כמי שכתב לא-מעט סיפורי גבורה ב”במחנה”, כבר בשנות השישים – הופתעתי לראות ב”במחנה” את הסיפור המצוץ מן האצבע של אלוף מיל’ יצחק מרדכי (פנחס וולף, “צומת גיבור”, 29 ביוני 2007) על קרב-שלא-היה-כלל של גדוד 890 בפיקודו ב”חווה הסינית” במלחמת יום הכיפורים.

 

למיטב זיכרוני, “במחנה” הנו ביטאון חיילי צה”ל, היוצא לאור במסגרת מפקדת קצין החינוך והנוער הראשי. הבחירה לכתוב על מרדכי הנה מעשה אנטי-חינוכי וטעות עיתונאית חמורה של מערכת “במחנה”.

 

הערותיי לגבי הכתבה של פנחס וולף מתייחסות לרמה העובדתית:

 

1.      הקרב של גדוד 890 היה לילה אחרי שחטיבת טנקים 14 מאוגדה 143 בפיקודו של אל”ם אמנון רשף (לימים – אלוף) כבר כבשה את בנייני החווה הסינית (“אמיר”) ואת מרחבה העיקרי. בין חטיבה 14 לבין גדוד 890, שהתקדמותו נבלמה ב”טרטור” 42, היו כוחות מדיוויזיית חי”ר 16, שפעלה במסגרת ארמיה 2 המצרית. כל יחידה מכוחותינו, שעשתה נוהל קרב נכון, ידעה זאת.

2.      גדוד 890 הגיע (עם מפקדת חטיבה 35) – במסגרת אוגדה 162 – ל”עכביש” 55 בלי קצין הקישור הארטילרי (קש”א) שלו – כיוון שהמג”ד לא לקחוֹ עמו ממרחב שלמה (מרש”ל).

3.      אל”ם עוזי יאירי ז”ל, אז – מח”ט 35, הותיר בפקודה את רס”ן (מיל’) יעקב צור, מפקד הסיוע החטיבתי (מס”ח) שלו, בראס סודר, למרות בקשות צור להצטרף לכוח.

4.      מח”ט 35, סגנו (סא”ל-דאז אמנון ליפקין-שחק; לימים – הרמטכ”ל) וסא”ל יצחק מרדכי, מג”ד 890, לא ידעו להפעיל ארטילריה. למרות זאת, הם יצאו לקרב ללא אנשי קישור ארטילרי.

5.      אל”ם גרניט, מפקד האגד, הציע למח”ט 35 להמתין כעשר דקות, והוא ייתן להם מס”ח וקש”א. המח”ט השיב, שאין לו זמן, והוא מכיר את הטכניקה, “קצין חי”ר מטווח”.

6.      כמה גדודי ארטילריה עמדו לרשות גדוד 890 ומפקדת חטיבה 35 (במסגרת אגדי ארטילריה, שהוקצו למבצע “אבירי-לב”) במשימתם ב”טרטור” 42. מפקדת חטיבה 35 ומפקדת גדוד 890 לא ידעו לדרוש את הסיוע; ולכן, לא קיבלוהו.

7.      חטיבה 35 קיבלה לרשותה, ישירות, במבצע שתי סוללות תומ”ת מגדוד “קצה”. מג”ד 890 נתן לסוללות הללו פקודה תחילית, והפגז נפל ארוך 3,200 מטר. סא”ל מרדכי הפסיק את הטיווח, ולא חידשו.

8.      סג”ם חזי דחבש (מ”מ ב’/1 בגדוד 890, שנותר בקו המגע עם המצרים עם חלק מחייליו, שחלקם פצועים, ועם חיילים נוספים) ביקש סיוע ארטילרי ממג”ד 890, ונענה בשלילה. דחבש פנה למח”ט 35, וקיבל לרשותו סוללה. בסיוע קצין עמדת התותחים (קע”ת), הצליח דחבש להוריד למצרים את הראש באמצעות אש ארטילרית, שסייעה לו ולמחלקתו לשרוד בשטח ההשמדה של דיוויזיה 16 עד לחילוצם.

