“החצי ממך והלאה”

חנה אייזנמן

 

 

הנערים יהיו מבולבלים. הם יבינו מסר האומר שהם לומדים תורת חיים ואמת שאיננה מוחלטת, ועל כן  – לא אלוקית; יעשה כל האדם על פי הבנתו או אי הבנתו, והקל ביותר הוא, פשוט, להתנער מכל התיסבוכת הזו, הנקראת “יהדות”.

 

 למאמרו של דני חלמיש, הבעייה הדתית והפתרון היהודי.

דני יורה את החצים ואז מצייר את המטרה. והמטרה היא להצדיק את הדרך שבחר לעצמו, למרות שלא היו לו הכלים לבחון אותה, בהיות ידיעותיו ביהדות שטחיות ביותר, כפי שניתן ללמוד ממאמרו.

האמת היא, שקשה מאד להגיב לגיבוב דברים, רעיונות וקביעות, שנזרקו בלי כל סדר, בכלל, ובלי שום סדר הגיוני, בפרט, ואין בהם שום נקודת אחיזה.

בסך הכל, אלו דברים, אם נכניס בהם קצת סדר, שאליהם התייחסתי אלפי פעמים בעבר, ויכלתי פשוט לשלוף את אחד המאמרים שלי, ובו תשובות לשאלות שדני מתלבט בהן כבר שנים רבות, אך במקום ללבן אותן, החליט לענות עליהן שרירותית.

הבעיה של דני איננה עם ה”דתיות”(?) אלא עם רועי הרוח, כלומר, אלו שהיו אמורים להדריך את העם ברוח ישראל סבא, אך מדריכים אותו בהתאם לשבשבת רוח-העיוועים המנשבת בעצמה גוברת והולכת ב”במדינת ישראל”,

 

כהקדמה אביא בקצרה שני קטעים שכתבתי בעבר  –

 

1. “עוד סוכם שהרשימה המשותפת תרים מספר דגלים המשקפים את הערכים הדתיים לאומיים ולא רק את נושא ארץ ישראל. בראש רשימת הדגלים האלה נושא החינוך והזהות היהודית” (הסכם בין המפד”ל לאיחוד הלאומי).

“יצויין כי באופן נדיר, ברשימת ‘הנושאים המשותפים’ בהם דורשים הרבנים מהפוליטיקאים לטפל בדחיפות, נמצא נושא ארץ ישראל כמעט בסוף הרשימה, כאשר לפניו נמצאים בין השאר חינוך, מוסדות דת, צביון השבת, צדק ומוסר חברתי ובעיית העוני” (12 רבנים חתמו על מכתב לאיחוד).

לשון אחר – במקום שאין אנשים, השתדל גם אתה לא להיות איש, וליתר דיוק – פשוט לא להיות, כי מי אוהב להיות בצד המפסיד. אם אינך רוצה לנצח אותם, הצטרף אליהם. זוהי כל תורת  ה”ריאליה”, כולה,  על רגל אחת, זוהי חכמת ה – dolce-vitae – החיים המתוקים ובעיקר נוחים….

 

                 

2. מישיבה מסויימת (ובוודאי גם מאחרות) הורחקו לשבוע ימים אותם תלמידים, שמילאו את חובתם לעמם בעמונה. מכאן ניתן להסיק, שאם יחזרו על מעשה זה הם יורחקו לצמיתות.

מה אומרת הישיבה? – שקולה מצוות יישוב ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה, אבל לא בבית ספרנו.

למלחמת מצווה יוצאים חתן וכלה מחופתם, אבל לא החתנים שלנו.

