בעיות הסחבת במתן הכרעות וסיום תיקים וכן אי מיצוי העונשים המירביים שמתיר החוק

אני קושר את שתי הבעיות כי שתיהן הן בעיות מובנות בתוך שיטת המשפט הקיימת אצלנו ושתיהן מאיימות על המשך אמון הציבור במערכת.

למרות שהן בעיות שונות, הפתרון שאני מציע יפתור לדעתי את שתיהן באיבחת חרב.

בעית הסחבת היא בעיה חמורה וידועה לכולם. איכות השירות שהמערכת מעניקה לציבור הפונים לוקה מאד בחסר. משום חוסר יכולת המערכת לכפות על שופט זה או אחר לסיים תיקים במועד סביר, תיקים נסחבים מספר שנים ולעיתים גם שנים רבות.

בעית אי מיצוי גזרי הדין שמאפשר החוק – קראתי פעם באיזה מחקר שבדק מהו אחוז התיקים במערכת שגזרו על אדם שנמצא אשם את העונש המירבי הקבוע בחוק. אחוז זה היה נמוך מאוד. בדרך כלל, נהוג לייחס את ענין אי מיצוי העונש הקבוע בחוק במקרים שונים לכך שהשופטים שלנו הם “רחמנים בני רחמנים”.

ואני הקטן אומר ולא היא, לא רחמנים ולא בני רחמנים, פשוט בני אדם, תתפלאו, שופט הוא על פי רוב בשר ודם, בדיוק כמוני וכמו הרבה אחרים. אותה פסיכולוגיה שעובדת על הדיוטות כמונו עובדת גם עליהם.

כאשר שופט בודד ניצב מול אדם שפשע ואת דינו הוא צריך לגזור. הוא רואה את עיניו המאיימות ואת עיני בני משפחתו, והוא לבד מולם, ולעיתים קרובות מדובר באנשים מסוכנים. והוא מפחד, כן כן, אמרתי שהשופט הוא בשר ודם כמוני. והוא מפחד כפי שאני הייתי מפחד, בסיטואציה של אחד מול אחד, למקסם את גזר דינו של הנאשם, לך תדע מהיכן יבולע לך או לבני משפחתו  של השופט כתוצאה מכך, היום או בעתיד, כאשר הנאשם ישתחרר. דבר כל כך אנושי. אני לא כועס עליו כי אם על המערכת, שמעמידה אותו בסיטואציה בלתי אפשרית כזו.

מה אני מציע

ובכן ההצעה שלי תהרוג את שתי הציפורים במכת חרב חדה אחת.

אני מציע לעבור בכל מערכת המשפט שלנו בערכאות הנמוכות, לשיטת מושבעים, כפי שהיתה נהוגה כאן בתקופת המנדט.

שיטת המושבעים תשים קץ לסחבת באופן מיידי. כי כאשר במשפט מעורבים 12 או 11 מושבעים, הלחץ לסיים את התיק כדי לשחרר את המושבעים הביתה יהיה חזק יותר מכל. שופט לא יוכל לעכב את כתיבת פסק הדין מאחר ולא ניתן יהיה למשוך את המשפט ולהחזיק בסטנד ביי את חבר המושבעים עד אשר השופט הנכבד יסיים את כתיבת פסק הדין ויסיים את התיק. אתם תיראו איך פתאום תיקים ואפילו המורכבים שבינהם יסתיימו בתוך מספר ימים. הלחץ לשחרר את המושבעים לביתם יהיה הגורם החזק ביותר במערכת למניעת סחבת בסיום תיקים.

זאת ועוד, בשיטת המושבעים ההכרעה על גזרי הדין היא לא בידי אדם אחד, השופט,  כי אם בידי כל המושבעים, ומשום שאף אחד לא יודע מהי ההחלטה של כל מושבע, ומושבע יהיה קל יותר למצות את גזר הדין שמאפשר החוק.