9.      נוהל הקרב של גדוד 890 למבצע היה לקוי לחלוטין.

10. כוחות נ”ט מצריים הופעלו במסגרת גדודי קומנדו, שסופחו לכל אחת מדיוויזיות החי”ר בראשי-הגשר, ובכוחות של הדיוויזיות, שהורוו באמצעים נ”ט על מנת להגן על כוחותיהן מפני השריון הישראלי. קמ”ן 35 לפחות היה צריך לדעת זאת, ולהסביר למפקדיו ולמג”ד 890 מה עומד לפניהם – כלומר, מה הם מחפשים ב”סריקה” זו. בכל מקרה – מלכתחילה, משמרות מדיוויזיה 16, או גדודי קומנדו מצוידים באמצעי נ”ט, היו אתגר גדול למדי לגדוד 890, שנשלח לדרכו מבלי לדעת מה מצפה לו בשטח.   

11. לא היה לגדוד 890 כל מודיעין על האויב. קמ”ן 35 התלונן בכנס לרגל עשרים שנה למלחמת יום הכיפורים (בבה”ד 15), כי “לא נתנו לו מודיעין”. קמ”נים אחרים בזירה השיגו את המודיעין הנדרש בכוחות עצמם, ולא חיכו, שידחפו לידיהם את המודיעין. יתר על כן, קצין האג”ם של חטיבה 35 הבהיר למפקדיו בתדריך האוגדתי, כי יש לו תמונה אחרת על האויב בשטח (הוא קיבלה מסא”ל מיל’ נתן שונרי, מג“ד סיור-ונ”ט 582, בן קיבוצו, שכוח מגדודו הושמד בלילה הקודם בהיתקלות עם המצרים), והושתק.

12. לא הייתה לגדוד 890 כל תמונה של היעד; ולרשות הגדוד עמדה, כנראה, רק מפה אחת, שהייתה בידיו של סג”ם חזי דחבש, מ”מ ב’/1, שהוביל את הכוח הגדודי ליעדו.

13. לו הכירו מפקדי 890 את היעד – הם לא היו ממקמים את נקודת פינוי הפצועים מאחורי תלולית חול שטוחה (“גבעת הפצועים”), אלא בתוך תעלות ההשקיה העמוקות, שנגמ”ש יכול להיחבא בהן. גם לא היו ממקמים את התאג”ד במרחק כה רב מזירת הלחימה.

14. הגדוד יצא לדרכו בתצורה (“פריסה לסריקה”), שמעולם לא תרגל לפני כן, ואינה ידועה בתורת הקרב של צה”ל. בתצורה כזו קשה למג”ד לשלוט בכוחותיו, והוא אינו יכול ליצור עתודה, ולהפעילה. כידוע, אין מנסים בקרב תצורות, שלא תורגלו לפני כן.

15. את גדוד 890 לא החליף ב”טרטור” 42 שום כוח של צה”ל, כיוון שהמצרים החליטו מטעמיהם לעזוב את השטח. כנראה, ללחימת גדוד 890 (אם ניתן לקרוא למה שאירע שם, “לחימה”) לא הייתה כל השפעה עליהם.

16. לגדוד 890 לא היה כל חלק בבלימת חטיבת שריון עצמאית 25 של המצרים ממערב לאגמים המרים. בלימתה נעשתה על-ידי כוחות שריון מאוגדה 143 (כולל “כוח שמואליק”) ומאוגדה 162.

17. בקרב ב”טרטור” 42 השתתפו גם כוחות מגדוד טנקים 100 בפיקודו של סא”ל-דאז אהוד ברק מחטיבה 460 באוגדה 162. הם אמנם נבלמו, אך הסיוע הארטילרי, שהזמין קש”א 100 לטובת אנשי גדודו, שנפגעו, ונותרו בשטח עם הצנחנים של דחבש, סייע להם לשרוד בשטח, בלם את המצרים, ואפשר את חילוצם.

