ועדות-ערר הן בתי משפט לכל דבר ועניין

יש המתארים את ועדות-הערר כ”גוף מעין שיפוטי”, אלא שאין לכך הצדקה, הואיל ויש להן סמכויות של בית משפט, וערעור על החלטותיהן יישמע בפני בי”מ מחוזי או עליון. מאותה סיבה, גם אין הצדקה שלא להתייחס אל “חברי הוועדה” כאל “שופטים”. מהי אם כן, אותה ערכאה שיפוטית, שאינה כפופה להנהלת בתי המשפט והרשויות מנסות להמעיט בערכה?

ועדת-ערר הינה בית משפט, שאליו פונה אזרח החולק על החלטת פקיד. יש ועדות-ערר למיסים, רשיונות, הקצאות… אולי מאות סוגים, מי יודע? תעלומה!

ועדות-הערר מתחלקות לשני סוגים. 17 מהן מוגדרות כ”בתי-דין מינהליים” ומסתופפות תחת “חוק בתי-דין מינהליים” (ועדות-ערר למס-רכוש, מע”מ, מים, אימוץ ילדים ועוד). כל הייתר – כגון ועדת-ערר לארנונה – הן פשוט “ועדות-ערר”, שמעמדן נקבע בחוקים הרלוונטיים, אך לא ברור בדיוק באילו מסגרות הן פועלות ומי מפקח על פעילותן.

לפי חוק בתי-דין מינהליים (בד”מ), יש למנות “מועצה מייעצת” לשר המשפטים ובה עד 15 חברים, המכהנים בדרך כלל בהתנדבות. הפיקוח והניהול על פעילות הוועדות מופקדים באופן תיאורטי בלבד בידי שר המשפטים או השר הנוגע לחוק הרלוונטי. התוצאה הקשה היא, שבארץ פועלים ללא פיקוח מאות בתי משפט ובהם מכהנים אלפי שופטים הפועלים לעתים מתוך ניגודי עניינים בוטים וקיצוניים ביותר, ואיש במשרד המשפטים אינו יודע להמציא מידע מינימלי, כגון אילו ועדות-ערר פועלות בישראל ומיהם שופטיך ישראל.

בג”צים בעניין ועדת הערר למס-רכוש חשפו ליקויים שלא ייאמנו

היכרותי עם הנושא החלה ב-1996 כיו”ר עמותת נפגעי מס-רכוש (נמר). המידע שהזרימו כאלף חברי העמותה צייר תמונה בלתי מתקבלת על הדעת. מצאנו שחברי ועדות-הערר, שתפקידם לשפוט בין הציבור ומס-רכוש, מתמנים על פי המלצת מס-רכוש ומייצגים את לקוחותיהם במס-רכוש, ויתכן ששעה לפני או אחרי הדיון השופט נפגש עם הפקיד במשרדו לדון בענייני לקוחותיו. בתום הדיון היו הנישומים מסולקים החוצה ואילו הפקיד היה נותר באולם בעת מתן ההחלטה. הדיונים התקיימו במשרדי מס-רכוש, מזכירת הוועדה היתה שכירה של מס-רכוש וה”שופטים” קיבלו במשרדי מס-רכוש תה, שירותי פקס, הדפסות וניהול מועדים.

כיו”ר נמר, פרסמתי בזמנו מודעות בעיתונות, ובהן הצעתי לכל מי שזקוק למאכער במס-רכוש, לפנות אל אחד מחברי ועדות-הערר. נשמע ציני, אך הקשיבו לסיפור הבא: יונה שגב, מנכ”ל נמר, פנה בזמנו אל עורך-הדין שאמור היה לשבת בראש ההרכב שלו בוועדת הערר, וביקש ממנו לטפל בשומת המס שלו והאיש הסכים. שגב הזדרז לעתור לבג”ץ והאיש סולק מתפקידו בהסכמה. אלא שלא היה זה מקרה יחיד, וכמדומני שיש ועדות-ערר שהדבר נכון לגביהן גם בימים אלה.

בדצמבר 97′ נמר עתרה למנוע את ניגודי העניינים (בג”ץ 7152/97) ולא להאמין מה אירע.

