תוך כשנה הלכו לעולמם שניים מוותיקי כתבינו לענייני צבא – אורי דן וזאב שיף. שניהם היו ותיקים, ולכן נראו כמייסדי התחום. את האחד אין זוכרים רבים ככתב לענייני צבא. להלוויית האחר הגיעו בשבוע שעבר כל המי-ומי בבראנז’ה הביטחונית.

 

אורי דן היה כתב נועז, שאהב להריח את הסכנה בשדה הקרב ואפילו במשימותיו ככתב באירופה. בשנות החמישים ליווה אורי דן, בשליחות “במחנה”, את כל פעולות התגמול של הצנחנים, וצנח במיתלה במלחמת סיני עם גדוד הצנחנים 890 – הישג מדהים, שהכל התקנאו בו. אורי דן גם צילם בפעולות התגמול ובמלחמות – מעשה אמיץ למדי, כפי שיודע כל מי שהיה בשדות הקרב, וניסה לצלם בהם. תמונות, שצילם אורי דן, הן ציוני-דרך במלחמות ישראל (למשל, תמונת הצנחנים, המתחפרים באזור מצבת פארקר). 

 

אחרי אורי דן לא היו יותר מדי כתבים כה נועזים בעיתונות הישראלית. היחיד, שמתקרב לביצועי אורי דן, הוא רון בן-ישי, שזכה לצל”ש רמטכ”ל על תפקודו בקרב בסרפאום (“אורחה”) במלחמת יום הכיפורים.

 

זאב שיף היה כתב מסוג אחר. כשהגעתי ל”במחנה”, באמצע שנות השישים, והוא כבר יותר מעשר שנים במקצוע, שיף היה מוסד. כולם הכירוהו, והכל – כולל אנשי דובר צה”ל – כבר סגדו לו. צריך לזכור, יש כעת אלופים במטכ”ל, שנולדו אחרי שזאב שיף התחיל לכתוב על ענייני צבא ב”הארץ”. שיף כתב על צבא יותר מחמישים שנה באותו העיתון. איני חושב, שיש דומה לו בכל העולם המערבי, אף כי לא היה כתב שטח (ריפורטר) ממש. שיף היה יותר כתבנו לענייני הקריה בתל-אביב, ודי לא אהב לצאת לשטח. לאלופים במטכ”ל הוא היה סמכות מקצועית. כשהם הגיעו אליו, זה היה כיוון שראיון אצל זאב שיף היה פרס על הצטיינותם.

 

מאחורי גבו של זאב שיף, ביקרו אותו רבים על היותו ממסדי ומגויס. “בשורות האחוריות [של מלוויו למנוחת עולמים] מלמלו גם ביקורת: שיף היה ההתגלמות של העיתונות הישנה, אשר לא הקפידה על גבולותיה. עיתונות שהייתה מגויסת מדי ” – כתב עליו ארי שביט ב”הארץ” – “עיתונות לא די ביקורתית, לא די מנוכרת, לא שוברת כלים. אבל הזרם המרכזי בקהל היה לחלוטין עם פרשן-חמשת-העשורים. היושרה שהייתה בו; הסקרנות; היכולת להיות תמיד רלוונטי. המזג המתון, הסולידיות, הערכיות העמוקה שרדיקלים לעולם לא יבינו: גם צופה וגם משתתף, גם עיתונאי וגם אזרח. העֵד של ביטחון ישראל”.

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/873505.html

אורי דן וזאב שיף מלמדים היטב על מהותו של הסיקור הביטחוני בארץ ועל חולאיו. הסיקור תלוי במערכת הביטחון – כיוון שרוב כתבינו לא פיתחו מקורות מידע משלהם, ואין להם היכולת לנתח את הדברים בעצמם.  מערכות העיתונים אינן רוצות בכך, ומזמינות בכירים לשעבר במערכת הביטחון לכתוב פרשנות; או שמא חסר לכתבינו לענייני צבא הרצון לעשות זאת. לחילופין, רוב כתבינו מעדיפים להתחכך בבכירי מערכת הביטחון. “החום הכבד … לא הרתיע את בכירי מערכת הביטחון הישראלית … שבאו להיפרד מזאב שיף. בזה אחר זה הם הופיעו, מי בכובע מצחייה ומי בכיפה שחורה ומי בגילוי ראש: שרים ואלופים, אורחים ועיתונאים, מומחים אסטרטגיים ודיפלומטים ומפקדים של ארגוני מודיעין” – הוסיף שביט.