חוץ מזה, חישבו מה זה יעשה לעורכי הדין שמייצגים את הלקוחות שלהם בתיק. בית המשפט יהפוך להצגה הכי טובה בעיר. השיטה תגרום לחידוד של כל המערכת, הן של עורכי הדין והן של השופטים והכל לטובת מעשה המשפט עצמו.

אני מציע לקבוע בחוק חובת השתתפות של כל אזרח כשיר מעל גיל 18 ב-4 או 5 משפטים בשנה. משהו כמו מילואים. מי שיסרב או לא יעמוד במיכסה, ייקנס וינקטו נגדו סנקציות שיוגדרו בחוק.

אין ספק כי ישנה בעיה ליישם את השיטה באופן מיידי. המדובר ברפורמה ענקית בכל קנה מידה, שתארך מספר שנים, אולי 10 שנים מיום ההחלטה של הכנסת. מדובר כאן גם בצורך להתאמה פיסית של אולמות בתי המשפט, בנוסף להתאמת המערכת הביורוקרטית והממוחשבת שיש להקים, לקראת מימוש השיטה המוצעת. ואולם אני מאמין ששיטה זו ורק זו תביא מזור לחולי הקשה של המערכת, כיום ביחס לשתי הבעיות שעליהן דיברנו.

מהי שיטת המושבעים

אני מביא לכאן את ההגדרות למושג “שיטת המושבעים” מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רקע

שיטות משפט רבות דורשות כי קביעת עובדה במשפט פלילי תתבצע על ידי חבר מושבעים – קבוצה של בוגרים הנבחרים מתוך כלל התושבים במחוז בו מצוי בית המשפט.

מספר המושבעים הינו בדרך כלל 12, וכן נבחרים בכל משפט מספר “מושבעים חליפיים” למקרה שאחד המושבעים יחלה במהלך המשפט. מושבעים חליפיים אלה נמצאים באולם המשפט אולם אין הם מחליטים על העובדה או על פסק הדין או גזר הדין.

שיטות המשפט הנצרכות לקביעה על ידי מושבעים קובעות חובת השתתפות בחבר מושבעים. בשל הרצון לאפשר משפט צדק, ישנם בדרך כלל דרישות מקדמיות בטרם יבחר אדם לשרת בחבר מושבעים: דרישת שפה, דרישת הבנת הנשמע והנקרא, וכן במהלך הליך בחירת המושבעים (וואר דיר) נבדקות דעות קדומות של אותם מושבעים והשפעתם על ההחלטה הפוטנציאלית ותוצאת המשפט.

משפט מקובל

בשיטת המשפט המקובל תפקיד המושבעים הוא להכריע בשאלות עובדתיות, בעוד שתפקיד השופט הוא לקבוע שאלות של פרשנות חוק (כך הדבר בבריטניה ובארצות הברית).

מקור מוסד חבר המושבעים

מקורו של מוסד המושבעים במגנה כרטה. המלך ג’ון העניק לאציליו ולאנשים החופשיים (שאינם צמיתים) את הזכות להישפט על ידי חבר אנשים השווים להם במעמדם – ולא על ידי שופטים הממונים על ידי המלך. מושג זה – של משפט על ידי בני אותו מעמד היה קיים בנורמנדי אף לפני שנת 1066 (שנת הכיבוש הנורמני של אנגליה). על פי שיטה זו לא יכל השליט המקומי לכפות דין שרירותי על האצילים או האנשים החופשיים במדינה.

דוגמאות דומות של משפט על ידי מושבעים ניתן לראות בשיטת המשפט שהייתה נהוגה ביוון העתיקה, באתונה בשנת 500 לפנה”ס לערך, בה נהגו תושבי העיר להצביע במשפטים של תושבים אחרים בהצבעה חשאית והייתה להם הזכות לשנות את חוקי המדינה בצורה זו (ועל ידי שינוי העבירה להפוך אדם אשם לזכאי).

