ד,ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.  ד,י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  ד,יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.

6/6/07

בס”ד

לכבוד

חברי הועדה למינוי שופטים.

הנדון: מותה של בתי בעקבות עיכוב במתן פסק דין ע”י השופט יהונתן עדיאל  מביה”מ המחוזי בירושלים.

1.              בהמשך לכתבת התחקיר הרצו”ב שפורסמה ב”ידיעות אחרונות“ ב -20/12/05 שכותרתה “עד צאת הנשמה” אבקשכם שלא למנות את השופט יונתן עדיאל לבית המשפט העליון.

          אין שום הצדקה לתת פרס לאדם שמנע ממני להציל את חיי בתי ליאת ז”ל בכך שעיכב –  עד צאת הנשמה – פשוטו כמשמעו – את פסק הדין. ההיפך הוא הנכון – יש להעמידו לדין בגין רשלנות פושעת.

2.              לצערי – העיתון הכניס לצורך איזון – את היות השופט יסודי ומעמיק, רוצה לומר – כי בשל כך התעכב פסק הדין.  גם כאן  ההיפך הוא הנכון. השופט משך משפט כה פשוט למשך 5 שנים תמימות  ועיכב את כתיבת פסק הדין לעוד כשנתיים – ובכך גרם לי סבל בל יתואר של שבע שנים תמימות – וחמור מכך – מנע ממני מלהציל את חיי בתי – ולא כי הוא יסודי ומעמיק אלא כי הוא רשלן.  אם מחפשים הסבר אחר – הוא יכול להיות רק חמור יותר וצריך לחפש אותו בתחום הפלילי. מהכתבה למדנו כי הוא עבד בעבר עם חברות הביטוח – יתכן וזוהי הסיבה לסחבת הנוראית הזו ולפסק הדין הכה מעוות, בו הקיפוח שקיפח אותי זועק לשמיים, רצוף טעויות ואי הדיוקים – שכה מוטה לטובת חברת הביטוח. 

3.          כדי לסבר את האוזן – אתאר בקיצור נמרץ את אופן התנהלותו של השופט כך שתבינו כי לא מדובר באדם יסודי ומעמיק כפי שמנסים לצייר אותו  אלא באדם רשלן ונטול כל כישורים להיות שופט שכל קידומו עד כה נבע מקשרים ולא מכישורים (ראו כתבת העיתונאי יואב בן יצחק באינטרנט מה- 16-4-05 שכותרתה “החצר של דורית בייניש” על קשריו העסקיים של שופט זה עם בעלה של דורית בייניש.):

3.1   ב-1/9/93 נפצעתי באורח קשה בתאונת עבודה במפעל “מצות אביב” שבבני-ברק, שתי כפות רגלי נמחצו במכונה לערגול בצק בין שני גלילים מסתובבים,עברתי כריתות בחלקים הקדמיים של שתי כפות הרגליים,השתלות עור רבות וטיפולים רפואיים נוספים. כיום אני מהלך בקושי באמצעות נעליים מיוחדות המטות את מרכז הכובד של הגוף לאחור – דהיינו לעקבי הרגליים שלא נפגעו – מה שגורם לי לאבד יציבות וקביים האמורות להחזיר לי את היציבות. אני נאלץ להיעזר בבני משפחתי אפילו בפעולות פשוטות. ביוני 1994 הגשתי תביעה בגין תאונה זו, כנגד מעסיקיי וכנגד חברת הביטוח – תביעה שנדונה בפני שופט זה. השופט אפשר לנתבעים (חב’ הביטוח- מנורה)   למשוך את המשפט כאמור, מעל 5 שנים תמימות כשהוא שועה לכל תרגילי ההשהיה שעלו במוחו של עורך הדין מטעמם ואת פסק הדין בעוד כשנתיים.