 

אינך יכול להיות מבקר תקיף של מערכת הביטחון וגם ידיד של ראשיה לדורותיהם. מבקרי המערכת הביטחונית הישראלית – ובעיקר, התקיפים שבהם – אינם מוזמנים להרצות בקורסים צבאיים ובמכללות הצבאיות. מערכת הביטחון דואגת למנוע ממבקריה פתחון-פה. היא עובדת בשיטה הישנה של החרמות, שיש לה גם משמעות כלכלית.

 

כל עיתונאי בארצות מערביות יודע, שבתחום המגעים החברתיים יכול עיתונאי לעבור – בגסות, או בהיסח-הדעת – את הגבול בינו לבין מרואייניו ומסוקריו. בבתי-ספר לעיתונות בארצות-הברית מחנכים את פרחי העיתונאות להתרחק ממגעים חברתיים עם נושאי סיקורם. אלה נועדו, אם בכלל, רק לעורכי העיתונים ולמו”לים. כל פריצה של קווי הגבול יוצרת בעיה אתית, ומכבידה על הסיקור.

 

אורי דן וזאב שיף לקו מאוד בתחום הזה.

 

החמצות אדירות

 

רוב כתבינו לענייני צבא מתפקדים רע, ונותנים שירות גרוע לקוראיהם, הציבור הישראלי. אדם ברוך כינה אותם, דוברים של מערכת הביטחון. כתבינו עוסקים במרץ בהבאת רכילות על ענייני צבא וביטחון – ובעיקר, על הנעשה בקריה בתל-אביב. בתמורה – הם משרתים את מדליפיהם ואת מקורותיהם, ומקדמים את הקריירות שלהם. יש בהם, המקדמים אפילו בגלוי את האינטרסים של מקורותיהם – דואגים ללחוץ על ועדות השיבוץ, בצבא ומחוצה לו, או על ועדות העיטורים. חלק מכתבינו מצפים לקבל בתמורה מינוי בכיר במערכת הביטחון, או בצה”ל, או הטבות אחרות.

 

לזאב שיף היו כמה החמצות אדירות. עיקרן – מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. עד היום טרם סיפרו לנו את האמת על המלחמות הללו ועל מה שאירע מאחורי הקלעים. בשנת 1967, אורי דן כבר לא היה כתב לענייני צבא. בתחילת שנות השישים, הוא הרגיז את מערכת הביטחון בסקופים שלו, והיא דאגה להרחיקו משורות הכתבים לענייני צבא – על-ידי ביטול האמנתו של אורי דן ככתב לענייני צבא של “מעריב”. בכך סימן הצבא לכתבינו את גבולות המותר להם (כידוע, רק מארבעה-חמישה כתבים ישראליים נמנעה ההאמנה בכל תולדות המדינה). 

 

למרות זאת, כתב אורי דן אחרי מלחמת ששת הימים כמה מאמרי פרשנות בעיתונו, ובהם התריע על טעויות יסודיות בלוחמה הישראלית נגד הטרור. בסיכומו של דבר, כבר לא הקשיבו לו, למרות, שבמבט לאחור – הוא צדק. כמה צדק. זאב שיף לא ראה את טעויות מערכת הביטחון כלל. אחרים יאמרו, “היה ממלכתי ואחראי”. כך היה, כמובן, בין כסה לעשור תשל”ד, כשמקורותיו במערכת הביטחון טעו, והובלו כמו סומים בארובה לקראת מלחמת יום הכיפורים, והטעוהו.