היסטוריה של מוסד המושבעים באנגליה

באנגליה, בה השימוש בשיטת הכרעה זו הוא הנפוץ ביותר, היו נהוגות עד ימיו של המלך הנרי השני כמה וכמה שיטות להכרעה במשפטים. תביעת זכות במקרקעין הייתה מוכרעת באמצעות דו קרב, אשר לא נערך בין הצדדים הישירים כי אם בין אבירים שזה היה עיסוקם המקצועי. במשפטים פליליים היה הדיון מוכרע באמצעות דו קרב בין הנאשם ובין מאשימו, שהסתיים רק במותו של אחד הצדדים. ה”אורדליה” אשר הייתה נהוגה במשפטים פליליים בהם הייתה הכנסייה מעורבת, כללה את צריבת הנאשם במוט מלובן. אם הנאשם לא החלים מכוויתו במשך שלושה ימים, אות הוא כי הינו אשם. דרך נוספת בה התנהלה ה”אורדליה” הינה הטבעתו של הנאשם במיכל מים. אם שקע, נחשב לזכאי, ואם צף, לאשם. נאשמים אשר נשבעו כי הינם חפים מפשע, ומצאו שנים עשר אנשים שיתמכו בגירסתם, שוחררו.

בשנת 1166 מצא המלך הנרי השני לנכון לזנוח שיטות אלו לטובת “חבר המושבעים הגדול” שתפקידו היה בתחילה אך להכריע אם האישום כנגד הנאשם הוגש בשל “שינאה וקינאה”. בתהליך היסטורי ארוך קיבל חבר המושבעים את צורתו המוכרת בימינו, ומספר המושבעים התגבש לתריסר. בתחילה יכול היה הנאשם לבחור בין משפט על ידי מושבעים, לבין ניסוי מזלו ב”אורדליה” אך לאחר שזו נאסרה בידי האפיפיור אינוצנטיוס השלישי בשנת 1215 הפך המשפט על ידי מושבעים לחובה. נאשם שסירב להישפט על ידי מושבעים עונה בשיטה שנקראה “PEINE FORTE ET DURE” (כאב חזק ומתמשך), שאומצה על ידי המלך הנרי הרביעי. בשיטה זו נלחץ הנאשם למוות באמצעות משקולות, או שהודה באשמתו. שיטה זו בוטלה רק בשנת 1772. בהיסטוריה האנגלית ידוע מספר קטן של מקרים בהם העדיפו הנאשמים להמחץ למוות, מאשר להישפט בפני מושבעים או להודות באשמתם, האחרון שבהם בשנת 1741.

תפנית במעמדם של המושבעים אירעה במשפטם של הקווייקרים ויליאם פן (מייסד מדינת פנסילבניה) וויליאם מיד, אשר הואשמו בשנת 1670 בכך שערכו טקס דתי בניגוד לחוק. לאחר שמיעת העדויות במשפט, הורה השופט למושבעים למצוא את פן ומיד אשמים במיוחס להם. חבר המושבעים, מצידו, סבר שפן ומיד אינם אשמים, וסירב להוראות השופט. הם נשלחו מחדש לשקול את החלטתם. ולאחר ששבו עם אותה ההחלטה עצמה, דרש השופט מראש חבר המושבעים, אדם בשם בושנל, כי ייתן פסק דין המקובל על בית המשפט, וכי עד שחבר המושבעים יגיע להחלטה הנכונה ייכלאו ללא בשר, שתייה, אש או טבק. “הגיעו לפסק דין בעזרת האל, או שתרעבו למוות”. במשך שני לילות נמשכו הדיונים מבלי שהמושבעים יקבלו אוכל או שתייה, או אפילו סיר לילה, ולבסוף הודיעו המושבעים כי החלטתם היא כי פן ומיד אינם אשמים. השופט החליט לקנוס את המושבעים בסכום גבוה של ארבעים מרק, ולכלוא אותם עד שישלמו אותו. פן ומיד נשלחו למאסר על כך שסירבו לפקודת פקיד בית המשפט לחבוש את כובעם. לאחר מכן צו הביאס קורפוס שנתן בית משפט גבוה יותר שיחרר את המושבעים, וקבע את זכותם לפסוק את העובדות לפי הבנתם. לאחר המשפט נסעו פן ומיד למושבות באמריקה והיום הם נחשבים בין האבות המייסדים של האומה האמריקנית.

