החיפוש

בצדו המזרחי של רחוב המלך ג’ורג’ בירושלים נבנתה לאחרונה שורה של בתים המסתירה מאחריה את גן ממילא ובית הקברות הערבי שבסופו. לפני שבתים אלו נבנו ניתן לראות בסמוך למדרכה חורבה של בנין גדול. חורבה זו נקראה בשם בית הנסיכה ובערבית: ‘אל-אמירה’. את החורבה מסתיר בימינו בנין מלון שרתון פלאזה.

קראתי בספרו של ד”ר זאב וילנאי, שנסיכה הולנדית בשם ז’אן מרקוס החלה להקים כאן בית במאה השמונה-עשרה. ד”ר וילנאי הוסיף באחד מספריו ציטוט מפי תיירים אנגליים אודות הבנין שהחלו לבנות ולא סיימוהו כי לא נותר לנסיכה כסף להשלמתו. כמו כן הראה לי פעם מפה אנגלית של ירושלים במאה ה-18 ובה מסומן המקום בשם ‘בית הולנד’.

בירושלים נבנו בתשלומים ישיבות ובתי כנסת. שוכרים קבלן שיבנה קטע ראשון של תכנית הבניה ומשלמים לו תמורת קטע זה בלבד. מקוים שעד שיסיים את הקטע יגיעו תרומות נוספות והבניה תימשך. אם אין התרומות מגיעות מפסיק הקבלן לבנות והכל ממתינים לכסף שישלים את הבנין.

שיטה זו מתאימה לקהילת עניים. לא מתקבל על דעתי שלנסיכה אין אמצעים מספיקים כדי לבנות את ביתה. הסיפור נראה לי מוזר. ירושלים מלאה בסיפורים מוזרים. בדמיוני ראיתי ארמון בחורבה העבשה ותהיתי מה התרחש שם ומה מנע את השלמתו.

לימים יצא לאור ספרה של הגברת בטי ספפורד “ירושלים שלי”. גברת ספפורד ניהלה אחר מות אביה את מלון אמריקן קולוני במשך תשעים שנה. את ספרה כתבה בהיותה בת מאה. היא תיארה בספרה את מרבית האישים שהגיעו לירושלים. רובם הגיעו למלונה. בספר זה היא מזכירה את האשה ההולנדית שזכתה לכינוי “נסיכה”. אין שם תיאור מפורט וארוך אודותיה אך ניכר שעשתה רושם רב.

אף שהנושא אינו חיוני במיוחד, היתה לי הרגשה שמסתתר כאן ספור מיוחד וסקרנותי התעוררה. כשקראתי כתבי יד אודות ירושלים ואנשיה חיפשתי את הנסיכה המסתורית אך מלבד אותן מקורות שציינתי לא מצאתי רמז נוסף.

אחר שעברתי בעצמי להולנד לצורך עסקי והתגוררתי שם כמה שנים, ביקשו ממני אנשי הקהילה היהודית לתת הרצאות על ארץ ישראל. (הייתי מוכר כמומחה בידיעת הארץ). את הרצאותי הייתי מכין בספריית רוזנטליאנה באוניברסיטת אמסטרדם. זו הספריה העברית השניה בגודלה בעולם אחר בית הספרים של האוניברסיטה העברית. יש בה העתקים של כל העתונים העבריים והאידישאים. כל הפרוטוקולים הרשמיים ואלו של ועדות החקירה הבריטיות וכל הספרים העבריים שיצאו לאור באמסטרדם מימי גוטנברג ואילך.

זכרתי את הנסיכה ההולנדית וקיויתי למצוא רמזים נוספים במקום זה. אך הספרנים, שגילו בקיאות מופלגת, לא ידעו דבר אודותיה מלבד מה שנכתב ע”י וילנאי.

