הקמת העמותה למען העלאת שרידי “אלטלנה” [קישור לידיעה] היא חדשות טובות. בשלדת הברזל הזאת, חלודה ומכוסה אצות, קשורים שיעורים חשובים. על פי אותה הידיעה, בעמותה משתתפים גם אנשי שמאל, שהיחס שלהם ל“אלטלנה” הוא: העיקר, להעלות את האניה מן המצולות – ואז איש באמונתו יחיה.

כנראה אין פתגמים רבים, שנעשה בהם שימוש כה רב לרעה כמו שנעשה בפתגם “איש באמונתו יחיה“. לא כל שאלה בעולם היא שאלה של אמונה ודעה. דעה תלויה ביחס ערכי לעובדות אובייקטיביות ואמונה תלויה בראייה הפנימית הסובייקטיבית שלנו, אבל השאלות על מה התרחש ומה לא התרחש בפועל בעולם הפיזי אינן תלויות בהשקפה ערכית של אף אחד ואף לא באמונתו. הנטייה השגורה במקומותינו להתלות בירור עובדות בראייה אמונית היא דרך בטוחה לעיוורון היסטורי, ערכי ואקטואלי.

מיתוס “המרד” של “אלטלנה“, ככל מיתוס אחר, חִיֵיב יותר הסתרת מידע מחשיפתו. הטוענים לאמיתות העלילה מתרכזים’ ככלל, בחלק קטן של הפרטים, ספציפית במספר ארועים של הקרב בתל אביב, כמו ירי של אנשי אצ“ל על מטה “הגנה”, אבל לא בהיסטוריה הרחבה.

בספר “תיק רבין – מיתוס ושברו“, בפרק על “אלטלנה“, מעלה דר‘ אורי מילשטיין עובדה חשובה לגבי חקר הפרשה: עד היום לא נמצאה כל ראייה לכך שאיזושהי תוכנית מוקדמת של מרד הייתה קיימת. בנושא הזה ראוי להרחיב את הדיבור.

עד שנת 1948 כבר נצבר בעולם ניסיון לא קטן בהפיכות כוחניות. השאלה הראשונה שהייתה חייבת להישאל ברגע הראשון שהוויכוח פרץ, היא מהם הקווים המשותפים (סימני ההיכר?) של הפיכות שלטון חמושות, מהם הכללים, שללא מילויים, המרד בלתי אפשרי והאם פעל מנחם בגין לפי הכללים האלה? (לא ברור. מרד הוא הפרת כללים. למה הכוונה? דוגמה? בהמשך?)

היות ומרבית האנשים, שהיו אחראים למיתוס “המרד” בשנים הראשונות של המדינה, התחנכו על ברכי תורתם של מרקס–אנגלס–לנין–סטלין, חזקה עליהם שהכירו לפחות את הצלחתו של לב טרוצקי לחולל הפיכה צבאית. בבחינת הניסיון הזה, אין כל משמעות לשאלות אידיאולוגיות ולקיחת צד בעימות, אלא אך ורק לשאלות טכניות מקצועיות בסיסיות: איך תופסים שלטון בכוח?

מסתבר, שזאת איננה מלאכה פשוטה, היא דורשת הכנה ממושכת וקפדנית. המפלגה הבולשביקית משכה לצדה מספר משמעותי של חיילים וימאי הצי הבלטי. רובם לא התעמקו ברזי התורה הכלכלית של קרל מרקס, אבל הובטחה להם יציאת רוסיה מהמלחמה נגד גרמניה, בה הם נטחנו ללא תכלית וללא אספקה.

לממשלה לא נשאר כוח משמעותי שיגן עליה, היחידות הצבאיות הנאמנות למהפכה קיבלו הוראות מדויקות, מי תופס איזה בניין בפטרוגרד וכך מוסדות השלטון עברו בזה אחר זה לידי המהפכנים (למען הפיקנטריה: ביום הולדתו של טרוצקי).

ההנהגה תכננה איזו ממשלה תורכב ומה היא תעשה. לציבור הועברו מראש מסרים מדוע כדאי לתמוך בשלטון החדש (“אדמה – לאיכרים“, “מפעלים – לפועלים” וכד‘. אלו היו הבטחות סרק, שמעולם לא מומשו, אבל אנחנו מתרכזים עכשיו בטכנולוגיה של התהליך). ההפיכה בפטרוגרד עוררה גל של התנגדות ברחבי האימפריה הרוסית, אך השלטון החדש לא נרתע ממלחמת האזרחים, שתבעה נהרות של דם. הוא ניצח בה בזכות אידאולוגיה רדיקלית מופרכת, נחישות וחוסר רגישות לחיי אדם.