 

זאב שיף – כמו רבים מעמיתיו, כתבינו לענייני צבא, וכמו רבים במערכת “הארץ” – היה ממעריצי משה דיין, ועסק בעבודת אלילו. לכן, צורמת הייתה הסתערותו על אלילו שהכזיב במלחמת יום הכיפורים במתקפת הרס עצומה. בשקט, נטש זאב שיף את הקו הזה, ואחרי כמה חודשים חזר – כמו כל כתבינו לענייני צבא – לטון הישן של כתיבה מייחצנת על מערכת הביטחון ובעיקר על צבאנו הכושל. בחסותם, נבנה צבא גדול, טיפש וכושל – כמו היפופוטם מפוטם – כביכול, בעקבות לקחי מלחמת יום הכיפורים. אף אחד מכתבינו לא סיפר לעם ישראל, שהמלחמה לא נחקרה כלל, וכל הכספים האדירים הוצאו לשווא ובלי שכל (עיינו בערכים מבצע ליטני ומלחמת שלום הגליל).

 

כמו רבים מכתבינו לענייני צבא, לא אהב זאב שיף את אריק שרון – עד שאריק הפך לאתרוג. לכן, הוא ועמיתיו הסתירו את הישגי שרון (למשל, קרב אום כתף במלחמת ששת הימים והלוחמה בטרור בתחילת שנות השבעים בעזה) ואת ביקורת שרון (יחד עם אלוף ישראל טל) על ניהול מלחמת ההתשה בתעלה. כתבינו לענייני צבא היו שופר מעצים לביקורת על שרון, שמקורה היה ברמטכ”לים חיים בר-לב ודוד אלעזר ובאנשי חצרותיהם. הצבא רווה במדליפים נגד שרון, ואחד מהם – די בכיר – נתפס אפילו “על חם” כששוחח עם שיף, והודח. 

 

כך, התעלם הסיקור הביטחוני בישראל מהכישלונות החמורים של מפקדי צה”ל בכל מערכות ישראל בארבעים השנים האחרונות, מהישגיהם המעטים במלחמות. רוב כתבינו לא כתבו על אי-הפקת לקחים מכל המלחמות, על בזבוז תקציב הביטחון, על בניין עקום של הכוח הצבאי, על אי-כשירות העוצבות, על הכשרה לקויה של הפיקוד ועל קידום מואץ של קצינים בלתי-ראויים.

 

טלי ליפקין-שחק – עמיתה לשעבר של זאב שיף ככתבת לענייני צבא – כתבה באתר nrg, ששיף “… ידע להלך בין הטיפות, נלחם בלי מורא במערכת ובעומד בראשה (אריאל שרון, למשל), והיה מקורב ואָהוד ומיודד עם הצמרת ועם מקורות מפתח בתוך השורה …”

 

שימו לב, היא לא הזכירה שום שם אחר.

 

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/598/139.html

זאב שיף היה אהוד על מערכת הביטחון, כיוון שלא הִתקיפה, וכיסה על כישלונות ראשיה, כדי לשמור על כבודם. 

 

לפני כשנה, כשחשפנו, עמיתיי ואני, את מערכת הרמייה בהענקת העיטורים והצל”שים אחרי מלחמת יום הכיפורים, לא הגיבו על כך זאב שיף וכתבינו לענייני צבא כלל. גם כשזכינו בעתירה לבג”ץ, וארכיון צה”ל פתח בפנינו עשרות תיקים ריקים של דיוני ועדת העיטורים – שעל סמך התיעוד החסר והלקוי בהם קיבלו לוחמים ומפקדים בכירים עיטורים רבים מאוד – שתקו זאב שיף ועמיתיו, כאילו אין הדבר חשוב, וכאילו המדובר בעניין פעוט-ערך, זוטי-זוטות.

 

כישלון מוחלט ביום הכיפורים

 

ניירות הלקמוס שלנו לבחינת איכות הסיקור הביטחוני יכולים להיות הדיווחים במחצית הראשונה של תשרי תשל”ד. שיף ועמיתיו (לא נזכיר שמות …) לא הבינו כלל מה עומד להתרחש – כיוון שהיו תלויים לחלוטין במקורותיהם, שהוכו בסנוורים על-ידי תכנית הונאה די-טיפשית, אך מוצלחת, של מצרים ושל הסורים. 