מערכת המשפט בישראל – לית דין ולית דיין

תוך כדי לימוד הנושא, הסתבר לנו שכך בעצם מתנהלים העניינים במרבית ועדות-הערר בישראל. לאחר שלושת הבג”צים הראשונים שהגשנו בענייני ועדות-הערר (מתוך שישה), החלו דיונים במועצה לבד”מ. הפרוטוקולים הגיעו לידינו ועיניינו חשכו.

במשך שנים, טורחת המערכת המשפטית בישראל להגן על כבודה וגדולתה. לציבור הנאיווי, מציגים היכל בעל חזות נאה ועליו שלט עם נורות מהבהבות האומר: “כאן מתנהלת מערכת הצדק של מדינת ישראל בהשגחת המועצה לבתי-דין מינהליים”. אך כשנפתחה הדלת, הסתבר כי מדובר בחורבה, שאיש לא טרח לנגב בה את האבק במשך עשרות שנים ונראה שפעילות חברי המועצה, לא הסתכמה אלא בתחזוקת השילוט המהבהב ובצביעת חזית ההיכל.

מהפרוטוקולים התברר, שלאיש במשרד המשפטים אין מושג אילו ועדות-ערר פועלות בישראל, לאילו עניינים, מתוקף אילו חוקים, מיהם חברי הוועדות, כיצד הם מתמנים וכיוצ”ב ואף לא היה נוהל לטפל בתלונות כנגד חברי-ועדות. כאוס מוחלט!! האם אתה תופס קורא יקר (או אזרח אומלל!!) על מי סמכת ואת מי מינית לעליון או למשרות בכירות בשירות הציבורי? האם אתה מתחיל להבין מהי תרומת אליקים רובינשטיין, עדנה ארבל, טנה שפניץ, יהודה שפר, עוזי פוגלמן, טובה שטרסברג-כהן, יצחק זמיר, מישאל חשין ונוספים, להרס אימון הציבור במערכות הציבוריות? האם אתה מתחיל להבין מדוע הללו מחרפים את מבקרי מערכת המשפט?

ומה עוד למדנו מהפרוטוקולים? שבשנת 1998 הוחלט על ביצוע סקר לגיבוש תשתית נתונים. אם כך, מה יותר פשוט מאשר לבקש את תוצאות הסקר? הרי חוק חופש המידע שריר וקיים, נכון?

מה למשרד המשפטים ולחוק חופש המידע?

ביוני 2006, שילמתי אגרה בסך 83 ₪ והפניתי שאלון אל עו”ד יעל קוטיק, האחראית על חוק חופש המידע במשרד המשפטים. שאלתי על ועדות-הערר בישראל, על המועצה לבתי-דין מינהליים וכמובן, מה היו מימצאי הסקר שעליו דיווחה הפרקליטות לבג”ץ, אך אבוי, עד היום לא קיבלתי כל תמורה לאגרה ואף לא מכתב המודיעני שהמידע המבוקש אינו בנמצא, ואין ספק שמדובר בזילות החוק.

לפניותי הטלפוניות, קוטיק הגיבה לא פעם בהרמת טון ובסגנון נזעם, והיה ברור שהיא נלחצת. קוטיק ניסתה להבהיר לי ש”לאחרונה התחלפו שרים, וכל שר הלך עם עוזריו”, כביכול, אם היה מידע הוא הלך אתם. הבהרתי לקוטיק שלא מדובר באיזה מכתב פנימי, אלא במערכת השיפוטית הגדולה ביותר של מדינת ישראל, שתפקידה לשפוט בין האזרח לרשות וחייבים להיות נתונים. הצעתי לקוטיק לפנות למועצה שבוודאי מרכזת מידע כלשהו, אך להפתעתי הסתבר לי שאין לה מושג על מה אני מדבר, ולפתע תפסתי, שבעצם… אין אפילו מועצה.

במקום להמציא לי רשימות מסודרות של ועדות וחברים, הוצע לי באי-סבלנות לנבור ב”רשומות”. “למה מישהו צריך לעשות בשבילך את העבודה?” אמרה לי קוטיק. למי שלא יודע, הרשומות לא מכילות רשימות, אלא הודעות על מינויים ופיטורים ומהם אפשר אולי במאמצים גדולים להרכיב רשימות. נוהגים לומר שסקרים מעלים אבק, אך נראה שמהסקר שעליו דיווחה הפרקליטות לבג”ץ, אפילו אין אבק.

