ב”ה

נקווה שאין למטה מזה

זה פשוט היה מחוייב המציאות להשלמת התמונה; בזה  הושלם הכיעור! במשך עשרות שנים עוצבה “מדינת ישראל” בצלמו, כדמותו של שמעון פרס. הן מצד תמצית הרוע ודרכי רמיה ותעתועים, והן מבחינת ה”לוזריות”.

“מדינת היהודים” הביאה לכלל וירטואוזיות את התבוסתנות.

במשך שנים מנהלת מדינת ישראל מדיניות מטורפת לגמרי, המלווה בתקיעת שופרות מנגנון התעמולה, ההופכים כל נסיגה לנצחון, כל מחדל ליתרון, כל פשע לכורח המוסר. כאמור – צלמו ודמותו של שמעון פרס.

בשעתו “רץ” ברק לראשות הממשלה כשהוא מנפנף בדגל ה”יציאה מלבנון”, כלומר, בריחה בהולה עם זנב מקופל בין הרגלים, כשהבורחים על גבי הטנקים של “הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון”, מסמנים V באצבעותיהם. אותו V בדיוק, שאותו סימנו הברגים הקטנים של צה”ל, בעת הבריחה החפוזה באישון לילה מעזה, במסגרת הפשע של “עזה ויריחו תחילה”. היה זה היום המאושר ביותר בחייה של ענת מאור, על פי עדותה, כאשר ניצבה מול מיקרופונים ג’יהאדיים, כשהיא עטופה בדגל ה”ארגון לשחרור פלשתין”, שהוקם שלש שנים לפני ה”כיבוש”, במטרה מוצהרת להשמיד את היהודים בארץ ישראל. כמו כן, החזיקה האשה המאושרת הנ”ל בתמונתו של רב-הטבחים, שובר שיאי גינס ברצח, ערפאת.

ישראל שילמה שוב ושוב תמורת ביטול ה”אמנה הפלשתינאית”, שכמובן לא בוטלה עד עצם היום הזה, כי ביטולה יהיה גם ביטול השקר השטני של ה”עם הערבי הפלשתינאי”, וה”זכויות הלגיטימיות” שלו. הרי בלי האמנה, אין ל”עם” הזה זכות קיום, שכן, הוא נוצר להצדקת האמנה להשמדת היהודים. חד וחלק! זוהי כל האמת כולה על רגל אחת, ואין אחרת!!!

בשעתו יצא “מחנה השלום” להפגנת ה”ארבע מאות אלף”, שלא היו ולא נבראו, אלא משל מנגנון התעמולה היו, קבל עם ועולם, לטירפוד מבצע חיסול ה“פתח-לנד” בלבנון. “גבור ישראל” אלי גבע נטש את חייליו בשדה הקרב, והפך לכוכב תיקשורת, שהרי, המנוסה היא נס “מחנה השלום”.

שר החוץ, שמעון פרס, טס בעולם על חשבוננו, לעשות נפשות בבירות העולם, נגד מדינת ישראל ונגד מלחמת הקיום שלה. אם לא במשך עשרות השנים לפני-כן, הרי אז היה זה זמן מתאים לעצור אותו, עם רדתו מן המטוס בישראל, ולהעמידו לדין באשמת בגידה כפולה ומכופלת. אך האיש המשיך בתככיו ובמעלליו, בחסות מנגנון התעמולה, וכיום ציבור ישראלי גדול חף מידיעת העובדה, שפרס היה והווה סכנה עצומה לעצם קיומה של ה”מדינה” – צלם דמות תבניתו.

שרון ובגין נקראו רוצחים, בפי כל אותם מנוולים שצעקו געוואלד, כאשר רבין, שהיה באמת רוצח, נקרא כך, והאשימו את מאשימיו בהתרת דמו. מה שלשונאי ישראל מותר, אסור לקרבנותיהם.

שרון ובגין נקראו רוצחים, משום שהערבים טבחו בערבים, כהרגלם וכטבעם. ולא שהיה למסיתים אכפת מותם של הערבים, אלא היתה זו עילה מצויינת לפגוע ביהודים.

ועוד התבכיינו ה”צדיקים”, ממשלת ישראל התחייבה להיכנס כדי 40 ק”מ לתוך שטח לבנון, אך הרחיקה לכת. כאילו מלחמה היא תרשים סטרילי על הנייר וצריך לעבוד “לפי הספר”, גם אם יעדיה של המלחמה לא הושגו.

בטירפוד המלחמה ההיא, הפך “מחנה השלום” את דרום לבנון ל”ביצה הלבנונית”, שבלעה לקרביה ילדים יהודים יקרים, בתוכם 73 שטסו במסוקים, במקום להתקדם על הקרקע, שכן, לפי ה”הבנות” של “מחנה השלום”, שמרו מרצחי החיזבאללה על זכותם להניח מטעני צד בדרכי הלבנון.

ולאחר שיצרו את ביצת הדם הזו, רשמו כל קרבן “הבנות” לחובתו של ה”רוצח” בגין. וכל זה בא כשמן המור בעצמותיו של שמעון פרס.

ובימים אלה גמלה שלי יחימוביץ’ לברק, בשם “ארבע אמהות” וכרמלה מנשה, על הנסת צה”ל מן הלבנון. ברק נבחר לראשות מפלגת “העבודה”, בתמיכתה של האשה התרומית הזו, שלי.