ובכן, אידאולוגיה כוחנית, חינוך הכוח הצבאי לבצע הוראות אידאולוגיות, הכנות לוגיסטיות ופוליטיות, יצירת בסיס תמיכה רחב בציבור, נחישות ונכונות להקריב קורבנות – אלה תנאים לביצוע מוצלח של הפיכה. הפיכות במתכונת פשוטה יותר אמנם בוצעו בזמנים ובמקומות, שבהם חיילים אנאלפאביתיים מתורגלים לציות עיוור והציבור רגיל לא להתערב בשום דבר, אבל לא זה היה המצב בארץ ישראל של 48′ ואפילו ההפיכות “הפשוטות” באותם מקומות בוצעו לאחר תכנון ושיתוף אנשים רבים.

לאחר כמעט ששים שנות מיתוס המרד, באה תנועת החמאס ולימדה את היהודים שיעור במרידות. כאן המקום להזכיר, שבאידאולוגיה של החמאס אין מקום לדמוקרטיה. הבחירות נחשבות למחלה מערבית, אחת מאלה שיש לבער, כמו סובלנות דתית, פלורליזם פוליטי, שתיית אלכוהול והופעה בבגדי ים על החוף.

התנועת החמאס השתתפה בבחירות ברשות הפלשתינית תחת פאתווה המתירה זאת כאמצעי לסיוע בהשלטת האסלאם בשטחי הרש“פ (בשלב זה). ניצחון בבחירות באלג‘ירייה של ארגון דומה, שהצהיר שלא יקיים בחירות בעתיד, גרר ביטול הבחירות על ידי הצבא. אך ברש“פ, השתתפות החמאס בבחירות אושרה על ידי ישראל וארה“ב, ג‘ימי קרטר הטביע חותמת “כשר” וישראל התלהבה מהחגיגה “הדמוקרטית“.

השלומניקים שלנו, שכל כך מאמינים במיתוס “מתינותו” של אש“ף, הרשו לחמאס לתפוס את השלטון כך חרצו את גורל שלטונו של זה אבו–מאזן. במקום לקרוא את מסמכי החמאס, שבהם החמאס מפרסם את תוכניותיו, הבטיחו הנביאים–בגרוש, שהחמאס יתמתן עקב הצורך לדאוג לצרכים הכלכליים של האוכלוסייה. (בשנות ה-20 הייתה בקרב פליטי המהפכה מרוסיה קבוצה רעיונית “חילוף העידנים”, שמאותה סיבה ממש ציפו להתמתנותו של סטלין.)

ברם, החמאס אינו מכלכל את צעדיו על פי ניסיונות הנבואה של כותבי הטורים. התנועה מימשה את תוכניתה הגלויה: היא ניצלה את השלטון, התחזקה, התחמשה, לחמה, הקריבה קורבנות ובסוף השלימה את השתלטותה על רצועת עזה, כדי להשליט בה משטר החוקה האסלאמית, ללא שותפים.

לעומת כל אלה, מה עשה אצ“ל ב-48′? הוא שיתף את בן–גוריון בהבאת הנשק וייעד אותו לשימוש כל הארגונים, למען המטרה המשותפת. אמנם בקשה הייתה לו, להבטיח העברת חלק מהנשק ליחידות אצ“ל בירושלים, שם טרם התבצע איחוד הארגונים. נניח, שמותר היה לבן–גוריון לא להסכים לכך (מדוע?), אבל מכאן ועד האשמה במרד, הפגזת האנייה וירי על אנשים, שהניפו דגל לבן ושחו במים – המרחק עצום.

האם, בשנות המלחמה בבריטים, אנשי אצ“ל חונכו לאפשרות לתפוס את השלטון בכוח במדינה העברית שתקום, תוך הדחת אחיהם בכוח הנשק? לאו מוחלט.

האם אנשי אצ“ל קיבלו הוראה לפרוש מצה“ל ולתקוף את מוסדות השלטון? זה מוכרח להיות מבצע לוגיסטי מורכב ביותר, פרי עבודה של מטה שלם. האנשים היו צריכים לקבל הוראות סודיות להגיע למקומות מפגש, בלי להתגלות, עד קבלת הפקודה לפתוח במרי גלוי, כשלכל יחידה ניתן יעד משלה. איך עושים זאת, היכן התוכנית הלוגיסטית של המרד?

במשך 60 שנה בקירוב, החצר של מפא“י מתעלמת מן העובדה, שלא נמצאה מעולם כל תוכנית כזאת, עת סודות משמעותיים פחות, שהיו להם פחות שותפים, מזמן דלפו החוצה.