ביום 25.4.07, התבשרנו בעיתונות על “מינוי מועצה חדשה לבתי-דין מינהליים, לאחר מספר שנים שבהן המועצה לא פעלה”. השאלה היא, מדוע קוטיק לא הביאה לידיעתי שהמועצה לא פועלת? הרי שאלתי בפירוש, מיהם חברי המועצה? ומצד שני, הייתכן ששאלותי הן שעוררו את משרד המשפטים להשיב לחיים את המועצה?

הכאוס בוועדות-הערר אינו מקרי ויש לו אחראים

טנה שפניץ, כיהנה 14 שנים כמשנה ליועמ”ש לתחום האזרחי ולניגודי העניינים ואף כתבה על כך מאמרים מלומדים. ככזו, שפניץ היתה הפעילה המרכזית ונותנת הטון במועצה לבד”מ ולמתרחש בוועדות-הערר.

בפסקי-דין בענייני שוחד, מרבים לצטט את שפניץ האומרת: “עבירת השוחד היא ב’מהותה פעולה במצב של ניגוד עניינים’, שכן, ‘מטרת מתן השוחד היא לגרום לכך שבעת ביצוע התפקיד הציבורי יעמדו לנגד עינו של עובד הציבור אינטרס של אדם שאת טובתו הוא מבקש ואשר אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי עליו הוא מופקד.’ [ט’ שפניץ וו’ לוסטהויז, ‘ניגוד עניינים בשירות הציבורי’, ספר אורי ידין, (תש”ן) ‎315, 347].”

שפניץ, שכתבה מלים כה נשגבות, היתה לכאורה אמורה להיאבק למניעת ניגודי העניינים בוועדות-הערר למס-רכוש. אך באופן בלתי מובן (למה בעצם?), היא פעלה לשמר אותם, והתנגדה בעיקשות לבג”ץ של נמר. מאמציה לא הועילו, ולאחר שנה וחצי, ב- 30.6.99, בג”ץ חייב בפסק-דין את משרד המשפטים לקבוע בתוך שלושה חודשים קריטריונים למינוי חברי ועדות-ערר כך שיימנעו ניגודי העניינים, אלא ששפניץ החליטה להתנגד. לאחר כחודש וחצי, שפניץ כינסה בלשכתה דיון בהשתתפות בכירים ממשרדי האוצר והמשפטים, שהחליטו בקור רוח מצמרר, ש”אין מקום לקבוע קריטריונים“, דהיינו הוחלט לשלוח את הבג”ץ ופסק-דינו לכל הרוחות. בתום שלושת החודשים, קיבלתי הודעה בכתב על ההחלטה.

שפניץ יזמה סירוב (בכתב) לקיים פסק-דין של בג”ץ

זה היה בלתי נתפס. פרופ’ רות גביזון, שהתקשרתי אליה וסיפרתי לה על המכתב שקיבלתי, נדהמה. “איך, איך זה יתכן?” נעתקו המלים מפיה, “הרי היועץ המשפטי לממשלה אמור לאכוף את החלטות בג”ץ!!”. גביזון, להזכיר, היתה חברה בוועדת שמגר, שהגדירה את סמכויות היועמ”ש לאחר פרשת בראון-חברון.

עתרתי איפה כנגד ההחלטה (בג”ץ 6895/99) וקיבלתי צו-על-תנאי ראשון מסוגו בישראל, וספק אם יש דומה לו בעולם השלישי כנגד היועץ המשפטי לממשלה לאמור, “מדוע לא תבטל את החלטתך, שלא לקיים את פסק הדין בבג”ץ 7152/97”? לאחרונה, נרעשו המשפטנים מהתקוממות ועדת וינוגרד לספק את הפרוטוקולים במועד. זה בסך הכל “כסף קטן” לעומת מה שעשו ארבל, רובינשטיין ושפניץ.

אהרון ברק ודורית ביניש שטיפלו בעתירה החדשה, התייחסו בכפפות של משי למי שרמסו את כבוד הבג”ץ, ולמעשה פתחו את ההליך מחדש לעוד שנה וחצי של דיונים. אלה הסתיימו ב-4.12.00 בהפעלת קריטריונים, כפי שנקבע בבג”ץ שסורב, שגררו פיטורי עשרות חברי ועדות-ערר. חלקם ממילא כבר היו מיותרים, בגלל ביטול מס-הרכוש.

שפניץ סירבה להחיל את פסק-הדין על ועדות-ערר נוספות

עם פסק-הדין, פנה עו”ד אליהוד יערי בדרישה הגיונית, להחיל את אותם קריטריונים גם על ועדות-הערר למס-שבח. כששפניץ הראתה לו היכן הדלת, יערי עתר ביום  20.8.2000 לבג”ץ (5906/00). רק בשלב זה, שפניץ נכנעה והעתירה נמחקה בהסכמה.

הקורא הנאיבי מניח מן הסתם, שלאחר פסקי-דין של בג”ץ, המצב בוועדות-ערר למיסוי מקרקעין הינו תקין, אלא שהמציאות לעתים טופחת על הפנים באופן בלתי נעים. ביום 5.7.06, ציטטה הדס מגן מגלובס את שוקי ויטה, סמנכ”ל ברשות המיסים שאמר בכנס רואי-חשבון: “יש לבטל את ועדות-הערר למיסוי מקרקעין, שכן אין בהן שום תועלת והן מתכון לניגוד עניינים…חברי ועדות-הערר, היום יושבים בוועדה ומחר מופיעים בפנינו כמייצגים”.

ואשר לשאר ועדות-הערר בישראל שעניינן לא הובא בפני בג”ץ… יש לכם חוש הומור? אז סמכו על מני מזוז. הרי מדובר באלוף ניגודי העניינים בישראל. יועץ משפטי לממשלה, שאשתו ושתי אחיותיו כפופות לו מקצועית.

ומה בינתיים?

•      במערכת המשפט, חברות היא ערך עליון. מני מזוז ושפניץ כיהנו במקביל כמשנים ליועמ”ש וכחברים במועצה לבד”מ. כשמזוז הפך ליועמ”ש בעצמו, הוא מינה בדצמבר 2005 את שפניץ… ליו”ר הוועדה לבדיקת מינויים בשירות הציבורי. גמול נאה למי שגוננה על מינויים פסולים להדהים וזרקה פסק דין של בג”ץ לפח. מלשכת מזוז, אליה פניתי באפריל 2006 נעניתי: “גב’ שפניץ רכשה ניסיון עשיר בבדיקת מינויים בשירות הציבורי והסדרי ניגודי עניינים, ועסקה בנושא מינויים בשירות המדינה, בתאגידים ציבוריים ובחברות ממשלתיות ובהיבטים של ניגוד עניינים בהקשר זה… מינויה של גב’ שפניץ לתפקיד יו”ר הוועדה לבדיקת מינויים הוא מינוי מקצועי ראוי על פי כל קנה מידה. גב’ שפניץ זוכה להערכה רבה על הגינותה ומקצועיותה, וניסיונה העשיר בתחום הרלוונטי אינו מוטל בספק”.

•    מעת לעת מתגלים נסיונות לתקן את המצב. ביום 13.12.06, עתרו עוה”ד יצחק מיוחס ושלומית סלע לבג”ץ (10285/06), להורות לשרי המשפטים והפנים להקנות לוועדת הערר לארנונה, מעמד של “בית דין מינהלי”, בהנחה שבמסגרת חוק בד”מ הדברים יהיו יותר מוסדרים.

העתירה עצמה (31 עמ’ ועוד 250 דפי נספחים) היא מלאכת מחשבת מושקעת הראוייה לכל שבח. יש בה ריכוז מידע מרשים בעניין ההיסטוריה של ועדות-הערר בישראל ופורטו שם ליקויים חמורים בוועדות-הערר לארנונה וניגודי עניינים קיצוניים, שלא נפלו מאלה של ועדות-הערר למס-רכוש. אלא שגם אם ישיגו העותרים את מבוקשם, קרוב לוודאי שבפועל לא יחול שום שיפור במצב.

ומספר הערות לסיום

•        האזרח החולק על החלטת הרשות המבצעת, מופנה לבית-משפט הנשלט על ידי אותה רשות שכנגדה הוא טוען, ומגלה ששופטיו פועלים שם כמאכערים (למען הזהירות ייאמר, שלא כולם). לאחר מכן, האחראים לכך “נדהמים” כשמסתבר להם שהציבור מאמין שצריך שוחד כדי לנהל הליך משפטי באופן סביר. הם גם לא נוטלים על עצמם את האחריות, אלא מאשימים שקריסת האימון הציבורי במערכות השלטוניות ובמערכת המשפט היא תוצאה של קמפיין שמנהלים עבריינים ופוליטיקאים.