18. למיטב ידיעתי, את גדוד 890 בלם ב”טרטור” 42 כוח-משנה מגדוד חי”ר מצרי, שישב במרחב בין החווה הסינית לבין ציר “טרטור”. הגדוד המצרי גם בלם את התקדמות גדוד טנקים 100 לעזרת גדוד 890.

 

בתעודת העיטור של סא”ל מרדכי נכתב: “… פיקד סא”ל מרדכי על גדודו … למרות המצב הקשה המשיך סא”ל יצחק מרדכי לפקד על הגדוד …” (בעוז רוחם, עמ’ 365).

 

לא ברור מה חלקו של סא”ל מרדכי בפיקוד על גדודו לאחר היתקלותו בקו הקדמי של דיוויזיה 16 המצרית, שהוחזק בידי גדוד חי”ר אחד בלבד, באותו הלילה האומלל – פרט להובלה שערורייתית של אנשיו לקראת מוות בטוח. אדרבא, אנשים, שניגשו אליו במהלך הקרב, העידו, כי הוא לא תפקד כלל, ונראה כאילו סבל מהלם קרב.

 

יתר על כן, בשעה בוקר מוקדמת למחרת ההיתקלות הוצאו מג”ד 890 ומפקדתו מ”טרטור” 42 (בנגמ”שים של פלוגת “במבה”), והמג”ד סקר מסדר של גדודו בטסה. באותו הזמן נותרו באתר הקרב כמה חיילים מגדודו, שחלקם פצועים, שגססו למוות. מעטים מהם הצליחו להישרד כיוון שסגן מיל’ יקי חיימוביץ’ (מ”מ חרמ”ש בחטיבה 217) התעקש, שראה תנועה בשטח (למרות שתצפית, שאוישה כביכול על-ידי שני קצינים מגדוד 890, לא ראתה דבר), וחזר עם אנשיו לחלצם כמה פעמים למרות אש תופת מצרית. כך ניצלו חייהם של רב”ט גורי ששון, שנפצע קשה בבטנו, של סג”ם חזי דחבש ושל סגן מיל’ אשר טל (סמ”פ בגדוד טנקים 100).

 

לטענת דחבש, מרדכי – המג”ד שלו – הפנה לו עורף כשביקש ממנו בקשר עזרה, ולפיכך עבר דחבש לשוחח ישירות עם המח”ט יאירי, שעודד את רוחו – עד שירד מהרשת, כיוון שפונה מהזירה עם מפקדתו בנגמ”שי פלוגת “במבה”.

 

הצנחנים חולצו על-ידי השריון

 

הבעיה העיקרית של מג”ד 890 הייתה, שלא הבין את המצב החמור של גדודו. הוא נלכד בשטח ההשמדה של הדיוויזיה המצרית, ונערך בו להגנה, תוך שהוא מקים “בסיס אש גדודי” מרשים למדי, כדי להגן על כוחותיו. כלומר, מרדכי הפך את אנשיו לברווזים במטווח המצרי. כבר בלילה הבינו אנשי גדוד 890, שכל ירי שלהם נענה בירי מדויק ומאסיווי של המצרים (שהיו ברשותם אמצעים לראיית לילה), וחדלו לירות כלל, כדי לא להיפגע. ביום הפכו הצנחנים, שנותרו על המרחבים השטוחים של “טרטור” 42 (בניגוד למי שירדו להסתתר בתעלות ההשקיה), למטרות עוד יותר פגיעות.

 

כלומר, גדוד 890 לא לחם למעשה ב”טרטור” 42, אחרי היתקלותו במצרים. לכל היותר, הוא עסק בהסתתרות מפני המצרים ובחילוץ עצמו – עד שהגיע למסר המג”ד בטסה.