בשנת 1870 נחקק “חוק המושבעים” אשר איפשר למושבעים שתייה, מאכל וחימום בעת דיוניהם.

בחירת חבר מושבעים

הדרך המקובלת כיום לבחירת מועמדים לחבר מושבעים היא בחירתם באקראי מתוך פנקס הבוחרים. לפי חלק משיטות המשפט לא בוחרים כמועמדים לחבר מושבעים אנשים העוסקים במערכות ההצלה (כדוגמה: כבאים) או מערכות אכיפת החוק (שוטרים, רופאים משפטיים, אנשי מערכות הכליאה), וכן אנשים בעלי עבר פלילי. בחלק משיטות המשפט בארצות הברית, עורכי דין וסטודנטים למשפטים אינם רשאים להיות מועמדים לשרת בחבר מושבעים, מחשש שתהיה להם השפעה גדולה יותר על יתר חברי חבר המושבעים (אשר אמורים להכריע על פי עמדותיהם האישיות). כך גם היה המצב באנגליה, אולם כיום שונה החוק, ואפילו שופטי בית-הלורדים מקבלים זימון לחבר המושבעים.

ארצות הברית

בארצות הברית ישנן רשימות מאגר שמות של מועמדים לשרות כמושבעים (jury in waiting או jury pool). מתוך רשימות אלה נבחרים המועמדים לשרת כמושבעים. הליך בחירת המועמדים לשרת וקביעה האם הם יכולים לשמש מושבעים בפועל במשפט מסוים נקרא “וואר דיר” (מצרפתית: “Voir Dire“). על המושבע המועמד לשמש בחבר מושבעים להיות אזרח ארצות הברית וכן תושב המדינה או תושב המחוז השיפוטי בו מתנהל המשפט.

סדרי דין הנוגעים למושבעים

בצרפת (משפט מקובל)

לאחר קביעת האשמה מתנהל דיון נוסף בקרב המושבעים בשאלת העונש (גזר הדין).

ארצות הברית ובריטניה (משפט מקובל)

על המושבעים במשפט לדון בשאלת העובדיות שהציג בפניהם השופט. לעתים עליהם להכריע רק בשאלה העובדתית המהווה בסיס לטענות, ולעתים עליהם לקבוע על סמך העובדות שהם קבעו אם הנאשם אשם או זכאי, או, במשפט אזרחי, האם בוצעה עוולה. במקרים בהם חבר המושבעים אינו מצליח להגיע להסכמה נקראים “חבר מושבעים תלוי (ועומד)” – “hung jury“, והמקרה מועבר לצורך משפט חוזר לחבר מושבעים חדש.

בעבר היה מקובל בארצות הברית שאת גזר הדין קובעים השופטים, בעוד שהמושבעים קובעים את פסק הדין, אולם ב”פסק דין רינג נגד אריזונה” קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי ההכרעה של השופט האם להחיל או לא להחיל עונש מוות הינה נוגדת לחוקת ארצות הברית, ועל המושבעים להכריע בדבר (אולם לאחר מכן יכול השופט להקל בעונש שקבעו המושבעים – אך לא להחמיר).

אין בסדרי הדין האמריקאים הגבלת זמן לדיון חבר המושבעים בשאלות שעומדות בפניהם ואין הוראות בדבר סדרי הדיונים עצמם. עם זאת מקובל שהמושבעים בוחרים יושב ראש מביניהם הקובע את סדר היום.