 

כתבינו לענייני צבא לא הבינו את התבוסה הישראלית במלחמת ההתשה ואת משמעותה. כולם – פרט ליעקב ארז, איש “מעריב” (שכתב דבר שטות, שהתבדה תוך פחות מיממה – “כוחות צה”ל עוקבים בערנות אחר הנעשה בצד המצרי … וננקטו כל הצעדים כדי למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה”)[1] – הלכו לחגוג את יום הכיפורים, מבלי שדיווחו על כוננות ג’, שהוכרזה בצבא. הם התעוררו במפתיע למלחמה בצהרי החג הקדוש.

 

אחרי המלחמה, העצימו כתבינו את המיתוס השקרי על מחדל מודיעיני, והתעלמו לחלוטין משלל הכישלונות המבצעיים של מפקדי צה”ל בכל החזיתות, מבניין הכוח שהוכח כלא-רלוונטי, מהתחזוקה שקרסה וממערכות ניהול כוח-האדם שנכנסו לוורטיגו.

 

רוב כתבינו לענייני צבא אינם “מגויסים” (דפוס פעולה בולשוויקי ידוע), אלא הפכו מזמן לחלק בלתי-נפרד מהמערכת הביטחונית, או רוצים להיות כאלה, ומתנהגים בהתאם. לפיכך, הם מעולם לא התנערו מדפוס הגיוס – אפילו לא למראית-עין – גם לא תחת מהלומותיה הקשות של המציאות. 

 

רוב כתבינו לענייני צבא התנדבו להיות דוברים של קליקות במערכת הביטחון, על מנת לקבל ממקורותיהם פיסות מידע (לאו דווקא נכונות), שישרתו את האינטרסים של מקורותיהם. כשמקורותיהם כשלו – הם החליפו אותם לעתים. לא תמיד. רוב כתבינו לענייני צבא לא פיתחו יכולת הבנה, אינם מעודכנים בנעשה בצבאות העולם ובצה”ל, ואינם מסוגלים להעריך בעצמם התפתחויות בתחום הביטחוני.

 

ממשיכים ללכת במרץ בדרך השגויה

 

ראו, למשל ולשנינה, את מלחמת לבנון 2. דווקא רבים מהכותבים עכשיו ספרים רבי-מכר על כישלונותיו של צבאנו במלחמה ובהכנה אליה, הם אלה, שעודדו את צבאנו ללכת במרץ בדרכו השגויה. חלקם התפעלו עמוקות מנביאי-שקר, שצבאנו הלא-מקצועי עד מאוד טיפח לעייפה, על מנת שינחוהו בדרכים שגויות.

 

אורי דן וזאב שיף הלכו לעולמם. את מקומם יחליפו אחרים, צעירים מהם וגרועים מהם. בסגנון ירוד, בעברית לקויה, בטון מתלהם ובאי-הבנה, הם ימשיכו להעניק שירות דב לעם ישראל. בסופו של דבר, אולי יזכו לאיזו הטבה, או למינוי בכיר בצה”ל, או במערכת הביטחון. בחסותם, ימשיך צה”ל להתדרדר, כתמיד, בהעדר ביקורת. העיתונות הישראלית תמשיך, כתמיד, לעסוק בטפל הביטחוני, ברכילות ובקְרב על ירושתו של זאב שיף – עד התבוסה הבלתי-נמנעת הבאה. 

 

כך היה, וכך ימשיך להיות. ברברה טוכמן קראה לזה, “מצעד האיוולת”. 

 

הערה

דברי יעקב ארז פורסמו באישור הצנזורה הצבאית בתחתית העמוד הראשון של עיתונו, ביום שישי, ערב יום הכיפורים תשל”ד. הידיעה, שהוגשה לצנזורה, ורובה נפסל לפרסום, חמורה עוד יותר בהגזמותיה היחצ”ניות. ראו מאמרי, “האם נתנה העיתונות הכתובה הישראלית התרעה מספקת לקראת מלחמת יום הכיפורים?”. פתו”ח 3, עמ’ 64-27 (מארס 1996).

לכתבה המקורית המלאה