 

דרך אגב, בבסיס האש הגדודי של 890 היה פחות כוח אש מאשר היה לי, כלוחם מיל’ בחרמ”ש, על סיפון הנגמ”ש שלי.

 

עיטור העוז של סא”ל מרדכי מספר על חילוץ אנשיו.

 

במסגרת עבודת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה תחקרנו עמיתיי ואני, בשלוש השנים האחרונות, את קרבות הצליחה (“אבירי-לב”). הצלחנו לשחזר כמיטב יכולתנו את לחימת אנשי גדוד 890 באותו הלילה ולמחרתו ואת חילוצם. לפי ממצאינו, את החילוץ עשו לוחמי חרמ”ש (מיל’) מפלוגה ה’ מגדוד טנקים 100 בפיקודו של סרן מיל’ גדעון דבורצקי ז”ל; סגן מיל’ יעקב שור – סמ”פ חרמ”ש מחטיבת טנקים 217 – ואנשי המילואים של פלוגת הסיור “במבה” מחטיבת טנקים 460. חלק אחר בחילוץ נעשה, כאמור, על-ידי מחלקת החרמ”ש של סגן מיל’ חיימוביץ מחטיבת טנקים 217.

 

כל האנשים הללו סולקו על-ידי מרדכי ואנשיו מסיפור הקרב – כבר לפני 33 שנה. מרדכי ממשיך בקו הרמייה הזה גם עתה. דרך אגב, כדי להעצים את לחימתו בכיכול להאדירה, מרדכי מחק לחלוטין פעולה מוצלחת מאוד של כוח מגדודו בפיקודו של רס”ן-דאז שמואל ארד (לימים – אלוף; נפטר לפני כמה שנים), שפעל עצמאית (“כוח שמואליק”) במסגרת חטיבה 14 יחד עם כוח של צוערים מבית-הספר לקצינים.

 

וכך כתוב בתעודת העיטור העוז של סא”ל מרדכי: “… [הוא] פעל לחילוץ הנפגעים …” (בעוז רוחם, עמ’ 365).

 

ובתעודת עיטור המופת של רס”ן יהודה דובדבני, ששימש כסמג”ד נוסף בגדוד 890 בקרב הזה, נכתב: “… [דובדבני] נשאר אחרון בשטח לוודא כי כל הנפגעים פונו …” (בעוז רוחם, עמ’ 365).

 

שני מעשי שטן:

 

         א.         יום (למעשה, כשלושים ושש שעות) אחרי הקרב, פקד אל”ם טוביה רביב, מח”ט טנקים (מילואים) 600, על סרן מיל’ דוד גלזר ז”ל, מ”פ החרמ”ש בחטיבתו, לשטוף באש את “טרטור” 42. גלזר היסס, ונכנס לשטח בתנועה רכובה ומאובטחת, וללא אש. הוא ואנשיו גילו שם עשרות גוויות של צנחנים ישראליים (ההרוגים היו צעירים – להבדיל מאנשי המילואים של גדס”ר-ונ”ט 582 של שונרי – ונעלו נעליים אדומות) וגם איש צוות טנק ישראלי, ששרד בחום הנורא מאז הקרב. גלזר ולוחמיו פינו את גוויות הצנחנים, שהופקרו על-ידי מפקדיהם, ואת איש הצוות לעבר כוחותינו.

 

         ב.         רס”ן דובדבני השתתף במסדר הגדודי בטסה, בבוקר המחרת (עם המג”ד מרדכי, עם רס”ן זאב דרורי, הסמג”ד, ועם כל קציני הגדוד והקצינים הנספחים, שלא נפצעו בקרב), כשלוחמים מהגדוד, גופות לוחמים מגדוד 890 ופצועיו נותרו מופקרים ב”טרטור” 42.

 

איך זה מתיישב עם דברי תעודות העיטור דעיל?!

