על השלטון באמצעות ועדות, ועל ועדת וינוגרד כמקרה פרטי

על השלטון באמצעות ועדות

ועל ועדת וינוגרד כמקרה פרטי

מבוא

 

ממשלת ישראל מצאה עשרה מיליון דולר באיזו מגירה נידחת. מה עושים עם הכסף הזה?

 

·        אפשר לקנות בו שני טנקי מרכבה;

 

·        אפשר להוסיף בו כך-וכך מיטות בבתי החולים;

 

·        אפשר לסלול בו עוד כך-וכך כבישים בשטחי יש”ע;

 

·        אפשר להקים בו מחלף או שניים בכבישים עמוסי תנועה ותאונה;

 

·        אפשר להקים בו בית יד-לבנים בבית-ג’אן;

 

·        אפשר לבנות בו מבני חינוך ראויים לשמם – ולתפקידם – במיגזר הבדואי;

 

·        אפשר לנצל אותו לצמצום הגירעון הממשלתי;

 

·        אפשר להשתמש בו כדי להקטין את שיעורי המסים;

 

וכן הלאה, וכן הלאה: הכל לגיטימי, אבל מה שלא תעשה הממשלה – מי שלא בא על סיפוקו יבקר את הממשלה על כך שהיא השקיעה את הכסף במקום הלא-נכון (לטעמו, כמובן).

 

נו, מה עושים? ישנו פתרון קלאסי, אשר מעולם לא נס ליחו, ולעולם לא ינוס, והוא …

 

“הקימונו ועדה”

 

כאשר מקימים ועדה, מרוויחים זמן. בזמן הזה אפשר לעסוק בדברים אחרים, יותר קלים-להחלטה, ועד שהוועדה תשלים את מלאכתה – או שהפריץ ימות, או שהסוס ימות, או שהכנסת תחליט להתפזר, וכאשר מתנהלת מערכת בחירות אין זה, כידוע, הזמן המתאים לקבלת החלטות הרות-עולם …

 

ואחרי הבחירות יתחיל מאראטון מעשה-המרכבה אשר יעמיד בראש סדר היום הציבורי דברים חשובים יותר, והוועדה תחדל להתקיים, למרות שלא פורקה רשמית.

 

לשום ועדה, כולל מה שקורין במקומותינו “ועדת חקירה ממלכתית” – דהיינו ועדה לפי חוק ועדות החקירה – אין סמכויות שלטוניות. בדוח שלה היא יכולה להמליץ, כי לכך מסמיך אותה החוק, אבל גם בלי הסמכה כזאת אנחנו מדינה חופשית, ולכל אדם מותר להמליץ כאוות נפשו.

 

אבל “המלצות” – כפשוטן: לא מחייבות, וזה גם הגיוני לא רק מבחינה לשונית, כי אם הוועדה יכולה לתת “המלצות” מחייבות, זה היה הופך אותה לגוף שלטוני, אבל כזה שאינו נבחר, ואינו נושא בשום אחריות כלפי מישהו זולת עצמו.

 

ובקיצור: כל הוועדות האלה אינן אלא ועדות “מייעצות”, ותו לא.

 

כמה ועדות “הקימונו”, ומה יצא מכל אלה?

 

הוועדה המפורסמת ביותר, אולי, היא ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים. מה יצא ממנה, ואילו לקחים הופקו ו/או יושמו? הגידו אתם.

 

כמה ועדות הוקמו לעניין בתי המשפט לתעבורה? לפחות שלוש בעשרים השנים האחרונות – כולן בראשות שופטים של ביהמ”ש העליון.

 

כמה ועדות הוקמו לעניין הוראת הנהיגה ומבחני הנהיגה? זקני צפת איבדו מזמן את הספירה.

 

ומי יודע כמה ועדות אגרנט, כמה ועדות לנדוי, כמה ועדות לוין, כמה ועדות אור וכמה ועדות בן-דרור היו לנו?

 

וכמה ועדות וינוגרד?! לפחות שתיים מתחילת העשור הנוכחי.

 

פרט פיקנטי: בשנת 1980 הוקמה ועדת לנדוי, אשר דנה בעניינים הנוגעים למערכת המשפט, והיא המליצה, בין השאר, ליתן למבקשי הרשות לערער את הזכות להשיב לטענות המשיבים. השופט הצעיר אהרן ברק היה המספר-שתיים בוועדה, וכאשר הוא היה לנשיא ביהמ”ש העליון הזכרתי לו את זה, והוא הבטיח לבדוק את הנושא, ולחזור אלי.

 

מה יצא מההבטחה הזאת? לא-כלום, כי גם היושבים-בוועדות כנראה שלא מתייחסים ברצינות לעבודתם-הם.