•      בשנת 1999, התרעתי בפני ברק וביניש על העתיד להתרחש (ראה סעיף 50 בבג”ץ 6895/99). בשלב הזה, כבר הייתי אדם מוכר למדי שהצליח כאזרח לגרום לרפורמה במסים, ועם קבלות מוכחות שאני גם יודע על מה אני מדבר, אך העובדה היא שבין “כבוד המשפט” ו”כבוד החברים”, הם העדיפו את החברים. לפחות, שלא יאמרו שלא ידעו ולא הוזהרו.

•      המועצה לבד”מ שבקה מפעילות למספר שנים. האשמה העיקרית היא ביועמ”ש, אך בעצם בכל אנשי מערכת המשפט. מזוז אישית, היה מודע היטב לחומרת המצב הואיל ונגד רשלנות חברי המועצה (ומזוז ביניהם) עתרתי לבג”ץ (7041/99). כמו כן הסתייגתי ממינויו ליועמ”ש, בגלל חלקו האישי בהזנחת המערכת השיפוטית הגדולה בישראל.

•       זוכרים איך יוסי ביילין כשר משפטים התחפש, והלך לשבת באולמות בתי-משפט כדי להתרשם? מרבית שרי המשפטים אינם בקיאים במתרחש. כאשר ציפי לבני התמנתה לשרת משפטים, פניתי אליה ליזום פגישה בינה ובין קבוצת אזרחים שיש להם טענות כבדות משקל כנגד מערכת המשפט. לאחר שטורטרתי כמחצית השנה בידי הסטודנטים בלשכתה המשיבים לציבור, התקשרה אלי מנהלת לשכתה ומסרה שלבני עסוקה עם הפינוי, ולא תתפנה להיפגש עם הקבוצה. בפני טומי לפיד בוודאי שלא היה טעם להלין על מערכת המשפט.

•     ונאחל הצלחה לחברי המועצה החדשים שמונו בימים אלה. הם לא ינהלו את 17 ועדות-הערר הפועלות כבתי-דין מינהליים, אלא יספקו ייעוץ לשר המשפטים. ולגבי שאר ועדות-הערר… נסתפק במבט מיתמם ופרישת כפיים ונקווה שהסקרים הבאים יהיו מוצלחים יותר.

•      במהלך המערכה הציבורית המתוארת לעיל, פניתי בהפצרות מרובות אל אנשי האקדמיה למשפטים ופעילי לשכת עורכי-הדין שיתערבו כדי למנוע את הפגיעה הקשה בחוק מצד אנשי מערכת המשפט. הפניות לא הועילו. הללו עמדו מנגד (למעט מקרים ספורים ובודדים), משל טוהר המידות בעולם המשפט הוא עניינם של מהנדס וקבוצת הנפגעים שלו. ביניהם היו כאלה שאף ניסו לחבל במאמצי.

•      והערה לסיום מבלי למצמץ!! כבר נאמר לי על ידי “מביני דבר”, שפעילותי לטוהר המידות בוועדות-הערר, היא הישג לא פחות מרשים מאשר ביטול מס-רכוש, ואין ספק שעל זה או על זה ובוודאי על שניהם יחד מגיע לי פרס ישראל, שכן הם אינם מכירים עוד אזרח שהצליח להגיע בהליכים דמוקרטיים להישגים כה משמעותיים.

לכל אלה השבתי, שבוועדות האיתור והמינויים למיניהן, יושבים אנשים דוגמת שפניץ, מזוז, חשין, זמיר וידידי המערכת. אלה בוחרים זה בזה, או במי שמשתף אתם פעולה, ולכן, אין כמעט סיכוי שבין הנבחרים לתפקידים, משרות, פרסים וכו’, יימצאו אנשים שנאבקו למען צדק, מינהל תקין וטוהר מידות במערכת המשפט.

 

קישור לכתבה באתר הכותב

——————————————————-

הכותב הוא מהנדס תעשיה וניהול, לוביסט ויועץ לאסטרטגית הסברה ומאבקים ציבוריים, יו”ר נפגעי מס רכוש (נמ”ר(

לכתבה המקורית המלאה