 

התשובה ניתנה לי ולשניים מעמיתיי לפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה – כשעתרנו לבג”ץ על מנת שארכיון צה”ל יפתח בפנינו את מסמכי ועדת העיטורים. בסיועו המבורך של עו”ד (רס”ן מיל’) שמואל צנג, שהלך לעולמו זה עתה בטרם עת, קיבלנו היתר לעיין בתיקים הללו. מצאנו אותם ריקים, או מלאים בתרשומות של דיונים מבישים ולא-רלוונטיים. כלומר, אין בתיעוד שום אסמכתא, שתאושש את הענקת העיטורים לעשרות לוחמים, וביניהם אנשי גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים.

 

יתר על כן, באמצע יולי 2004 נפגש הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה עם אל”ם (מיל’) ד”ר שאול שי – אז ראש המחלקה להיסטוריה באגף המבצעים במטכ”ל. ד”ר שי הודה במפגש הזה (שלא נכחתי בו), כי עד אותו היום, הקרב ב”טרטור” 42 טרם נחקר, והוא ייחקר רק במסגרת שנת העבודה 2005. למיטב ידיעתי, החוקר (רס”ן מיל’ ד”ר ישראל בן-דוד) טרם השלים את מחקרו עד עצם היום הזה.

 

כלומר, מערכי מורשת הקרב של מפקדת קצין החינוך והנוער הראשי וגם דיוני ועדת העיטורים מבוססים על שמועות, על רכילות ועל עובדות, שלא נבדקו ולא אוששו.

 

יתר על כן, על לחימתו ב”טרטור” 42  קיבלו אנשי גדוד 890 שנים-עשר עיטורים (שלושה עיטורי עוז, חמישה עיטורי מופת, שלושה צל”שים מהרמטכ”ל וצל”ש אלוף) – כמות מדהימה ביחס לחלקו השולי של הגדוד במלחמה בכלל ובמערכת הצליחה בפרט. בעבודה שקדנית ורבת-שנים, הצליח הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה להפריך את רוב סיפורי המעשה, הכתובים בתעודות העיטורים והצל”שים הללו (וגם בעיטורים אחרים).

 

החלק המופרך ביותר בתעודות הללו הנו שיוכם לחווה הסינית. גדוד 890 לא התקרב לחווה הסינית, אלא רק כפי שהתיר לו גדוד חי”ר מצרי; ולא הגיע אליה אלא בסיורי מורשת קרב לאחר המלחמה. בסיורים הללו כבר טווה סא”ל מרדכי את סיפור התרמית על לחימת אנשיו וחילוצם. הגדוד, החטיבה, האוגדה, הפיקוד וצה”ל לא חקרו מה היה בקרב הזה, איך ולמה נפלו בו כל כך הרבה חיילים, שלמשפחות חלק מהם לא נודעו עד היום נסיבות נפילתם. לכן, מפקדי 890 במלחמת יום הכיפורים עושים עד היום כמיטב יכולתם למנוע פרסום כל גרסה, שתפריך את סיפוריהם הכוזבים. למשל – פרשת ניסיונם למנוע את הקרנת “החווה הסינית – ראשומון”, סרטו של ניר טויב על קרבות גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, בערוץ 2 בשנת 2004.

 

אלו רק מעט מהערותיי לזוועה, שקראתי בעיתונך. אני מקווה, שיהיה לך האומץ האזרחי והגאווה העיתונאית לפרסם את דברי ביקורתי – גם כמי שהיה שותף שנים רבות לעבודת “במחנה”. אני סבור, שהערך העיקרי, שצריך להנחות את עיתון חיילי צה”ל, כעיתון, ככלי חינוכי וכזרוע של צבאנו, הוא הדבקות באמת. בכתבה זו עשה “במחנה” ההפך, וראוי שיתקן זאת.

