשם”, ומכך מסיקין כי בית המשפט מצווה לשים עצמו אפוטרופוס לטובתו של הנאשם, ואפילו יאמר הנאשם “אני עורך-דין תעבורתי, ומבין היטב את כתב האישום” – אין שומעין לו, וכופין עליו להתייצב לישיבה נפרדת, בה יקרא כבוד בית המשפט את כתב-האישום באזניו, כדי להבטיח את הנאשם מפני קלות-דעתו-הוא, ומפני האמונה המוטעית שלו, שהוא, כביכול, מבין במה הוא מואשם.
ואם כך הוא כאשר הנאשם טוען “אני מבין את האישום ואין לי צורך באפוטרופסותכם” – מקל-וחומר הוא כאשר הנאשם לא אומר דבר, וחייב בית המשפט – אם עשיית-הצדק נר לרגליו, והקונצפיה הזאת אמונה עליו – לראות את הנאשם כאילו אין הוא מבין במה הוא מואשם, וממילא לא לקבל את “הודאתו” – אפילו אם החוק רואה אותו כמודה, שהרי לשם כך קיימא לן סעיף 154 לחסד”פ, המזהיר את השופט לבל יקבל הודאה של נאשם בעובדות – אפילו אם הוא מודה (ולא כל שכן כאשר הודאתו היא פיקטיבית, או “קונסטרוקטיבית”) – כאשר אין זה ברור למעלה מכל ספק סביר כי מן הראוי לקבל את ההודאה.
מכל האמור לעיל מתבקשות שתי מסקנות עגומות:
· המדינה, בדרישתה להרשיע נאשמים רק על סמך אי-התייצבותם, אינה עומדת בהתחייבותה לכנסת, לפיה “ייעול ההליך אינו צריך לבוא על חשבון עשיית הצדק”.
· אצבעם של שופטי התעבורה קלה מדי על הדק השפיטה-בהעדר.
הוראת-החוק הקובעת כי נאשם אשר לא מתייצב למשפט “רואים אותו כמודה בכל העובדות” אינה מתיישבת עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
אבל גם אם ההוראה הזאת מתיישבת עם חוק-היסוד, עדיין צריך בית המשפט להיזהר לבל יחטא בשפיטה “אוטומטית”, ולפני שהוא מרשיע נאשם על סמך ה”כאילו הודאה” עליו לבדוק בשבע עיניים אם נתקיימו, בין השאר, כל אלה:
· ה”הודאה” היא בעובדות, ולא במסקנות משפטיות, או בדברים שהם תערובת של עובדות ועניינים של חוק;
· ה”הודאה” אינה בעובדות “כמותיות”, המצריכות אמצעי-מדידה אשר אינם מצויים ברשותוח של הנאשם המצוי;
· אין לקבל “הודאה” כאשר לא ברור אם הנאשם היה שם בפועל, וכל הקשר שלו לעבירה אינו אלא מכוח “חזקת הבעלות”.
· ואחר כל הדברים האלה, אם בית המשפט מקבל את ה”הודאה בכל העובדות” – עליו לנמק זאת כך שיהיה ברור (לנאשם, לערכאות הערעור ולציבור כולו) מדוע הוא “סבור” ש”לא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם”. זאת משום שאל לו לשופט לשמור את נימוקיו ב”קניפלעך” שלו, כלשונו של כבוד הנשיא, אהרן ברק.
“קניפל” (רבים: קניפלעך) הוא, לענייננו, “חיסכון בגרב”, לפי פולער יידיש-העברעישער ווערטערבוך, פון מ. צאנין, בהוצאת י. ל. פרץ-פארלאג, תל-אביב, תשנ”ד-1994).
וזה אומר שאל לו, לשופט, להחזיק את נימוקיו אצלו בגרביים, או, כנהוג לפעמים במקומותינו, “מתחת לבלטות”: הוא מקבל משכורת כדי שייתן את נימוקיו, ואין הוא רשאי להתייחס אליהם כאל רכושו הפרטי.