רכבו של פלוני צולם ע”י המצלמה הנסתרת של המשטרה כשהוא נוסע במהירות של 180 קמ”ש בדרך עירונית, בה מותרת מהירות של 50 קמ”ש בלבד.

כיוון שעם התצלום, כידוע, אי אפשר להתווכח, וכיוון שלמשטרה אין שום בעייה להזמין ממשרד הרישוי “תע”צ בעלות”, הרי זו הרשעה בטוחה. מה הפלא, איפוא, שראש לשכת התביעות הוציא הוראה: לא לעשות שום עיסקת-טיעון. אנחנו כבר נראה לו, לפסקודניאק, ולכל העולם המערבי והדמוקרטי, איך אנחנו לוחמים בקטל בדרכים.

אנחנו זוכרים את הסיפור הזה. הסיפור על ראש הלשכה (לשכת התביעות, לא לשכת עורכי-הדין, צרה צרורה בפני עצמה) אשר הכריז כי “אין עיסקות טיעון”, אבל בסוף משך את כתב-האישום ויצא בזנב מקופל בין הרגליים: ספינת-הדגל טובעת.

רכבו של אלמוני צולם שלוש פעמים במהירות מעל המותר: 130 קמ”ש, פלוס-מינוס שניים-שלושה קמ”ש, והוא זומן למשפט שלוש פעמים על שלוש העבירות השונות. הלך סניגורו אל ראש לשכת התביעות, והציע לה עיסקה: אנחנו מוכנים להודות ב-120 קמ”ש – זה היה גבול עבירת-הקנס באותה העת – בכל שלושת התיקים.  ענתה לו הרלת”ב: אני מוכנה להוריד לך בכל תיק 3 קמ”ש – הטעות המוכרת של המכשיר.

ענה לה הסניגור: את השלושה קמ”ש האלה אני ממילא מקבל – גם בלי עיסקה, ובלי הטובות שלך. הולכים להוכחות. התוצאה, אם לא ניחשתם – זיכוי בכל שלושת התיקים, כי עם התצלום, כידוע, אי-אפשר להתווכח.

נאשם אחר צולם גם הוא, אבל במצלמת רמזור, והתנהל המשפט.

סיימה התביעה להביא את ראיותיה, אמרה אלה עדי, והסניגור טען נו-קייס (דהיינו שהתביעה לא הוכיחה את האשמה, אפילו לכאורה, ויש לזכותו בלי שיצטרך להעיד בעצמו, או להביא עדי-הגנה מטעמו).

אמרה התביעה רגע-רגע, שכחנו פה, שכחנו שם, חקר-האמת בלה-בלה-בלה, אנחנו מבקשים רשות לחזור בנו מהכרזת אלה-עדי, ולהמשיך בהוכחות.

חרק הסניגור בשיניים, רקע ברגליים, והתריס: כבודו, בסרט הזה הינו פעמים אין-ספור, ותמיד התביעה מבקשת מחילה וכפרת על בזיונותיה, בתירוצי-כזב על “חקר האמת”, אבל כאשר הנאשם שוכח משהו, התביעה מצטטת את שמגר, לאמור “מי ששכח יישא בתוצאות שכחתו”, וגו’ – ולעזאזל “חקר האמת”.

אבל זה, כמובן, לא עוזר. אמנם השופט נותן החלטה בת 30 עמודים בה הוא מצדיק את הסניגור לאורך כל הדרך, ומותח – בפעם המי-יודע-כמה – ביקורת חריפה ונוקבת על מחדליה החוזרים-ונשנים של התביעה, אבל בשורה התחתונה הוא הופך על פניה את קערתו-הוא: “יחד-עם-זאת, בנסיבות-העניין-בלה-בלה-בלה, מצאתי לנכון לקבל את בקשתו של התובע” …

נפתחה, איפוא, פרשת-התביעה מס’ 2, אשר בסופה שוב חוזר הניגון, שוב אותו הריטואל: התובע מכריז אלה-עדי, הסניגור טוען נו-קייס, התביעה מבקשת רגע-רגע, בית המשפט חוזר ומצדיק את הסניגור, אבל “יחד עם זאת”, וגו’, הוא נותן לתביעה את מבוקשה, ונפתחת פרשת-התביעה מס’ 3.

ובסוף – אחרי עשר ישיבות ושלוש פרשות-תביעה – הנאשם בכל-זאת יוצא זכאי בנו-קייס, כי עם התצלום, כידוע, אי אפשר להתווכח.