 

וזה ה”קונץ”

 

כאשר הוועדה ממליצה לטעמו של מי שמינה אותה, הוא נאחז בה בשער בת-רבים: אנחנו מיישמים את המלצות הוועדה ככתבן וכלשונן!

 

נו, וכאשר “מיישמים את המלצות הוועדה ככתבן וכלשונן” – מי לא יירא, ומי יעז לפצות פה ולצפצף, בעיקר אם הוועדה היא בראשות שופט, או שופט-בדימוס, שאז ההמלצות הן כמעט “פסק דין”…

 

אבל אם ההמלצות אינו לרוחו של הממנה את הוועדה, או-אז מתחיל ה“רגע-רגע”: “הוועדה היא רק גוף מייעץ, או ממליץ, אבל האחריות היא שלנו, ולכן אנחנו אמנם נבחן בכל הרצינות והכבוד את המלצות הוועדה, אבל ההחלטה היא שלנו”.

 

ואם יש לחץ ציבורי כנגד התחמקויות והתחכמויות, יש עוד פטנט: ועדה ליישום המלצותיה של הוועדה שהקימונו.

 

מה מריץ את חברי הוועדה?

 

לשבת בוועדה ציבורית זה לא רק כבוד, וזה לא רק תיגמול כספי, אם ניתן, על הזמן המוקדש לעבודת הוועדה, אלא גם ההזדמנות להשפיע על מהלכם של דברים. אבל כדי להשפיע על מהלכם של דברים, אתה צריך לתת המלצות בנות-יישום. המלצות שגם תתקבלנה, ולא תעלינה אבק באיזו מגירה נידחת.

 

ראו, למשל, את המלצותיה של ועדת אגרנט, אשר חקרה את מלחמת יום כיפור, ואשר המלצתה העיקרית, אולי, הייתה להקים מועצה לבטחון לאומי: מה מהמלצותיה אכן יושם?

 

דא עקא שכדי שהמלצותיך תתקבלנה, אתה צריך לפזול אל מי שמינה אותך, ולספק לו את הסחורה אשר לשמה הוא מינה אותך, וזה מה שהופך את הוועדה למעין כלב-רועים אשר רץ לפני העדר, אבל פוזל לאחור, רואה לאן העדר הולך – ומוליכו שמה …

 

ועדות שלטוניות מסוג ועדות חקירה

 

ועדות החקירה הן סוג מיוחד של ועדות שלטוניות. אם בוועדות כגון זו בה פתחנו את הדברים כאן שם המשחק הוא מומחיות לנושאים הנדונים ומשיכת השמיכה על ידי כל חבר אל הצד שלו, הרי שבוועדת חקירה שם המשחק הוא … איך לא, חקירה. בירור עובדות ואירועים.

 

ועדות כאלה עומדות, מטיבם שלדברים, בניגוד האינטרסים שבין הצורך לרדת לחקר האמת ולברר את המצריך בירור – ומטבע הדברים גם קביעת מימצאים עובדתיים – לבין המחוייבות למי שמינה את הוועדה.

 

ועדות “בדיקה” מסוג ועדת וינוגרד

 

שני הסעיפים הראשונים לכתב-המינוי של ועדת וינוגרד, עליו חתומים ראש הממשלה וסגן ראש הממשלה ושר הביטחון, זה לשונם:

 

א.       בהתאם להחלטת הממשלה מיום 17.9.2006 ובהתאם לסעיף 8א לחוק הממשלה, התשס”א-2001, הננו מתכבדים למנותכם לחברים בוועדת בדיקה ממשלתית לברור ההיערכות וההתנהלות של הדרג המדיני ומערכת הביטחון בנוגע למכלול ההיבטים של המערכה בצפון שהחלה ביום 12.7.2006 (להלן – “הוועדה”).

 

ב.       בראש הוועדה יעמוד השופט (בדימוס) ד”ר אליהו וינוגרד.

 

אבל אין זה מדוייק לומר שהמינוי הוא “בהתאם” לסעיף 8א’ הנ”ל, אשר זה לשונו:

 

8א. סמכויות לועדת בדיקה ממשלתית

 

(א)     מינה שר ועדה לבדיקת נושא או אירוע מסוים המצוי בתחום אחריותו (בסעיף זה – השר הממנה), ובראש הועדה עומד שופט בדימוס, רשאי שר המשפטים, לבקשת השר הממנה ובאישור הממשלה, לקבוע כי לאותה ועדה יהיו הסמכויות של ועדת חקירה, לפי סעיפים 9 עד 11 ו-27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ”ט-1968 (להלן – ועדת בדיקה ממשלתית); השר הממנה יפרסם ברשומות הודעה על מינויה של ועדת בדיקה ממשלתית, הרכבה, תפקידיה וסמכויותיה.