לראשונה בתולדותיה של ה”מדינה שהשמאל בנה”, התמונה ממש מושלמת. הכיעור והטירוף הגיעו לשיא – ה”מפעל הציוני” השיג את מטרתם של חיים ויצמן ודוד בן-גוריון, שפרש את חסותו על פרס. עלינו לקוות, שאין למטה מזה, שאם לא כן, אנה אנו באים? הנורא הוא, שבחירתו של פרס לנשיאות המדינה, שאיש בעולם לא הזיק לה יותר ממנו, עלולה להצביע על כך, שאין תחתית לשפל, וזה ממש מפחיד!

נסיים את המצע הקצר הזה בכמה ציטוטים –

“שמעון פרס הוא סכנה למדינת ישראל”, יצחק רבין.

“כל מי שמכיר את שמעון פרס כמוני, יודע כמה הוא מסוכן, הוא עוד יכניס את הרוסים למזרח התיכון”, אלמוגי.
“בכל בקר בקומו ממשכבו הוא מחפש את הכותרות לעצמו. הוא יעשה את כל מה שטוב בעיניו כדי לזכות בכותרת”, אלמוגי.

“אמרתי שאני שולל את פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כסאו של שר בישראל”, משה שרת.

“נדהמתי. ‘המחשבה המדינית’ של שר הבטחון המריאה הפעם לשיאים בלתי משוערים. אלמלא שמעתי במו אוזני, כי שר בכיר בממשלה מציע שישראל ביוזמתה תבקש להכניס צבא סובייטי לסיני, ולהציבו כחייץ בינה לבין מצרים – הייתי משוכנע כי דורשי רעתו של פרס מלעיזים עליו. כאשר סיפרתי לשר ישראל גלילי על הצעתו של פרס, נאלצתי להגיד כי התרשמתי שפרס דיבר ברצינות – וגם אז לא הייתי בטוח שגלילי מאמין לי…” רבין.

“עוד בעתונות, נאום מפוצץ של מנכ”ל ביטחון בכינוס שנתי של עובדי משרדו, כולו מלא דברי רהב והתפארות על הישגי צה”ל ברכש ובתע”ש, בניגוד מפליץ לקו שנקטנו אתמול, אני וב”ג, בעקבות ישיבת הממשלה, להבליט בהודעה הרשמית את יתרון זיונה של מצרים ואת פיגור ציודו של צה”ל. מפיו הפתוח לרווחה של שמעון פרס נשרה, למשל, פנינה כזו: ‘בתותחנות הגענו כמעט לנקודת רוויה’. איזו הפגנה מחפירה של היעדר כל תיאום בין הממשלה בכללותה, לרבות, כמובן, משרד החוץ, אך כולל גם את שר הבטחון – לבין משרד הבטחון כשלעצמו! איזו תעודה של הפקרות במדינה הזאת, ודווקא כלפי חוץ, ודווקא בתחום הבטחון, ודווקא לעת כזאת”, משה שרת, 4 באוקטובר 1955.

תאוות הפרסום העצמי של פרס היא מהמפורסמות. הוא ‘בונה את עצמו’ בלי הרף, במתוכנן ובמחושב ותוך התמדה שאינה נרתעת משום קושי, על ידי טיפוח קשרים אישיים עם עיתונים ועתונאים, פרסום מאמרים ומתן ראיונות ודאגה לפרסם סיפורים וסקירות על עצמו, ומתנים בסתר של קצבות מהכספים הסמויים שברשותו….”, משה שרת, 18 בספטמבר, 1957

כל הציטוטים שלעיל, אינם אפילו על קצה המזלג מתוך המכלול הענק של ההפקרות והסיכון לעצם קיומה של המדינה, הנקראים – שמעון פרס. הנ”ל מובאים בספרו של יאיר קוטלר – “הנבחרת הלאומית”, ויש עוד רבים כאלה במאמרים ובמאסות שנכתבו בידי אנשים רבים במשך השנים. אך עם ישראל, כאמור, חף מכל הידע הזה, בעטיו של מנגנון התעמולה, הקובע מה זכות הציבור לדעת ומה זכות הציבור לא לדעת.

להלן רק עוד קטע מאלף אחד, מספרו של קוטלר:

“חיים לסקוב, האיש החזק, התייצב במשרדי העיתון ודמעות בעיניו, נרגש מאד. בקשתי להרגיעו, אך לא עלה הרבה בידי. הוא אמר בעצב, בקול חלש: ‘פרס הורס את המדינה’“.

זה שנים רבות דורש הציבור להקים וועדת חקירה לפשע אוסלו. כבר שנים רבות מבקש ציבור גדול בישראל לראות את פרס, הפארטנר של ערפאת, יושב מאחורי סורג ובריח.

הנהגת ה”מדינה שהשמאל בנה”, ירקה בפני כל העם היהודי, לדורותיו, בתגובתה הנפשעת לדרישות העם לבוא חשבון עם שמעון פרס – הנהגת הזדון – “ימין”, שמאל ומרן’ים  – של “מדינת ישראל”, שעוצבה בידי אסכולת פרס, בחרה בסיכון המובהק הזה לעצם קיומנו, להיות נשיא המדינה.

אכן, ראויה ה”מדינה” לשמעון פרס וראוי שמעון פרס ל”מדינה”.