על התלמידים נכפית בחירה אכזרית, בין ויתור ללא קרב, על ארץ ישראל, קרב שבו כל אחד ואחד מהם, ממילא, רק בורג קטן, לבין ויתור על תעודת הבגרות, שאמורה לשרת אותם בהמשך חייהם. מה עוד שההורים רוצים כל כך בתעודה הזו. תלמידי הישיבות שנענשו על חלקם במלחמת מצווה, יגיבו בדרכים שונות, למשל – הנערים יהיו מבולבלים. הם יבינו מסר האומר שהם לומדים תורת חיים ואמת שאיננה מוחלטת, ועל כן  – לא אלוקית; יעשה כל האדם על פי הבנתו או אי הבנתו, והקל ביותר הוא, פשוט, להתנער מכל התיסבוכת הזו, הנקראת “יהדות”.

או – יזלזלו זלזול גמור במוריהם וב”מחנכיהם”, האומרים דבר ואינם מתכוונים אליו.

את החבלה בכרם ישראל חובה להפסיק מיד!

תקוות בעל הכרם לעשות ענבים ולא באושים!!

 

“מדינת ישראל” משופעת ב”רבנים”; רבנים רפורמים, רבנים קונסרבטיבים, רבנים ציוניים/ממלכתיים, רבנים מטעם ורבנים מטעם עצמם. על האחרונים נמנים פוסקי הלכה מסוגו של דני. הם פסקו לעצמם הלכה, את כל השאר מבטלים כעפרא דארעא, והם לא ישפילו את עצמם להתפלש באותו עפר. גם העפר שהם מתפלשים בו באהבה, בינתיים, יאבד את חינו בעיניהם, אם ימשיכו לבטל את תכליתו ואת יסודו.

 

למעשה דני מצטרף כאן למאמינים בדת האדמה, שלא במפתיע שוללים אותה כיום. בתחילה היתה זו “אמא אדמה” ו”ציוני אוגנדה”, והיום זה לגלוג על “המעדיפים את האדמה על האדם”. ודבריו של דני עלולים לחזק את התיזה שלהם. הם נעים עם רל רוח שנאת ישראל מצויה. ברגע שנלקחה מהם בכורת החלוציות (וגם זו היתה רק תעמולה) בעבודת האדמה, על ידי היהודים השלמים, כפי שהיה צפוי תמיד, הם זרקו גם את האדמה. היום כל מה שנותר להם היא שנאת ישראל. ולצערנו, דני כבר צועד באותו כיוון. ותמיד בדרך הקלה.

להתמודד עם השלטונות זו הדרך הקלה, להתמודד עם מכלול היהדות, זה הרבה יותר מורכב. ודני, כאמור, בחר בדרך הקלה.

 

דני מפרש את היהדות כגלותיות, בדיוק כפי שפירש אותה בן גוריון, בשנאתו התהומית לעם היהודי. היהדות היא מהות עם ישראל בגולה, ואינה מתאימה ל”יפי הבלורית והתואר”, כפי שמנסה להציג דני את “נוער הגבעות”. אני מכירה “נערי גבעות” מסוג אחר לגמרי, שיער די פרוע, פאות ענק, נשמת ענק, עטופים בציצית ענקית, מקושטת בתכלת, ושרים ומנגנים באופן ענק! וגם מקפידים על שטיפת החסה ומתדיינים בנושא.

 

לא היה כמעט שונא ישראל ה”מכבד” את עצמו, שלא ייחס גלותיות לאותם יהודים שדרשו תמיד עצמאות וריבונות יהודית על ארץ ישראל, הם בלהטיהם האורווליאניים הצליחו להפוך את השאיפה לעצמאות לגלותיות…

ישובי יש”ע הפורחים, היו ל”גיטאות”, במקלדות הארס שלהם, כי ההתעקשות להחזיק ביהדות, שבלטה דווקא בישובי יש”ע, כמובן מאליו, הצדיקה את הגדרתם כגיטאות גלותיים. קידמה, זו הפריצות בתל-אביב, קידמה זה בילוי סוף שבוע עם מנגלים בכינרת. קידמה זה חילול ה’, קבל עם ועולם.

