ב”ה

אצל משה נגבי נבחן שופט על פי קנה מידה של תועלתו לשמאל הקיצוני, וזה, כמובן, במסווה של פרשנות משפטית טהורה ושוחרת צדק ואמת. ערכים הזרים לגמרי לנשמתו של נגבי הנצחי ורחוקים מתודעתו כרחוק מזרח ממערב.

כבר כתבתי על שותפו של אייכמן, רודולף קסטנר, נציג הסוכנות היהודית להצלת האצולה ה”ציונית” של הונגריה מידי הנאצים (וכן, גם הרבי מסאטמר היה שם), תמורת מסרי הרגעה למליון היהודים בהונגריה (חלקם פליטי אזורים אחרים באירופה) והימנעות מכוונת מהזהרתם ומהצלתם מן  ההשמדה, בידיעת המימסד הציוני ובסיועו (ראה גם הסגרת יואל ברנד לבריטים, ואחזקתו בידיהם עד לאחר סיומה ה”מוצלח” של השמדת יהדות הונגריה).

אפשר אולי להתווכח, האם ניתן היה להציל את כל יהדות אירופה (ולי אין ספק שהיה אפשר), אך לא יכל להיות שום ויכוח, באשר לאפשרות הצלת יהדות הונגריה. אלא, המימסד הציוני לא היה מעוניין.

האזרח, מלכיאל גרינוואלד, שששת אחיו ובני משפחותיהם הושמדו עם יהדות הונגריה, האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים. היה זה על פי מיטב המידע שהיה בידיו, וזו היתה לא רק זכותו, אלא חובתו של האזרח גרינוואלד להצביע על משתף הפעולה.
דבריו של גרינוואלד הקפיצו את כל המימסד על רגליו האחוריות, כדי להביא לניקויו של קסטנר, איש המימסד. ה”מדינה” הגישה תביעת דיבה נגד גרינוואלד. קסטנר עצמו היה מעדיף שהעסק ישקע בתהום הנשיה.

בסיום המשפט השמיעו השופטים את מסקנותיהם.

 השופט חשין (אבא של?) ציין את העובדה, שעוד בטרם בקשה ישראל את הסגרתו של פושע נאצי אחד, מיהרה להעמיד לדין יהודי שכל משפחתו הושמדה על ידי הנאצים.

כשראתה ה”מדינה” שהיא מפסידה מול טיעוניו החזקים של שמואל תמיר, היא גייסה את היועץ המשפטי, דאז, חיים כהן, שונא ישראל בזכות עצמו, שאמר שגם אם קסטנר אחראי לדברים שעליהם מדבר גרינוואלד, הרי היה רק נאמן למדיניות ה”העליה הסלקטיבית”, בה דגל ה”מפעל הציוני”.

השופט בנימין הלוי, ששוכנע באשמתו של קסטנר, ציין ש”קסטנר מכר את נשמתו לשטן”. אך דא עקא, פסיקה של שופט, שאינה תואמת את צרכי שונאי ישראל משמאל, איננה לגיטימית. שופטים אינם אמורים לבטא את מסקנותיהם, אלא אם הן עונות על צרכי השלטון הבולשביקי-דיקטטורי של בן גוריון ושל יורשיו

יחיעם וייץ, “הסטוריון” מטעם, פרסם את “פרי מחקרו”, תחת הכותרת המרשימה “האיש שנרצח פעמיים”, בו הוא מנקה את קסטנר, ימח שמו.  אך בזה לא סגי. השמאל לעולם לא יסתפק בשקר חלקי, כמו ניקוי הפושעים, הוא תמיד ילך הלאה, ויאשים את הקרבנות. לא רק שקסטנר לא אשם, בעיני מי שיודע שבשואה “הושמדו יותר ממליון יהודים”, אלא משמיץ את אלה שהאשימו אותו. בישראל קוראים לזעקת האמת – “הסתה” ו”הכשרה לרצח”. אסור לקרוא לבוגד בוגד, אסור לקרוא למשתף פעולה עם הנאצים, משתף פעולה עם הנאצים, וכד’, זאת, כמובן, בתנאי שהוא מכה בעם היהודי. אסור ליהודים לזעוק מכאב או לזעוק – הצילו, זו “הסתה”.

קסטנר נרצח על ידי איש המימסד. שום איש “ימין קיצוני” לא רצח אותו, לכן גם לא יכל היה להתחרט על כך. ה”מדינה” בקשה לסתום את הגולל על הפרשיה כולה, שלא הוסיפה לה בריאות.
וכדרכו של השמאל, הוא רוצח ומרויח פעמיים; ראשית הוא נפטר מאישיות בעייתית (במקרה של רבין, מי שהיה נכס אלקטורלי, שהפך לנטל אלקטוראלי בלתי נסבל על חבריו), והשנית, הוא יכל להטיל את האשמה על ה”ימין” וכך הוא מרויח לא רק שם טוב, אלא מלכלך בצורה בלתי הפיכה את החפים מפשע, קרבנותיו.

לרבין קראו הנבגדים – בוגד ורוצח. אלו היו העובדות. איש לא יכל לכפור בעובדה, שהתקיימה מאז 1948, שרבין היה רוצח! כאשר ירה ביהודים טובים ממנו, על ה”אלטלנה”. ובוגד הוא היה בעשייה להוצאת חלק ארץ שבריבונות המדינה לגורם זר, ובמקרה שלנו, לרוצחי העם היהודי. ובמלים פשוטות, לפחות בכל עם ולשון אחרים, הוא מסר את המולדת לידי רוצחי בניה. דינו של בוגד, על פי ספר החוקים של מדינת ישראל (92ב) מוות או מאסר עולם. גזר דין שצריך היה לגזור על רבין כבר ב-1948.וגם לבצע. אלא הוא מילא אז פקודה של בן גוריון, והדיקטטור גמל לו בתפקידים ממלכתיים, כאות תודה על מסירותו עד מות שנואי נפש בן גוריון.

רבין היה זה שהקים, עם חברים, את ה”רשות” וצייד אותה ברובים. ועל הפשע הזה, חבל לבזבז מלים. פרשיית חיסול רבין מעלה שאלות ותהיות רבות, אלא, שוב, השאלות האלה אינן משרתות את המימסד האנטישמי, אז מטאטאים אותן מתחת לשטיח הלאומי, ממשיכים לרקוד על הדם, ולהתיז אותו על ה”ימין”, והנה, ה”ימין” מגואל בדם… רצח רבין היה מוזמן. על זה נכתב רבות (וראו מאמריו של בועז מושקוביץ, ואחרים) ולא אדרש לזה כאן.

מכל מקום, היהודים הראשונים שנרצחו במדינת ישראל מנימוקים “אידיאולוגיים” היו אנשי האצ”ל על ה”אלטלנה”, על ידי בן גוריון ויצחק רבין. רצח קסטנר, בכל מקרה, לא היה מ”נימוקים אידיאולוגיים”! מה ענין אידיאולוגיה לכאן? את זה תשאלו את אורוול!

להלן הקטע מיצירתו הויימארית של משה נגבי (מעריב, “חוק וסדר”, שלושים למותו של רבין) –