איזה טיפש יפתח במרד מאנייה, שרוב אנשיה ונשקה כבר לא נמצאים עליה והיא תקועה על שרטון בעמדה נחותה, ללא יכולת תמרון, עם כוח לוחם קטן? הסיבה היחידה לכך יכולה להיות שבגין רצה כביכול לגרות את בן–גוריון לפעולה נמהרת, על מנת להפוך אותה למנוף תעמולתי במאבק מזוין מתוכנן כביכול.

אכן, בן–גוריון לכאורה נתן בידי בגין קלף תעמולתי חזק, ממש “קזוס ביילי“, אבל בגין עשה את ההפך. בעצם, בן–גוריון נתן לו את ה“קזוס ביילי” כבר בכפר ויתקין, מדוע, אם כן, יחידות אצ”ל לא התארגנו לפעולה כבר בזמן הפלגתה של “אלטלנה” לכיוון תל אביב? לכאורה, לבגין כבר לא הייתה סיבה להמתין.

יותר מזה: מדוע בגין לא עיכב את שילובו של אצ“ל בצה“ל עד בוא האנייה? מדוע לא קיבלו את פניה כבר בנחיתה הראשונה לוחמי אצ“ל רבים יותר? הרי מי שמתכנן מרד מצפה להתנגדות וינקוט באמצעי זהירות.

ועוד: האם הנשק של “אלטלנה” היה כל מה שחסַר לבגין על מנת למרוד? מדוע הוא לא התחיל “למרוד” קודם? אם אנשי אצ“ל היו פשיסטים וטרוריסטים, כפי שתיארו אותם נאמני “היישוב המאורגן“, מדוע, רק לצורך דוגמה, אנשיהם בירושלים לא חיסלו את מפקד יחידת ה“סזון” מאיר פעיל?

אם בגין תכנן מרד, הוא היה חייב לצפות התנגדות של “הגנה” ואבדות בנפש, ולא להירתע מכך. מדוע אדם חזק, אמיץ ועקשן כמוהו לא ניצל את ההזדמנות ומנע את המשך העימות? התשובה פשוטה: בגין לא תכנן מרד, אדרבא: רעין המרד היה מנוגד להשקפותיו, לרוחו, למניעיו ולפעולותיו, שלא לדבר על הצהרותיו המפורשות. התבטאותו של בן–גוריון אודות פרשת אלטלנה, “הניסיון לדרוס את המדינה“, לא שיקפה את המציאות, אלא את הצורך שלו להציג את אצ“ל כאויב העם..

בן–גוריון רצה להפציץ את האנייה עוד בלב ים, רק סירוב הטייסים מנע זאת. עלילת המרד שיוחסה לאצ“ל משקפת את דפוס הפעולה הקבוע של בן–גוריון: עלילת רצח ארלוזורוב, עלילת “אלטלנה“, עלילת דיר–יאסין… הוא לא העלה לארץ את עצמות ז‘בוטינסקי (זה נעשה רק בתקופת לוי אשכול), אבל גרר את “אלטלנה” השרופה אל קרקעית הים. האם ראה בחלומותיו את המתים רודפים אחריו, או שמא תלה יהבו על השכחה, בבחינת רחוק מן העין, רחוק מן הלב?..

מי מרד בדמוקרטיה של המדינה החדשה? הרי בן–גוריון ניצל את כוחו הפוליטי והעדיפות המספרית של ה“הגנה” כדי לבנות את שכבת הפיקוד של צה“ל על בסיס ארגון אחד בלבד, זה שנאמן לו. בן–גוריון ניצח בבחירות בזכות עלילות הדם נגד יריביו ובזכות כוחה הכלכלי של ההסתדרות. בן–גוריון כמעט גרם למלחמת אחים בגלל חשד בדוי במנחם בגין וטיפח שנאה בלב חסידיו אל “הפורשים” – לפני קום המדינה ולאחר מכן.

מדי פעם, בהתאם לנסיבות החדשות, חסידיו מעדכנים את המנטרות. לאחרונה הם הוציאו לשוק המצאה חדשה: לח“י, אצ“ל ו“חרות” – זה כמו חמאס. למה? ככה, כי זה קל לשינון, קליט, סימטרי כזה, לא דורש אימוץ תאי המוח, משהו פשוט לכתוב בטוקבק ארסי ולברוח.

מוכרחים להעלות את שרידי “אלטלנה” וראוי לא להשאיר את המבצע לעמותה פרטית אלא שמדינת ישראל – היא שתעלה אותה. אך מוכרחים גם להתעקש על חשיפת כל העובדות, אסור להשאיר את הפרשה לחסדי “האמונה“. מי ששולט באמונות הרלבנטיות לנושא הזה, אלה הם אנשי השמאל באקדמיה ובתקשורת, המופקדים על חינוך הציבור לאמונה “הנכונה“, תוך חילול זכר החללים, רמיסת הדמוקרטיה והתרת דמם של בעלי האמונות “הלא נכונות” בהווה.