                                                      

העובדה היא, שאלו שהקימו בתי כנסת כמקדשי-מעט, שרדו אלפיים. מי שלא היו מבאי אותם מקדשים, כלו מן העולם. באותם מקדשי מעט, אכן, כאילו, הקריבו קרבנות – נשלמה פרים שפתנו – , אבל כך זכרו את כל פרטי הקרבנות. במשך אלפיים שנות גלות למדו את כל דיני הקרבנות, בתקווה, שהנה, מחר, יעלו לבית המקדש. זה הדבר – זכר ארץ ישראל –  החזיק אותם בגולה. אין שום סיכוי לקיים את העם בלי תורתו השלמה ובלי ארצו, אין סיכוי לקיום התורה בלי העם והארץ, ואין שום סיכוי בכלל, לעולם לא, לקיים את הארץ, בלי עם ישראל ותורת ישראל. ככה זה! וכשתגיע הגאולה בקרוב, האם ידע דני את דיני הקרבנות והמנחות, שנכדי הקטנים, בשומרון, לא בליטא, לומדים ויודעים? האם הוא מכיר את דיני הפרשת תרומות ומעשרות, או הוא חושב שאהבת האלוקים, פוטרת אותו מן המצוות שאותן ציווה עלינו?

 

האם חושב דני, באמת, שאם יאכל שרצים וחרקים, הוא יישאר בארץ הזו?

                                                 

מי היתה העין בחומש? ומי הרגל בחברון? בדרך לחומש פגשתי חברים מחברון, והם ממש לא יסכימו עם הדברים המבזים שכתב דני על אמונותיהם ודעותיהם!

את הכח לשוב ולנסות להחזיר את בית המקדש, שאבו היהודים ממקדשי המעט שלהם, במשך כל הדורות, שם בערה גחלת התקווה לשוב. לא היה דור שלא היו בו יהודים שניסו לשוב לארץ התלאובות הזו, כפי שמתארים אותה תיירים גויים רבים, במאות האחרונות, ובעיקר במאה ה-19.

גוש קטיף לא נחרב בגלל היהדות, אלא בגלל רבני משיחיות השקר של ה”ממלכתיות”, ש”מנהיגות יהודית” ממשיכה להנשים אותה, במקום לתת לה למות את מות הייסורים שלה, כדי שעם ישראל יוכל לחיות.

                         

כל גבורי ישראל שמעלה באוב דני, הלכו בשם השם ולא בשם ה”מציאות”, שאליה מתכוון דני ואינו מסביר. והיא, אכן לא מובנת. האם הוא מתכוון לאותה ריאליה, שאליה מתכוונת הצד”ר?

 

מתתיהו קרא – מי לה’ אלי – ולא – מי לארץ ישראל, אלי – ולא, מי לעם ישראל אלי – קריאתו כללה הכל. זו המציאות!! ראשי התיבות של מכב”י – מי כמוך באלים ה’.

 

ולא נחזור כאן על ספוריהם הנשגבים של משה, אליהו ושמואל – כולם היו באותו כיוון.

 

דני קובע את קביעותיו, כמי שמאמין שהוא מחזיק באמת המוחלטת. אז חובה להבהיר לדני, שאין שום סיכוי שהוא יכפיף את הקב”ה ל”אמת” שלו, הוא אינו יכל להגיד לקב”ה לאלו מצוות הוא התכוון, באמת, כאשר ציווה אותן, ואילו מצוות הן ב”כאילו”.

                               

שילך דני ויקרא את הדברים הברורים בפרשיות קריאת שמע, אפילו אין צורך בפירושים. אדמת ארץ ישראל, שבניה אינם מקיימים עליה את התורה על כל פרטיה ודקדוקיה ותרי”ג מצוות התלויות בה, כולל כל הסייגים והדקויות, תקיא אותם. וזה מה שהיא עושה, ודני אינו מבין עד כמה גדולה תרומתו לאבדן הזה. אי אפשר לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלימה.