ב”ה

“סטאלין היה קטן לעומתו”, וגם היטלר

“קחו נא לדוגמא את זוועת ירושלים. במשך חדשים היתה העיר מנותקת והקשר היחיד היה ‘קול ישראל’ הממשלתי וכתבות העתונאים. ‘קול ישראל’ שייך לממשלת-השפלה, אך העתונאים היכן היו? כיצד זה קרה שתל-אביב לא ידעה מאומה על הנעשה בירושלים? כיצד זה קרה, ששבוע ימים לאחר התחלת ההפוגה הראשונה, כשהרעב השתולל בעיר שכור נצחון, באו ירושלימה עתונאים והזמינו במסעדה חביתה וסלט ירקות? אפילו עתונאי תל-אביב לא ידעו דבר, משום שחבריהם למקצוע בירושלים שתקו. ובירושלים היתה השתיקה, רצח….” (ברוך אורן, “במצור, אמת – ירושלים”, הוצאת “יונתן”, תל-אביב, תש”ח).

מיומנו של בן גוריון:

23.05.1948

“…. הלילה הביאו 200 ילדים מהנגב. נשארו עוד בדורות וברוחמה בלבד….”

29.05.1948

“…הרובע היהודי היה בוער בבקר. … יש לחץ גדול על קרית-ענבים ומעלה החמישה. המשקים פינו הנשים, הילדים והפרות….”.

02.06.1948

“…. בערב נפלה שוב פצצה על יד ביתי שברמת-גן. שלושה עובדים נהרגו. שנים מאנשי הלוויה שלי נפצעו. זוהי ההפצצה השלישית אחרי ביקורו של ברנאדוט (עוד נאצי, שבין השאר, פיקח על העברת מזון במשורה לירושלים) במשרדי זה. אוכרח לעזוב מקום זה…”.

14.06.1948

“בעשר וחצי בא יגאל ומסר שהראל ירד כולו. יצחק רבין טוען שאם אנשיו יישארו בעיר לא יתגבשו, כי העיר גורמת לדמורליזציה….”

ישיבת ממשלה (“זמנית”-דיקטטורית) 14.06.1948 (בן-גוריון, “מדינת ישראל המתחדשת”:

“יש למנוע יציאה מירושלם. למלה ‘בריחה’ יש טעם לגנאי, ואני מסתייג מגינוי. הסבל בירושלם בשבועות האחרונים: גם סכנת רעב ממש, גם הרעשה יומם ולילה (נהרגו מאות ונפצעו אלפים), גם המנה הזעומה שחולקה, גם החשש שעומדים לפני רעב – אנשים שעבר עליהם סבל כזה, אסור לגנות אותם ולכנות רצונם להתרחק מזה בשם בריחה. עם כל זה, ברור שעלינו למנוע יציאה מבוהלת בכל האמצעים שבידינו…”.

רוצח!

את ילדי המשקים (מ”שלנו”) מן הנגב, מפנים לתל-אביב. את ילדי המשקים (מ”שלנו”) קרית-ענבים ומעלה-החמישה (אליו ברח רבין מן השיירה המופגזת בשער הגיא), מפנים לתל-אביב. ממשלת הדמים, יושבת בתל-אביב. שם, למטה, היא גם מכריזה על הקמת “מדינת היהודים”. תל אביב שבעה, תל אביב מבקרת בתיאטראות ובבתי קולנוע, תל-אביב יושבת בבתי קפה, תל אביב אינה מודעת וגם אינה רוצה לדעת מה קורה בירושלים, בדיוק כמו בשנים, זה לא כבר, כאשר הטיל בן גוריון צנזורה חמורה על העברת ידיעות על השמדת יהדות אירופה. תל-אביב חיה את הדולצ’ה-ויטה.

גם הפרות פונו ממעלה החמישה, אך ילדי ירושלים נדונים לגויעה ברעב ולמיתות משונות ולקטיעת איברים בהפגזות המומטרות עליהם כברד, בברכת ממשלת תל-אביב ובעידודה, בדיוק כמו ירי של ששת אלפי הפצמ”רים על גוש קטיף….

המצור על ירושלים הוטל על ידי בן גוריון וחבר הפושעים אשר אתו!

הצבא עוזב את ירושלים, היא גורמת לדמורליזציה, אזרחים חסרי ישע כלואים בה, כעכברים במלכודת.