הולנדים רבים מכירים את שמותיהם של כל בני ובנות המלוכה. אין בהן נסיכה בשם ז’אן. יתר על כן, היתה רק נסיכה אחת שיצאה בתחילת המאה התשע-עשרה לשיט ארוך בספינה וביקרה גם במזרח התיכון אך היא שבה לארצה, ונישאה לסייס האורוות המלכותיות. היא לא נקראה בשם ז’אן ולא הסתבכה בהקמת ארמונות בירושלים.

הולנד מציעה אמצעי חיפוש נוספים. בבירה האג נמצא הארכיון הלאומי. כל פקיד ממשלתי בעל דרג, כל חבר פרלמנט, שר, מושל, או ראש עיר. כל קפיטן, כל גנרל וכל ראש מטה בצבא ההולנדי השאירו אחריהם מכתבים, יומנים, כתבות בעתונים, וקורות חיים. הכל מתועד בתיקים אישיים וכל מי שמבקש מידע אודות אישיות מסוימת ימצא שם את תיקו האישי.

אני ביקרתי שם כמה פעמים כשרציתי לברר פרטים אודות האנשים שהיו חברים בוועדת שאו לחקירת מאורעות הכותל בשנת 1929. אחד מהם היה הולנדי בשם ואן-קמפן ואת הפרטים אודותיו קראתי בתיקו האישי בארכיון.

אך לא היה טעם לחפש תיקים על בני המלוכה. האינפורמציה הידועה לציבור היא האינפורמציה מן הארכיון הזה. אילו היתה ביניהם אחת בשם ז’אן היה ציבור גדול בהולנד יודע זאת.

קיים בהולנד שירות אינפורמציה נוסף בשם ביבליופון. זה שירות שהקימו הספריות ההולנדיות. כל הספריות בהולנד שייכות לרשת אחת אך לא בכל ספריה יימצאו כל הספרים של הרשת. קורא שירצה לקרוא בכתובים אודות נושא מסוים ואינו יודע איזה ספר יענה על מבוקשו יפנה לספרן בספריה שלו וזה יחפש עבורו את הספר המתאים ואף יזמין אותו מהספריה המרכזית עבורו.

יש המון נושאים, המוני קוראים ובכל ספריה מצויים גם כמה ספרנים והם עמוסי עבודה מעל ליכולתם בגלל ריבוי הפניות והבקשות. הפתרון לעומס העבודה הוא הביבליופון.

לשירות זה מטלפנים ואומרים מה מחפשים, מה הספר או הנושא. כל שאלה שמעלים בפני שירות זה מטופלת בידי צוות מנוסה שמקורות מידע רבים לרשותו ואם אין להם תשובה מיידית הם משיבים שיש להמתין כמה ימים עד שימצאו את התשובה ואז יתקשרו הם לבית השואל וימסרו לו את המידע.

פניתי ביחד עם חברתי לשירות זה. הצגנו בפניהם את השם ז’אן מרקוס והצענו שייתכן כי זו נסיכה ששינתה את שמה בהיותה מחוץ למדינה. בני המלוכה נוהגים כך עד היום.

הבטיחו תשובה בעוד שבוע. ואכן כעבור שבוע התקשר הביבליופון אלינו. הם לא מצאו בינתיים נסיכה בשם ז’אן  מרקוס. ביקשו שנמתין עוד שבוע. בינתיים סיפרו לנו אודות משפחת  מרקוס.

מסתבר שמרקס ומרקוס מקורם באותו אב. מרקוס המקורי היה צאצא בלתי חוקי של הנסיך הנדריק (ההולל). היו לו כמה וכמה צאצאים בלתי חוקיים אך עם  מרקוס עשה מחווה מיוחדת והכיר בו כבנו הבלתי-חוקי. (זו אפשרות קיימת בהולנד).

זה היה בחור מוכשר במיוחד שהגיע להישגים רבים בכוחות עצמו ולימים נעשה מושל האי יאווה באינדונזיה. המשפחה שהקים התפתחה. כל משפחות מרקס או  מרקוס בהולנד, בלגיה וגרמניה באים כולם מאותו אב.

מידע זה אכן אישר, שהאשה ששמה ז’אן  מרקוס היא נצר לבית המלוכה ואין להתפלא על הכינוי נסיכה.