והתוצאה: כל התיקים נגמרו בזיכויים, פרי השחץ והיוהרה. אותם השחץ והיוהרה ואותו ה”נשבור להם את העצמות” אשר המיטו עלינו את מפולת יום הכיפורים, את בזיון מלחמת לבנון השנייה, את כשלון המגעים להחזרתו של רון ארד, ומה לא.

ולא סתם זיכויים, אלא זיכויים בלי ראיות-הגנה, ובמקרה של ספינת-הדגל – זיכוי עם התקפלות בבושת-פנים של התביעה.

כי עם התצלום, כידוע, אי-אפשר להתווכח.

פרשת משה קצב

הגב’ א’ התלוננה על נשיא המדינה, משה קצב, כי אנס אותה בעת שעבדה בבית הנשיא, ומאוחר יותר – בלשכת הנשיא. קצב עצמו התלונן עליה שהיא ניסתה לסחוט ממנו דמי לא-יחרץ, והשמחה במקומותינו רבה היא.

בעקבות הגב’ א’ הגיעו עוד גברות א’ אשר עבדו בעבר עם משה קצב – במשרד התחבורה, במשרד התיירות, בזרנוגה גימ”ל, ועוד, והשמחה רבה.

משטרה ישראל נכנסת למלאכה במלוא המרץ והתנופה, ומכינה תיקים, קלסרים, קרטונים, ארגזים, ליפטים, מכולות, ומזמינה את בונדי, את פרידנזון, ואת מנופי אבי ארוכי-הזרועות להעביר את כל הכבודה משייח ג’ראח לצלאח א-דין, והשמחה רבה, כי עם הצילום, כידוע, אי אפשר להתווכח.

העברת המשחן המפורסם מתע”ש רמת השרון לתחנת הכוח אשדוד ז’, למי שזכרונו אינו בוגד בו, הייתה משחק ילדים לעומת מבצע משה, ככינויו בלשכת ראש אח”כ, הניצב יוחנן דנינו, הזכור לזקני כפר-סבא מימי היותו תובע משטרתי במרתפי בית המשפט לתעבורה בנתניה.

הנה, “סגרנו מעגל”, כדאמרינן במקומותינו, והשמחה רבה: כל הקלדניות במשרד המשפטים דופקות שעות נוספות, ומכינות טיוטת כתב-אישום רב-סעיפים נגד כבוד הנשיא, מר משה קצב.

והשמחה רבה? אולי רבה, אך לא שלמה, כי במשרד המשפטים, לצידם של צמאי-הדם ותאבי הניצחון הליטיגאנטי, קמו להם גם כמה קולות אחרים, אשר אומרים רגע-רגע, אין לנו, למעשה, ולא-כלום, ונא להחזיר את המכולות לרמת יוחנן.

עוד אלה מדברים ואלה באים, וביום האספורט הקרוב של משרד המשפטים נערכה תחרות משיכת-החבל המסורתית, והתוצאה – טיוטה של כתב-אישום “גולמי” נגד משה קצב, “בכפוף לשימוע”, כמובן. והגם שיצא שמעו של השימוע לרעה, כמשהו למיוחסים ולשועי-ארץ, אני כבר הבעתי לא-פעם את הדיעה שיש לאפשר שימוע לכל (במקום להכחידו מני-ארץ).

מכל מקום – מי שהולך לשימוע, נוטל סיכון כנגד הסיכוי, כי בפרקליטות אולי יושבים מטומטמים, אבל לא טפשים, ובשימוע אתה יכול לחשוף את הבטן הרכה שלך, ולתת למבקשי-נפשך רעיונות אין-ספור למיקצי-שיפורים.

אז משה קצב ופרקליטיו החליטו להסתכן וללכת על שימוע, והטיוטה השמנה הפכה לכתב-אישום רזה. השאלה היא, כמובן, אם מזוז לא ויתר יותר מדי, במסגרת הורדת-הידיים שלו עם פרקליטיו של קצב.

האם כשל מזוז?

אומר מיד: לא הייתי קופץ על רגלי האחוריות אם מזוז היה מחליט להגיש את האישום המלא, אבל באותה המידה לא הייתי משתולל אם הוא היה סוגר את התיק בלי להגיש אישום כלשהו. כן הייתי רוקד על הגגות אם הוא היה הולך על כל הקופה, ואחרי שלוש שנים הוא היה יוצא וידיו על ראשו. לא משמחה לאיד, אלא משום שאני רואה עצמי סניגורם של ישראל, ושמח בשמחתו של כל מי שיצא זכאי.