“… ואשה ישבה בצל, בחיקה תפוזים וארבעה ילדים אצלה. שלושה תפוזים היו בחיקה, והיא חתכה אותם לתריסר פלחים נוטפי-מיץ, שלחה שנים אל החדר, לסבתא או לדודה או לתינוק בעריסתו, ואת יתרם אכלו היא וילדיה, שני פלחים לפה רעב ושוקק.

“הילדים אכלו את הפלחים, מצצו את הנוזל מעל לקליפה, מן האצבעות, התבוננו בקליפה התפוזה… והכניסו גם אותה לפה. נשכו בזהירות, לעסו, הגבירו לעס ונשך, מצץ ולקק ובלעו את הקליפות. לבנות היו פניהם וכתמים אדומים בהן והעור אפרפר כחוורון המוות. חסרים היו וויטמינים, כי לא היו וויטמינים בעיר, בלתי אם בגלולות יקרות, שאין היד משגת לקנותן…”.

יצאו ה”מקורבים”, כל בעלי התפקידים מטעם ממשלת תל-אביב. הם גם אכלו לשובע וגם סיפסרו במזון, כשהם מרעיבים עד מוזלמניות ועד מוות אלפי ילדים ומשפחותיהם.

ויצא הפלמ”ח.

                                   
היו בהם, בפלמ”חאים גם מי שרצו להילחם למען ירושלים, אך המפקדים הבריחו אותם. “מר בטחון”, יצחק רבין, מוריד את הראל מירושלים, ובן-גוריון מדווח על כך לאקונית. סתם, פרט לא חשוב.

הוא דן את ירושלים למוות.

וכה מספר ברוך אורן:

“ה’מוסדות’ אינם מעוניינים בהוצאת נשים ותינוקות מירושלים. חשבונם פשוט בתכלית ואכזרי עד לזוועה. המוסדות – או ה’ממשלה’ – החליטו למכור את ירושלים לאנגלו-סכסים תמורת הכניסה תחת חסותם. יוותרו על ירושלים ובמחיר זה יקבלו דולרים ו’חסות’. אולם זו צרה – ירושלים אינה רוצה בשלטון ‘בינלאומי’, מימין פשרני עד לשמאל פשרני, מסבירים כאן כל נואם וכל עסקן: אין שלטון בינלאומי. אנו או עבדאללה. זו הברירה. ותושב ירושלים מבין – כי על גבו חש מהי הברירה.

ובכן, חשש הוא, שמא תתנגד העיר לכניעה. חשש, שמא ילכו הרבואות להילחם בכל אויב, תחת כל דגל שיקרא למלחמה. נכשל הנסיון להילחם נגד דגל חפשי בנשק אש מהיר. ועל כן שקלו מוסדות וראש הממשלה וסגניו השמאליים לענייני בטחון, שקלו, טרו והחליטו: כל עולל ורך, כל הרה וחולה, כל זקן ונכה – בירושלים יישארו. וישקול יפה יפה ויהרהר שבע פעמים הבן והאב, בטרם צאתם למערכה: האם החולה נשארה בבית תחת מטר הפגזים. התינוק מתייפח בשארית כוחותיו, גווע מרעב, לא נותרו מים בעיר, כי אם לחמישים יום נוספים. ומזון אין.

“ישקלו בנפשם, בלבם הדווה, האב והבן, האח והחתן, הלוחם והחייל – וייכנעו. כך מקווים ‘ראשים’ ומוסדות, ועל כן קבעו סדר ליציאה מן העיר…”

אין יוצא מירושלים, הכתב הצבאי ברוך אורן מחליט לעבור את מסע הייסורים שנאלצים לעבור חולים, הרות וילדים, כדי לקבל רשיון לצאת. הוא הפסיק באמצע התהליך, כי ידע שאין סיכוי שיקבל אישור בדרך הזו. אנשים התרוצצו ממשרד למשרד, מהכא להתם ומהתם להכא; פינג-פונג, עד מוות!

והנבל, החי על כל טוב, בתל-אביב, אינו מגנה את אנשי ירושלים, הרוצים לצאת, רגע לפני מותם מרעב או מפגז. הוא לא מגנה! איזו נדיבות לב! כזו של נחש ארסי. זה שניכס לעצמו את תפקיד אבי האומה, זה שלקח לעצמו את תפקיד האחראי לשלומם ולבטחונם של הנתינים, רוצח אותם בדם קר ובחישובים פוליטיים ציניים ואנוכיים לגמרי.