3.2  אציין כי לפני הפציעה הייתי עובד שכיר כך שלא היה שום קושי להעריך את הנזק הכלכלי שנגרם לי מהפציעה. כמו כן הפציעה עצמה היא כה דרסטית כך שאין כל קושי לקבוע את המצב הרפואי שלי מה גם שקבלתי נכות של 88% לצמיתות מהביטוח הלאומי. כמו כן אציין, כי במשפט הפלילי בו תבע משרד העבודה את המפעל בבית הדין לעבודה, נפסק כי כל האשמה חלה על המפעל עקב ליקויי בטיחות חמורים. למרות המקרה הקל לשיפוט כשכל הפרמטרים כבר ידועים בתחילת המשפט !!! (מה עוד נותר לשפוט???) מצאתי עצמי עומד, אדם פרטי, פצוע קשה מאוד ללא אמצעים, למול חברת ביטוח חזקה וכוחנית. אינטרס חברת הביטוח הוא כמובן שהמשפט יתמשך ויתארך ללא כל מסגרת של זמן כדי שהנפגע יתייאש ויסכים מתוך אונס לפשרה מגוחכת, וכאן חשבתי לתומי שמערכת הצדק תצא נגד מגמה זו ולא תיתן ידה לסחבת. מהר מאוד המציאות טפחה על פניי ונוכחתי לדעת כי  השופט נותן ידו לסחבת זו בכך שהוא קבע דיון משפטי אחת למספר חודשים ועד שכבר נקבע מועד לדיון, הייתי מגיע אליו כפי שנקבע על ידי השופט בשעה 8.30, כשאני נתמך בשני אחיי. במקרה הטוב היינו נכנסים לדיון בשעה 10.30 ומסיימים בשעה 13.00 או 13.30.  בין השעות האלה עוד הייתה הפסקה. לעיתים היו הדיונים מתבטלים לגמרי פעם ביוזמת השופט ופעם ביוזמת עורך הדין של חברת הביטוח, שעשה כל מאמץ לדחות את הדיונים באמתלות שונות ומשונות וגייס לצורך כך את כל מרצו ודמיונו. במהלך כל שנות המשפט חייתי במצוקה, בתנאים שאינם מתאימים לפצוע קשה: ללא מעלית, ללא עזרה וללא כל אפשרות לספק את הצרכים הבסיסיים והאלמנטריים להם הייתי זקוק בשל פגיעתי הקשה. כך עברו חודשים ושנים, מבלי שהשופט נותן את הדעת לסבל הרב ולעינוי המתמשך שעובר עלי ועל בני משפחתי  יום יום, שעה- שעה, וזאת במשך שנים ארוכות. כאמור -במקרה שלי נמשך המשפט כאמור מעל 5 שנים  תמימות.

4.              וכאילו לא די בכך – כתב הסיכומים האחרון הוגש ביום 16/9/99 שזה היה המועד הרשמי של סיום המשפט. פסק הדין ניתן רק ביום 22/8/01, קרי, עשרים ושלושה חודשים לאחר שהוגש כתב הסיכומים האחרון… (סה”כ למעלה מ –7 שנים!!). מיותר לציין בפניכם, כי תקנה 190 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד 1984, קובעות כי על השופט לתת את פסק הדין תוך שלושים ימים מיום קבלת הסיכומים האחרונים, אלא במקרה מיוחד – בו נימק מדוע לא עשה כן וקיבל את אישורו של נשיאו. איני מבין, לאור דרישות החוק, מדוע פסק הדין התעכב חודשים רבים? במיוחד לאור העובדה שלשופט הוגשה, ע”י אחי, לאחר כשנה!!! מתום הגשת הסיכומים – דהיינו מתום המשפט וכשלושה חודשים לאחר גילוי המחלה – בקשה לזירוז פסק הדין עקב מחלת סרטן שנתגלתה אצל בתי שהייתה באותה העת בת 23 – בקשה שפרטיה מופיעים להלן בתמצית:

4.1. בתי סיימה לימודי משפטים וקיבלה תעודת הצטיינות מטעם הדיקן, וכן תעודת הצטיינות מצה”ל. ביום 2/6/00 כאשר היא בת 23, אובחנה אצל בתי ליאת בגיזדה ז”ל, מחלת הסרטן מסוג הודג’קין (מחלת בלוטות הלימפה). לאחר טיפולים כימותרפיים קשים מנשוא ולאחר שבתנו טופלה בבית חולים על ידי הרופאים בארץ, הומלץ לנו על ידי מומחים בתחום, כי  עלינו להטיסה לחו”ל לשם ביצוע הטיפול הנדרש – השתלת מח עצמות. ידנו לא הייתה משגת בכדי לגייס את הסכום העצום שנדרש עבור הטיסה והטיפולים בחו”ל, ניסינו למכור את ביתנו, לגייס כספים מכל גורם אך לצערנו לא הצלחנו.  הזמן היה עבורנו מאוד קריטי  וחיכיתי בכיליון עיניים לקבל את סכומי הפיצויים המגיעים לי כתוצאה מתאונת העבודה ולמהר להטיס את בתי להשתלת מח עצמות בחו”ל.

4.2. כאשר שהינו ימים ולילות כאחד, בסמוך למיטת בתנו בבת החולים, וליווינו אותה בטיפולים הקשים, נשלח עלי ידי אחי מכתב נרגש לשופט בו מוסבר שבתי חלתה בסרטן בצרוף מסמכים רפואיים המאשרים זאת. המכתב נשלח בתאריך 18.9.00 כשלושה חודשים אחרי גילוי המחלה וכשנה אחרי שליחת הסכומים האחרונים – דהיינו המועד הרשמי של סיום המשפט בו ביקש מהשופט כי יזרז את מועד מתן פסק הדין, על מנת שאנו נוכל לבצע את הנדרש להצלת חיי בתנו (מצ”ב מכתב הפנייה והחלטת השופט על גביה-, נספח א’) שם נכתב: “אדגיש כבר עתה כי אין בכוונת מכתב זה להשפיע חלילה לא על פסק הדין ולא על גובה הפיצוי ולא על כל דבר אחר הנוגע לפסיקה אלא על מימד הזמן בלבד. כלומר הקדמת כתיבת פסק הדין למרות לוח הזמנים העמוס של כבודו“. החלטתו של השופט מיום 21/9/00 אותה הוא כתב ע”ג מכתב הבקשה הייתה: “אשתדל ליתן פסק דין בהקדם”. בפועל – הוא עיכב את פסק הדין בעוד כשנה!!! מאז החלטתו זו. (שיתן פסק דין בהקדם…) אילו היה מקדים רק במספר חודשים את פסק הדין –  היינו מבצעים את ההשתלה בחו”ל ומצילים את חייה.

4.3  בתי ליאת, קיבלה 12 טיפולים כימותרפיים קשים מאוד, עשרים ושתיים הקרנות ובנוסף זריקות אשר ניוונו את עצמותיה ומנעו ממנה את כושר התנועה.  כתוצאה מן הטיפולים השונים התגלו תופעות לוואי שונות כגון: בחילות, הקאות, חוסר תיאבון, חוסר שינה ועוד. משלא קיבלנו את פסק הדין למרות ההחלטה “ליתן אותו בהקדם”, פניתי טלפונית עשרות פעמים למזכירות השופט בתחנונים ובבכי תוך ציון הנסיבות המיוחדות כי יבקשו את האצת התהליך – כל זאת ללא הועיל.  כאשר עברו שמונה חודשים!!! מיום ההחלטה ע”ג המכתב של אחי – בה כתב כי “יתן את פסק הדין בהקדם” ומשנוכחתי לדעת כי אני ניצב בפני שוקת שבורה, פניתי לעורך דיני על מנת שיחיש התהליך ויפנה לשופט בשנית. ואכן ביום 22/5/01 פנה עורך דיני לשופט על מנת ליידעו כי חלפו כבר עשרים חודשים! מיום הגשת כתב הסיכומים האחרון ועדיין אין פסק דין. החלטת השופט ע”ג בקשה זו הייתה כי פסק הדין יינתן עד לתחילת הפגרה. (מצ”ב מכתב הפנייה השני והחלטת השופט על גביה- נספח ב’).