אלא מאי? כאשר מנהלים משא ומתן לעשיית הסכם כלשהו כל צד מנסה למשוך את השמיכה אליו, אבל אם שני הצדדים מושכים חזק מדי, השמיכה נקרעת, והמו”מ מתפוצץ.

ואם לא רוצים שהמו”מ יתפוצץ, מי שבא עם שיעורי-בית טובים יותר, ומנהל את עניינו בצורה מקצועית יותר, משפר את סיכוייו לצאת עם עיסקה טובה יותר, מבחינתו.

ומי שהחסר אשר בחומר החקירה, יחד עם החומר שהוא השיג בכוחות-עצמו, פועלים לטובתו – ייצא עם עיסקה טובה עוד יותר, מבחינתו.

וזה מה שעשו פרקליטיו של משה קצב: באו עם שיעורי-בית מוכנים-לתפארה, ומשכו את השמיכה עד קצה גבול היכולת. גבול היכולת היה רב, מן הסתם, כי גם “ספינת-הדגל” הזאת לא נבנתה מהחומרים המשובחים ביותר, ובנוסף הביאו אנשי קצב כל מיני חומרים מעכבי-חימצון אשר היה בהם כדי להגדיל ספקות ולהאדיר.

כעת כל העולם ואשתו זועקים חמס על מזוז, ועל ה”הנחות” שנתן לקצב, והשאלה היא הכצעקתם.

אם הצועקים היו במקום מזוז, ייתכן שהם היו עומדים על עיסקה “טובה” יותר, מבחינת המדינה, וייתכן – לא בטוח – שהם גם היו מצליחים בכך.

אבל אם הם לא היו מצליחים, דהיינו אם מזוז וכל צוותו לא היו מצליחים להגיע לעיסקה אשר תרצה את ההמון, והמשפט היה מתנהל למצהלות לב ההמונים – מה היה אז?

הרי כמה תרחישים תיאורטיים אפשריים – “כולם או מקצתם”, וכל אחד בסבירותו-הוא – לסיומו, אחרי שנתיים, שלוש ויותר של “משפט המאה”:

·            המתלוננת א’ הייתה יוצאת שקרנית מדופלמת (כמו המתלוננת א’ בפרשת איציק מרדכי, אשר היא עצמה הציתה את התבערה, גררה אל האש שתי מתלוננות נוספות, ובסוף דווקא היא יצאה וידה על ראשה).

·            הנשיא-לשעבר היה יוצא זכאי בנו-קייס. אמנם עם התצלום, כידוע, אי-אפשר להתווכח, אבל כבר היו תיקים “בטוחים” אשר הסתיימו בנו-קייס מצלצל.

·            טענת הנו-קייס של הנאשם לא הייתה מתקבלת, והנשיא-לשעבר היה עולה להעיד, ואף מביא עדים נוספים להגנתו, ובסופו-של-דבר היה יוצא זכאי מכל האישומים – בין בזיכוי פוזיטיבי, בין מחמת הספק.

·            לא מן הנמנע שזיכוי באישומים הקשים – שני מקרי האונס – היה גורר אוטומטית את הזיכוי בפרטים הקלים. מי שמזוכה מאשמת רצח, יכול להיות שיזוכה מאשמת איזו סטירה שנתן לשוטר שבא לעצרו, אפילו אם הדבר הזה אכן הוכח.

·            ייתכן שבסופו של המשפט היה הנשיא-לשעבר מורשע במשהו מן האישומים, ואז הייתה נשאלת השאלה האם בשביל המעט הזה כדאי היה לטרוח שלוש שנים.

·            סביר עוד יותר להניח שבשלב כלשהו בית המשפט עצמו היה מכופף לצדדים את הידיים, כדי שיגיעו – אחרי משפט שנמשך שלוש שנים – לעיסקת-טיעון הדומה-להפליא לזו אשר ההמון העצום-ורב הפגין נגדה בכיכר יצחק רבין.

·            לא מן הנמנע כי בסוף ההליך, בשנת 2010, 11 או 12 משה קצה היה נידון לשישה חודשי עבודות שירות, ולמאסר על-תנאי, אז הוא היה עובד בחוות-סוסים טיפולית, ובקדנציה הבאה שלו כנשיא-המדינה הוא היה נזהר שבעתיים.