 

הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה וכותבים אחרים פרסמו לא מעט מאמרים, תחקירים וראיונות בעניין הסיפור הכוזב של מרדכי ושל אנשיו על לחימתם כביכול במלחמת יום הכיפורים – כולל עימותים של  אנשי הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה עם מרדכי ועם כמה מנציגיו בתכניות טלוויזיה. חיפוש קצר ב”גוגל” – בעברית ובאנגלית – יעלה את שלל הכתבות, המאמרים, התגובות והממצאים, שעוד יפורסמו בספרים, שמכין הפורום לפרסום.

 

ראוי לציין, כי צה”ל הכיר חלקית בלחימת כוחות מסוימים ב”טרטור” 42 – לצד גדוד 890 ולעזרתו. לדוגמה: העיטורים של גדעון דבורצקי ז”ל (בעוז רוחם, עמ’ 314) ושל יעקב שור (בעוז רוחם, עמ’ 402). באורח פלא, סיפור חילוץ הטנקיסט וגופות הצנחנים הושמט מהעיטור, שקיבל סרן דוד גלזר אחרי מותו (בעוז רוחם, עמ’ 309), שלא כמו בסיפורי גבורה של לוחמים אחרים, שקיבלו עיטורים וצל”שים.

 

לעומת זאת, הגרסאות השונות של מרדכי על אירועי הקרב הן סיפור יצירתי מאוד – הצומח, משתנה, ומשתפר עם השנים, תוך שהוא מתרחק בהתמדה מהאמת ומאירועי הקרב.

 

לכן, הסיפור הזה ב”צומת גיבור” – שאינו מתאר לאשורו את הקרב ב”טרטור” 42, קורא לו הקרב על החווה הסינית, ואינו מתאר כלל את חלקן החשוב של יחידות אחרות בהצלת הצנחנים מגדוד 890 – הוא חרפה עיתונאית וטעות חמורה ביותר של מערכת “במחנה” ושל מפקדת קצין החינוך והנוער הראשי, שאישרו לפרסמו.

 

קציץ מעוקר

 

אחר ויכוחים ממושכים בטלפון ובדואר אלקטרוני, ביום ראשון וביום שני, הרמתי ידיים. הבנתי, ש”במחנה” לא יתקן את המעוות – למרות שהפרסום כעת למעשיו של עבריין מין, שהורשע בכל ערכאות המשפט בארצנו (ובין קרבנותיו גם חיילות) נעשה בעיתוי מביך ואומלל. ואכן, לא טעיתי.

 

בגיליונו החדש (שישה ביולי 2007), לא פרסם “במחנה” אף תגובה של עמיתיי ל”פורום” (חזי דחבש, עוזי בן-צבי ודני קריאף), והביא ב”צומת גיבור” כמה קטעים מתגובתי.

 

קציץ כל כך מעוקר ממה שכתבתי לא ראיתי מעולם.

 

מה חבל.

 

על כך הוסיף העורך הראשי של “במחנה” את הערת המערכת:

 

“המדור ‘צומת גיבור’ נותן במה לחיילים ולמפקדים שצה”ל מצא ראויים לקבלת צל”ש או עיטור מאז מלחמת השחרור ועד ימינו. המדור, הרואה אור מזה שלוש שנים, מביא את דברי המעוטר כלשונם, כמעט ללא התערבות, ואינו עוסק או מסוגל לעסוק בשיפוט או בחיווי דעה כלשהי על עצם הענקת העיטור ונסיבותיה. מטבע הדברים, ישנם לא מעט עיטורים שנסיבות הענקתם שנויות במחלוקת, והמקרה שלפנינו הוא דוגמא מובהקת לכך. כך או כך, פרסום תמצית טענותיה של בן-צדף וחבריו אינו בבחינת נקיטת דעה כלשהי בסוגיה שלפנינו”.

 

כפי שאמרתי, תם ולא נשלם.

 

לכתבה המקורית המלאה