על המושבעים להחליט באשמה או בעובדה פה אחד. ישנן שיטות משפט בארצות הברית המתירות הכרעת רוב כאשר כאשר אחד מחברי חבר המושבעים חולה במהלך הדיונים, או כאשר מגיעים למצב בו לא ניתן להכריע בהכרעה פה אחד. שיטות משפט אחרות קובעות את שיעור הרוב (בסקוטלנד, לדוגמה, די ברוב רגיל).

על פי כללי המשפט האנגלי נאסר על המושבעים לגלות את שהתרחש בחדר הדיונים של המושבעים – וגילוי הדברים שנאמרו במהלך הדיון מהווים עבירה פלילית שעונשה מאסר. בארצות הברית אין מניעה לדון בדיונים לאחר תום המשפט.

משפט פלילי בארצות הברית

במספר קטן של מדינות בארצות הברית, ובמשפט פדראלי, לפני העמדה לדין פלילי מכונס חבר מושבעים גדול הקובע אם יש בסיס ראייתי להגשת כתב אישום. אם חבר המושבעים הגדול מחליט שיש די ראיות, נקבע דיון בפני “חבר מושבעים קטן” ( petit jury). לעתים יתכנס חבר מושבעים שלישי על מנת לקבוע את העונש לאחר קביעת האשמה.

התיקון השישי לחוקת ארצות הברית קובע כי כל אזרח זכאי למשפט בפני חבר מושבעים הן בהליכים המדינתיים והן בהליכים פליליים פדרליים.

משפט אזרחי בארצות הברית

התיקון השביעי לחוקת ארצות הברית קובע את זכותו של בעל דין (תובע או נתבע במשפט אזרחי) כי עניינו ישמע ויקבע על פי אומד דעת חבר מושבעים.

גזר הדין

על פי חלק משיטות המשפט בארצות הברית המושבעים צריכים לקבוע הן את פסק הדין והן את גזר הדין. לאור פסיקת בית המשפט העליון, כאשר מדובר בעונש מוות – רק מושבעים יכולים להטילו על נאשם.

באנגליה, המושבעים יכולים לקבוע רק את הקביעות העובדתיות המשמשות בסיס לפסק הדין, והשופט לבדו יכול להכריע בעניין גזר הדין. במשפט האזרחי האנגלי, המושבעים ממליצים על היקף הפיצוי במקרים של הוצאת לשון הרע או הוצאת דיבה.

חבר מושבעים בישראל

עם תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל בחר השלטון האנגלי שלא לעשות שינויים משמעותיים בשיטת המשפט, ובחלק גדול מהתחומים נשאר בתוקפו שיטת המשפט שקדמה לשלטון האנגלי.
כך למשל נשאר בתוקפו המשפט האזרחי העותמני (המג’לה – אשר בוטלה לבסוף רק בשנת 1980), קיומו של הדין הדתי לצד הדין האזרחי, ואף סדרי הדין נותרו כמו שהם (חלקים מחוק הפרוצדורה העות’מנית בוטלו רק בשנות ה-70 וחלקים הנוגעים לסדרי דין אזרחיים, וביחוד סעיף 80 הנוגע לראיות נותרו בתוקפם עד ימינו).
מדיניות זו הייתה חלק ממדיניות הבריטים שלא להחיל את שיטת המושבעים במושבות. אחד הצידוקים ההיסטוריים לראיית השיטה כמגינת האזרח, היא משום שבניגוד לשופטים, שהם פקידי המלך, המושבעים הם “בני מעמדו” (PEERS) של הנאשם, ולכן יגנו עליו משרירות-לב של המלך (שהוא המאשים במשפט). לו הייתה שיטה זו מיושמת במושבות, התוצאה הייתה שכל נאשם במרי נגד השלטון היה מן הסתם מזוכה. שיטת המושבעים כן הוחלה במושבות צפון אמריקה, מאחר ואזרחי המושבות היו נתינים בריטיים (האינדיאנים המקומיים לא נחשבו כאזרחים וממילא לא יכלו להוות חלק מחבר המושבעים).

מקור: אתר ויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%91%D7%A8_%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%9D