שאל נפוליאון : “מתי נערך קרב זה עליו אתם מדוכאים?”
“אדוני המפקד”- ענה היהודי- “לפני כאלפים שנה“.
התפרץ נפוליאון בקול נרגש, קבל עם ועדה: הנשמע כדבר הזה,שאדם שאבותיו קבלו סטירה חזקה, יבכה היום על כאבה?
עם המסוגל לשמור על חווית חורבנו הלאומי אלפיים שנה,  ולכאוב אותו כאילו לו עצמו אירע הדבר–עם נצחי הוא , וכל העולם כולו לא יוכל לו.”

אצ”ל ולח”י הגישו לבן-גוריון מדינה על מגש דמם, שנשפך בעיקר על ידיו. הם חפצו להגיש לו גם את ירושלים, משאת כיסופי אלפיים שנות, אך הוא לא רצה בה. היה זה, כבספורי הנוצרים – כמו השטן הנבהל למראה הצלב – כך נבהל בן-גוריון למראה ירושלים. כפסע היה בינינו לבין הגשמת התקווה בת שנות אלפיים, אבל המוטאציה לא רצתה בזה – “מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא”. תמצית הרוע והניכור. אבל באנו, וכאשר זה קרה, על כרחם זה קרה, והם אינם מפסיקים לחבל ולהתעלל.

איך אמר פושע המלחמה, דוד שאלתיאל – זו ש”הפורשים קוראים לה עיר-דוד“. ירושלים אינה לגיטימית, היא של ה”פורשים”… כלומר, של העם היהודי!!! והם הלוא נשבעו – “עולם ישן עד היסוד נחריבה”.

“ביררנו עם יגאל וישראל וצבי מה לעשות לאנשי אצ”ל. לדעתי, אלה שיישבעו (אמונים), יש לנהוג בהם כמו עם כל החיילים ולהתייחס אליהם באמון, עד שיתברר שאין להאמין במישהו. אלה שלא יישבעו – חלקם יישלחו לעבודה בנגב ובגליל, חלקם יימסר למשטרה.  באופן מיוחד יש לדאוג ל-“וי.איי.פי”, שלא יימלטו. הדבר הוטל על איסר ‘הקטן’ (הראל)” (יומנו של בן-גוריון, 24.6.1948).

ובמשך כל אותן שנים, בהן עשו ה”פורשים” את כל מלחמת השחרור משלטון זר, לא פסקו לרגע השקרים וההסתה נגדם על ידי גדולי הפושעים, בכל הזמנים, נגד העם היהודי – ה”סוציאליסטים”, שלמרות רצונם, נאלצו להכריז על הקמת המדינה, וחבל!!!!

האנשים האלה חירפו נפשם למען העם והארץ, והפושע שולח אותם לגולאגים, למחנות עבודה, בנגב ובגליל…..

אותו פאטנט בו נקטו נגד קרבנות מדיניות היודן-ריין שלהם, בגוש קטיף. מורשת אשמדאי.

(וכאז כן היום, הפושעים עוצרים את קרבנותיהם וכולאים אותם, מעמידים אותם למשפט, וראש הפושעים, שהיה לנשיא, מתבקש על ידי יהודונים חסרי עמוד שדרה, לחון את ה”כתומים”..).

                                
כה אמר ההסטוריון, סידני ציון:

“…. מדינת ישראל דחתה מכל וכל את מהפכתה, משום שה’אנשים הלא נכונים’ לחמו בבריטים. המאבק התנהל על ידי ה’ארגון’ ושותפו הקטן והנועז, קבוצת שטרן. ה’הגנה’, צבא המחתרת ה’רישמי’, נשאר מחוץ לזירת הקרב, בתוקף צו של הסוכנות היהודית, זו ממשלת הצללים ששלטה על האכלוסיה היהודית בתקופת המנדט. לאמיתו של דבר היתה הסוכנות היהודית מחוייבת למדיניות שיתוף-פעולה עם האנגלים – ואולי אפילו לשיתוף פעולה שבא בעבירה. היא השתמשה ב’הגנה’ כדי להכפיש את חיילי הארגון, להלשין עליהם, לחטפם ולענותם…” (“מי גרש את הבריטים מארץ ישראל”, יוסף נדבה).

והם עדיין משליטים את רצונם ואת שנאת ישראל שלהם על הישוב. המסר שלהם הוא החורבן, אין כל מסר אחר.

הם מחריבים חבלי התיישבות-יהודית בזה אחר זה. הם מחריבים את ארץ ישראל. הם מחריבים את נשמת האומה. הם ממשיכים בדיקלומי – “לקחת סיכונים”, כלומר, לתת עוד הזדמנות לערבים להשמיד את הישוב היהודי בארץ ישראל. כת ללא רחמים! פנאטית בשנאת ישראל!