ומה היו אומרים על כך הפובליציסטים, מודל 2010, 11 או 12? הם היו תוקפים את מזוז ואת הפרקליטות, וטוענים כי ההר הוליד עכבר, ועדיף היה כלל לא להגיש את כתב-האישום, מאשר להגישו ולנהלו כפי שנוהל.

כי עם התצלום, כידוע, אי-אפשר להתווכח.

לו אני מזוז, המשיב בבג”ץ

כפי שדווח, המתלוננת א’ כבר עתרה לבג”ץ כנגד היועץ המשפטי לממשלה, כדי לכפות עליו לכלול בכתב-האישום גם את תלונתה נגד קצב, על שאנס אותה.

יש דברים שאפשר לכפותם על ידי הבג”ץ. כך, למשל, יכול הבג”ץ לכפות על הרשות המוסמכת לתת לעותר רשיון כאשר ביקש, כי אם סבור הבג”ץ שהעותר מילא את הנדרש לקבלת הרשיון, יצווה הוא על הרשות לתת לעותר את הרשיון, ומשניתן הרשיון, הרי הוא כשר-למהדרין.

שונים פני הדברים, למשל, כאשר מדובר בתעודת-כשרות. יכול הבג”ץ לצוות על המועצה הדתית (גוף שהוקם ע”י המחוקק החילוני, למי שלא יודע) ליתן לבית-עסק תעודת-כשרות, אולם שום אדם דתי לא יניח את כף רגלו שם, וזאת משום ששופטי-הבג”ץ אינם הסמכות ההלכתית המקובלת עליו.

כאשר התביעה הכללית מחליטה להגיש כתב-אישום, יכול הבג”ץ למנוע זאת ממנה, אבל אם התביעה מחליטה שלא להגיש כתב-אישום, ישנן שתי אפשרויות: האחת – התביעה סבורה שיש בידיה די ראיות להגיש את כתב-האישום, אבל, לדעתה, אין בכך “עניין ציבורי”, והשנייה – התביעה סבורה שאין בידיה די ראיות להרשעה (וממילא שאלת העניין הציבורי אינה מתעוררת).

במקרה הראשון, אם הבג”ץ סבור שיש עניין ציבורי, ושנתקיימו התנאים להתערבותו, הוא יכול לצוות על התביעה להגיש את האישום, אבל במקרה השני, כאשר התביעה סבורה – אפילו בטעות – שאין לה די ראיות, נשאלת השאלה איך אפשר לכפות על התביעה לנהל משפט בניגוד להבנתו המקצועית, בניגוד לאמונתו המקצועית ובניגוד למצפונו המקצועי.

לא שזה בלתי אפשרי, אבל צריכים הדברים להיות ממש ברורים.

תארו לעצמכם שמדובר בתלונה יחידה על אונס, והנשיא (כתוארו אז) משה קצב אומר באותו היום הייתי עצור באבו-כביר (על עבירה אחרת, כמובן), והיועץ המשפטי לממשלה “מאמין” לו, אבל ברישומים של אבו-כביר אין ל”מעצר” הזה כל זכר, ולעומת זאת יש לנו צילום וידאו של הנשיא קצב משביע שופטים – ממש באותו היום … המינימום שאפשר לצפות מהבג”ץ, במקרה כזה, הוא צו המורה ליוהמ”ש לבחון את התיק מחדש, ולצאת מהנחה שמשה קצב לא היה עצור באבו-כביר (על עבירה אחרת) באותו היום.

לו אני מזוז, הייתי מביא לאולם הבג”ץ את כל המכולות עם חומר-החקירה, ואומר להם כהאי לישנא: אנחנו סבורים שאין כאן ראיות להגיש אישום על פי העתירה, אבל אם אתם רוצים לבדוק את בעצמכם את החומר – הרי הוא לפניכם, ואם תהיו סבורים שיש כאן די ראיות לאישום, אני מוכן לחתום לנציג העותרים, לצורך העניין הזה, על כתב-הסמכה כ”תובע” לפי סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982, ושיעשה עם זה מה שהוא מבין.

כמובן שהעותרים יגידו רגע-רגע, כדי לנהל את המשפט מטעם המדינה לא די בכתב-הסמכה. יש צורך גם בתקציב, ועל כך, לו הייתי מזוז, הייתי עונה להם: לכו עם זה לשר האוצר. אני מהאו”ם.

על השאלה מהי כמות הראיות הדרושה כדי להגיש אישום ראו כאן:

על השאלה האם להגיש כתב-אישום נגד ראש הממשלה, אריאל שרון