כעבור שבוע שב הביבליופון והתקשר אלינו. (לא נותר לי אלא להתפעל מהשירות הזה ולקנא בהולנדים). האיש שדיבר אתי מעברו השני של הקו היה כבד שמיעה והוא הרים את קולו כמעט לכדי צעקה. קרא שהוא מצטער מאוד אך לא מצאו דבר נוסף בקשר לאותה ז’אן ממשפחת  מרקוס.

למזלי צעק האיש את הדברים וכל מי שנוכח באותו משרד שמע אותו היטב כי לפתע שמעתי קריאת הפתעה נשית ברקע והאיש השתתק. כעבור רגע עלה קולה של אשה בטלפון. היא התנצלה על התערבותה בענין אבל שמעה את הנאמר והיא חושבת שאולי מדובר באשה שבני משפחתה כינו אותה “ז’אן-דארק שלנו”.

דודתה עבדה כסוכנת בית אצל משפחת  מרקוס באוטרכט ושם הזכירו את ז’אן דארק שלהם ודיברו על חייה בפלשתינא. זו משפחה ידועה ובעלת הון רב שהעסיקה ביוגרף לכתיבת קורות חייהם של בני המשפחה והוא כתב ספר אודות ז’אן.

אחרי כן אמרה לי באיזו ספריה אוכל למצוא את הספר וייתכן שמשום נדירותו לא ישאילו אותו ואצטרך לקרוא בו באולם הספריה.

את הספר הצלחתי להשיג. Onverwoestbaar Ideaal נכתב ע”י Henk Fedder. התרגום הפשוט ביותר לשמו של הספר הוא “אידיאל נצחי”.

איני מתכוון לפגוע בזכויות הסופר בכך שאספר את כל הכתוב שם ומה שאספר כאן דיו כדי להטיל מעט אור על המסתורין של החורבה הירושלמית .

עד כאן סיפור החיפוש אחר הנסיכה.

הנסיכה האנושית

בשנת 1843 נפטר אביה המושל של יאווה. יתר בני המשפחה שבו להולנד וברשותם הון רב. בהולנד גדלה ז’אן בבית דודה, וקיבלה חינוך פרוטסטנטי מהוגן.

את לימודיה הגבוהים עשתה בסורבון בפריס. היתה סטודנטית מצטיינת ששלטה בשבע שפות זרות, ביניהן ערבית. עשתה לעצמה ידידים רבים בין הסטודנטים הזרים. בהם סרבים, קרואטים, בוסנים ובולגרים.

היא הצטיינה גם בנדיבות גדולה. מכספה ייסדה קרנות פנסיה לכמה ממכריה שהזקינו ושוב לא היו יכולים לפרנס עצמם מעבודה. בפריס נתקלה בעניים רבים שלא יכלו לשלם עבור טיפול בבתי החולים. היא הקימה רשת של בתי חולים לעניים בצרפת כולה. בתי חולים אלו קיימים עד עצם היום הזה. כסף היה לה די והותר וחינוכה הדתי גרם לה להאמין שהכסף ניתן בידיה כדי להביא תועלת לנזקקים.

באחת מנסיעותיה לרומא שמעה קול מסתורי שאמר: “ז’אן בתי, אנא בני עבורי את ביתי בירושלים.”

בשנת 1873 הגיעה בספינה ליפו וירדה לחוף עם תרמיל על גבה. מיפו לירושלים הגיעה ברגל וזה היה הטיול הראשון בסדרה ארוכה של טיולי רגל לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל.

בירושלים שכרה את הארכיטקט הצרפתי גימו (GUILLEMOT. B. .J) שבאותם ימים סיים את הקמת מנזר הכרמליטיות על הר הזיתים (פאטר נוסטר).

גימו קנה עבורה באופן חוקי וכשר את חלקת הקרקע בהדרכת הקונסול של צרפת בבירות. הוא תכנן בנין שיוכל לאכסן בתוכו שלוש-מאות איש וגן גדול סביב הבנין שיוכל להכיל אלפים רבים. לפי האמונה הנוצרית ירד ישו מן השמים לירושלים ביום הדין של העולם. מאה וארבעים אלף נוצרים יקבלו את פניו בבואו לביתו.

אלה היו ימי הקפיטולציות. התורכים שאסרו מכירת קרקעות לזרים נאלצו להתקין תקנות חדשות ולהרשות לזרים רכישת קרקע בארץ לצרכי בניה. על מכירות כאלה הוטלו היטלים שלא הוטלו על מכירה לנתינים עותומאניים. החשש מפני הצפת הארץ במרגלים וחתרנים גרם להם לבדוק כל עסקה כזו בשבעים ושבע עינים ולעכב בעדה ככל האפשר.

זירוז התהליכים היה כרוך בתשלומי בקשיש רבים ומגוונים ואף אחר שפקידים ובעלי שררה נקנו בכסף נעו הדברים בעצלתיים.

אך הרכישה בוצעה לבסוף. התכניות נבדקו ואושרו. גימו הביא את קבוצת הפועלים הראשונה והזמין את חמרי הבנין. עם תחילת עבודת הבניה הציע גימו שז’אן תצא לטיולים. היא רצתה לבוא מדי יום לראות את ההתקדמות ונוכחותה הפריעה לפועלים הערביים שהסירו את מרבית בגדיהם בעבודה זו אם נשים לא נכחו באתר.

היא טיילה בכל ארץ ישראל המערבית והמזרחית. לנה בבתי פלאחים. הבינה את המצוקה הקשה בה היתה הארץ שרויה. מצוקה שנוצרה על ידי השלטונות הטורקיים שסחטו את הפלאחים, הסוחרים והחנוונים ללא כל התחשבות, הטילו מס על כל עץ וכל בהמה. גובי המסים היו קובעים כמה פרי נתן העץ ובכמה כסף נמכר היבול ולפי קביעה זו גם דרשו את מיסיהם.

ששה חודשים אחר שהחלה עבודת הבנין הגיעו אליה מכתבים מידידיה במונטנגרו. גם שם נאנחו התושבים בגלל הטורקים ולבסוף היתה התקוממות בפודגוריצה. קבוצת תושבים זועמים התנפלה על קצין המחוז וחייליו והללו נסו בבהלה. כעבור יומיים הגיעו יחידות צבא רבות לאזור. החיילים אספו את כל הגברים שביכולתם לשאת נשק וטבחו אותם בככר העיר.

כך החלה המלחמה לשחרור הבלקן מידי הטורקים.

ז’אן מרקוס הורתה לגימו לקנות את כל חמרי הבניה הדרושים, כולל החלונות וציפויי השיש, הותירה בידיו סכום כסף נכבד ויצאה לבלקן להצטרף אל הלוחמים בטורקים. היא ניסתה לגייס עזרה ללוחמים בהולנד ובמהרה הבינה שאנשים לא יתגייסו בהתלהבות למלחמה זו. אך תותחים וכלי נשק אחרים רכשה בכספה והעבירה ללוחמים. בעצמה הצטרפה אליהם ובמשך ששה חודשים של לחימת גרילה בהרי הבלקן השתתפה בפשיטות על כפרים טורקיים, פיצצה גשרים והניחה מוקשים.

המלחמה עברה במהרה לבוסניה. בארץ המוסלמית הזו היה המצב גרוע מאשר במונטנגרו אך כאן הצטרפו בוסנים רבים אל יחידות הגרילה. בבוסניה היו הרבה חיילים טורקים. הפשיטות הקודמות נראו כהכנה לקראת המלחמה הגדולה שהתחוללה בבוסניה.

היא היתה פרשית מעולה וכמה ימים אחר הצטרפותה ללוחמים רכשה סוס לעצמה. היא נעשתה דמות ידועה ומוכרת בגלל שערה הבלונדיני המתנופף מעליה ברכיבתה. היא לא ידעה פחד ועד מהרה פיקדה היא עצמה על הלוחמים שנעשו צבא קטן וקטלני.

היא הצליחה למשוך את מרבית הצבא הטורקי למארב בעמק סאראייבו . הצבא הוכה אנושות במארב זה. הטורקים שראו אותה דוהרת ללא יראה אל האש כינו אותה ‘השד האדום’.

אותו מארב היה תבוסתה הגדולה של טורקיה והצבא הטורקי על קציניו, פקידיו וטפסריו נסוג מחבל ארץ זה. ז’אן  מרקוס חזרה לארץ ישראל עטורה תהילת גבורים.

כתוצאה מהתבוסה בבוסניה שינו התורכים את תקנות הקפיטולציה, ביטלו את כל אישורי מכירת הקרקעות לזרים והקרקעות נעשו ג’יפטליק. דהיינו רכוש הסולטן. ז’אן נדרשה לשוב ולשלם את כל מסי הבניה מחדש וכן גם דמי חכירה של קרקע ג’יפטליק.

שני אחים ערביים אורתודוכסים, איברהים ואסאד כיאט שהיו סיטונאים גדולים של חמרי בניה תבעו ממנה לשלם להם עבור כל חומרי הבנין שברשותה. הם טענו שהזמנותיה ניתנו לספקים אך לספקים לא היה הכסף הדרוש לשלם עבור ההזמנות והאחים כיאט הלוו להם את הכסף.

ז’אן טענה ששילמה והכל רשום בספריה. אלא שבמשטר טורקי עסקינן. האחים כיאט היו מקורבים לקצין המחוז היושב בדמשק וקצין המחוז קיבל את טענתם. היא נתבעה לשלם וסירבה.

כעבור שבועיים פשט גדוד צבא על המבנה הבלתי גמור, העמיס על עגלות את כל חומרי הבנין, ניפץ את החלונות והדלתות והרס את הקירות עד לשלושת הנדבכים הראשונים. כמה מהחיילים הכו את גימו מכות נמרצות עד שאיבד את הכרתו. כשהתעורר היה הכל חרב.

אילו הוקם הבנין היה נושא את השם ‘שלום’. ממכה זו לא התאוששה.

את כספה הרב הוציאה בעיקר במלחמה הקשה בבלקנים. מה שהיה לה בירושלים שווה אף הוא הון עתק אך השוד המאורגן והחורבן חיסלו את יתרת רכושה.

חלומה לבנות את הבית הזה מחדש התנפץ אף הוא עד מהרה. היא ניסתה לשכנע את הבארון רוטשילד שיסייע לה אך הבארון עסק בהקמת ישובים של יהודים.

כדי לדבר אתו נסעה לפריס והגיעה חולה ותשושה. רגילה היתה לסייע לאנשים נזקקים. בפריס היו הרבה קלושרים ששמחו לקבל מתת כסף מידיה והיא נתנה להם את כספה האחרון.

חולה היתה וככל הנראה התפתחה אצלה דימנסיה והכרתה היתה מעורפלת. באחד הימים מצאו אותה כמה אנשים טובים בשדרה בפריס, שוכבת על הקרקע וממלמלת. העבירו אותה לבית חולים שהיא עצמה הקימה בהיותה סטודנטית. אחד הרופאים הכיר אותה ומיהר להודיע לאחיה בהולנד.

כעבור יומיים הגיע האח עם כרכרה מתאימה ובה העבירו את ז’אן לבית החולים של הדיאקונטות באוטרכט. באותו בית חולים נפטרה ז’אן כעבור שבועיים.

היוגוסלבים שהבטיחו להקים פסל בדמותה של גיבורת החרות שלהם שכחו מהבטחתם. הצרפתים המתגאים בבתי החולים העממיים שלהם שכחו מי הקים אותם. כל שנותר מבנין שלום בירושלים הוא חורבה חבויה מאחרי מלון פאר, שלושה נדבכי אבן המכסים על סיפור מרתק.