5.              פסק הדין ניתן לאחר כשלושה חודשים מיום החלטתו האחרונה של השופט, לקראת סיום הפגרה! ביום 22/8/01 – והתשלום בפועל – כחודש וחצי אחרי. אך אז היה כבר מאוחר מדי. בזמן קבלת התשלום בתי הייתה לאחר השתלת מח עצמות עצמית שבוצעה בלית ברירה בארץ ללא הצלחה. כבוד חברי הועדה למינוי שופטים! אם פסק הדין היה ניתן בזמן, ולא אחרי עשרים ושלושה חודשים או אפילו מס’ חודשים לפני – אזי בתי הייתה חיה היום ונמצאת איתנו!!!!

6.              אך בכך לא תמה מסכת ההתעללות של השופט בי ובמשפחתי.   חמשת השנים שהמשפט נמשך ו-23 החודשים שלקחו לו לכתוב את פסק הדין – לא תרמו לאיכות המשפט ולאיכות פסק הדין כפי שהיה ניתן לצפות. ההפך הוא הנכון.  פסק הדין הינו רשלני, את רוב הפרטים החשובים השופט שכח והקיפוח שקיפח אותי זועק לשמיים. מעבר לכך – הוא לא הבין חישובים פשוטים שבוצעו ע”י רואה חשבון ושהביאו לסכום הכללי של התביעה. במקום להתעמק בהם ולנסות להבין אותם או לחילופין להיעזר במומחה כדי להבינם – הוא תקף אותי בפסק הדין וטען כי הגזמתי בסכום התביעה וכי הגזמה זו תפעל כבומרנג נגדי – ואכן כך זה היה. אינני נכנס בכוונה לפרטי הפיצוי והקיפוח כדי שלא תטעו חלילה ותחשבו שכוונת מכתבי זה הוא בצע כסף, אני כותב זאת כדי להדגיש שהרמה המקצועית שלו ירודה ביותר. השופט הזה הרס אותי ואת משפחתי לחלוטין. ימים שחורים עוברים עלי ועל משפחתי, סבל וייסורים יום יום, שעה שעה, רגע רגע.  השבתות והחגים שלי ושל משפחתי הפכו  לימי אבל.  במשך התקופה הארורה במהלך המשפט עברתי ניתוח מעקפים,  מספר אירועים מוחיים, שני ניתוחי קרוטיס בצוואר, פגיעה בכליות ובעיניים והגעתי להזרקת אינסולין. שופט זה מנע ממני להציל את בתי שהייתה כל חיינו והרס לחלוטין אותי ואת משפחתי. השופט הזה הוא אדם ללא לב. זו הייתה  טעות למנות אדם כזה לשופט שלא לדבר על קידומו לשופט עליון.

7.            אבקש מכם כוועדה לבחירת שופטים, להימנע מלבחור שופט זה כשופט עליון – יתרה מזאת יש להדיח אותו מלהיות שופט בישראל ולהעמידו לדין על גרימת מוות ברשלנות.

ב ת ו ד ה,

בגיזדה ברוך

רחוב הצנחנים 31/15

פתח-תקווה  49464

נייד: 054-5302259

העתקים:

1. שר המשפטים – פרופ’ דניאל פרידמן.

2. חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט

3. מבקר המדינה

4. היועץ המשפטי לממשלה

5. התנועה לאיכות השלטון

 6. התנועה לזכויות האזרח

 7. מרדכי גילת – ידיעות אחרונות.

עוד באותו עניין: פנייה אל הוועדה לבחירת שופטים: יהונתן עדיאל, המועמד לבית המשפט העליון, הוא מושחת, נלעג, קשקשן – ואידיוט!