ב’ סיוון תשס”ז .

            “הרגנו יותר מ-40 מחבלים מהחמאס” – הגיבו בשביעות רצון גורמי צה”ל על סדרת התקיפות האוויריות ברצועה בעקבות מטחי הקסאם על שדרות. את המשפט הזה כבר שמענו מאות רבות של פעמים מאז ירו התותחים הסורים על עמק החולה עוד הרבה לפני מלחמת ששת הימים. רק מספר ההרוגים השתנה ושיוכם הארגוני.  הלקח היחיד שאפשר ללמוד מאז הקטיושה הראשונה בבית שאן ב-01/06/1970 הוא – שלא משנה כמה מחבלים הרגנו מהאוויר – מעולם לא הצלחנו דרך האוויר לשבש מהותית את ירי הטילים לשטח ישראל. אפשר גם לומר שכמעט תמיד מספר ההרוגים למחבלים, שצה”ל התפאר בהם, היה מוגזם ובעיקר חסר משמעות לגבי המטרה – מניעת ירי הטילים על ישראל. הרי מלחמת לבנון השנייה לא הייתה לפני 40 שנה ואפילו לא לפני 40 שבועות.   

            בסרט הזה היינו מדי הרבה פעמים וכבר אפשר לצייר את התסריט לשבוע הבא. ברגע שממש יכאב לחמאס – פצצה ממטוס או פגזי תותחים יפספסו את היעד והמסך יתמלא בילדים חפים מפשע שנפגעו מאש כוחותינו. זו יכולה להיות טעות אמיתית או מבוימת, כמנהג המקום, שתגזור עלינו התנצלויות והפסקת אש. אירוע שישכיח מהעולם את מצוקת שדרות ויחליף אותה בעליבות שהפלשתינים גזרו על עצמם ושהעולם ישליך, שוב כמנהגו, על ישראל.

            בפעם השנייה בתוך שנה נחשפת ממשלת ישראל כלא מוכנה להגן על אזרחיה – לא בצורה התקפית ולא בצורה הגנתית וגוזרת על אלפים רבים לפנות את בתיהם. למרות שהדילמות שונות, נקודת המוצא שונה והממשלה מגיבה הפוך למלחמת לבנון השנייה, מחפזון גחמתי לצאת למלחמה להססנות משתקת, כמעט אי אפשר למצוא הבדלים בתפקוד הממשלה בשני המשברים. אי אפשר להמעיט בנזק המוסרי המצטבר שנוצר כאשר פינוי אלפי אזרחים משגרת חייהם הוא הפתרון השגרתי המצוי של ממשלה להרוויח זמן ולא לסכן את צה”ל. בייחוד כשזה קורה פעמיים בשנה ותמיד בפריפריה. אסור לקבל שהריסת מבנים בהפצצה אווירית בערים מאוכלסות היא פסגת היצירתיות הצבאית המבצעית של המדינה. 

            צריך לאמור בכנות שעזה מציבה אתגר צבאי ומוסרי קשה בהרבה מלבנון. פעילות צבאית משוריינת, מאובטחת וסדורה בתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה כבעזה תהיה כרוכה באבידות לנו ובאבידות נוראיות לאוכלוסייה האזרחית הפלשתינית וסופה נידוי בין לאומי לישראל. ברור גם שאסור לישראל לשלוט מחדש על האוכלוסייה הפלשתינית.           

למרות זאת, תפקיד הצבא הוא להגן על האוכלוסייה האזרחית ולאפשר חופש פעולה לדרג המדיני ולשם כך צריך וחייבים לסכן את חיילי צה”ל כרגע בעזה. אפשר להגיע לאויב בכל מיני צורות, במנהרות חפורות כשיטתו, מהאוויר ומהים. אפשר להגיע מחופשים ומוסווים על הכבישים שלו ובמכוניות שלו, בפגע וברח ביום בלילה, במאה צורות כיד הדמיון והיצירתיות. צריך לדעת שחלק מהמבצעים יכשלו, שחיילים יהרגו ואולי יפלו בשבי. אבל אסור להתרגל ולהסכים בשום פנים ואופן לשגרת פינוי האזרחים כי אז הממשלה לא ממלאת את אחד מתפקידיה הבסיסיים.

התנהגותה של ממשלת ישראל, מסכנת לא רק את האוכלוסייה המפונה אלא את כל התשתית הדמוקרטית של המדינה. הנואשות מהיכולת של השיטה הדמוקרטית לייצר ממשלות מתפקדות ויציבות מפקירה את המערכת הפוליטית לשרלטנים, סוחרים בדעת הקהל שהחזון היחיד שהם יכולים להציע זה את עצמם והחברים שלהם. גאידמק כבר מחכה לבחירות הבאות כדי להוסיף לרשימת הנדל”ן שלו את מדינת ישראל, יותר נכון, מה שישאר ממנה אחרי עידן פרץ-אולמרט.