 

– – – – –

 

(ו)       לענין סעיף זה, “שר” – לרבות כמה שרים הממנים ועדה אחת.

 

הסעיף הזה – גם על פי לשונו – אינו יוצר את הסמכות להקים “ועדת בדיקה”, אלא רק קובע אילו סמכויות ניתן להקנות לה, אם הוקמה – ובאיזו דרך.

 

מהו, איפוא, מקור הסמכות למנות “ועדת בדיקה”?

 

שום שר אינו זקוק להסמכה כלשהי כדי למנות ועדת-בדיקה לצורך ניהול ענייני משרדו, וכשם שהוא יכול להטיל בדיקה כלשהי על מזכירתו (“שולה, תבדקי לי מדוע לא הגיע קפה ליחידה לאבטחת אישים של השב”כ!”), על ראש לשכתו, או על כל אדם אחר, כך הוא יכול למנות ועדה בת 237 חברים לכל בדיקה הנראית לו נחוצה.

 

ועדה כזאת, כך נראה לי, אינה אלא “ועדה פנימית מייעצת”, ונשאלת השאלה לשם מה היה צורך בוועדה הזאת, כאשר ראש הממשלה, שר הביטחון והממשלה כולה רואים עצמם כחכמים דיים מכדי להיזקק לוועדות “מייעצות”.

 

ועדה זו, על שום מה

 

התשובה לשאלה זו נחלקת לשניים:

 

ראשית – סביר להניח שבממשלת ישראל, על משרדיה השונים, קמים ממילא כל הזמן “גופי בדיקה” לעניינים כאלה ואחרים. גוף כזה יכול למנות גם חבר אחד, ובתור שכזה אין חובה להגדירו פורמאלית כ”ועדה”, ולפעמים, כדי למנוע לגלוגים בנוסח “עוד ועדה”, מקימים ועדה, אבל קוראים לה “צוות”, או כינוי דומה.

 

ושנית – עם גבור הלחץ הציבורי למנות ועדת חקירה “ממלכתית” הציעה הממשלה “פשרה” לציבור: נקים “ועדת בדיקה” ונקנה לה סמכויות של ועדת חקירה …

 

ההחלטה לאשר את המהלך הזה עברה בבג”ץ על חודו של קול (רוב של ארבעה שופטים בעד, כנגד שלושה נגד), ואם איני טועה – אחד משופטי הרוב כבר הביע הרהורי-חרטה. חרטה-ברטה.

 

האם ועדת הבדיקה כפופה לביקורת הבג”ץ?

 

כאשר ראש הממשלה מבקש ממזכירתו, שולה, לבדוק מדוע לא הגיע משלוח הקפה ליחידה לאבטחת אישים של השב”כ, האם שולה כפופה לפיקוח הבג”ץ?

 

ממש לא נראה לי. אכן, בעקבות המימצאים של שולה יכולה לבוא החלטה על ביטול ההתקשרות עם ספק הקפה, אבל אם כך יקרה יוכל הספק לפנות לבית משפט רגיל, ולטעון שביטול ההתקשרות הוא “הפרת חוזה”.

 

גם לא נראה לי שהדין היה שונה אם שולה הייתה מקבלת כתב-מינוי של “ועדת בדיקה”, עם סמכויות של ועדת-חקירה ממלכתית, כגון הסמכות לזמן עדים, וכו’. סמכויות כאלה מאפשרות לה, למשל, לשלוח מכתב-אזהרה לספק הקפה, לפני שהיא ממליצה לבטל את ההתקשרות איתו,

 

האם שולה חייבת לשלוח מכתב-אזהרה כזה? לדעתי, ואני אומר זאת בוודאות מוחלטת של 50%, היא אכן חייבת, אבל אם היא לא תשלח מכתבים כאלה, אני מניח שהבג”ץ לא יתערב, משום ששולה, כך יטען שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה, אינה “גוף ציבורי על פי דין”, אלא רק “כלי עזר” שלטוני, אשר אין לו אלא המלצות בפני הדרג השלטוני עצמו, אשר ברצותו מאמצן וברצותו דוחה אותן, וממילא אין היא כפופה לפיקוחו של בג”ץ.

 

והוא הדין גם בוועדת הבדיקה מסוג וינוגרד, אשר אין לה יותר – וגם לא פחות – סמכויות מאשר לשולה.

 

אלא מאי?

 

אם מר ניצן יבוא עם זה לבג”ץ, הוא אולי יזכה בטענה, אבל תוך חמש דקות תוגש לבג”ץ עתירה חדשה לאמור כעת מתגלה לעיני-כל כי ועדת וינוגרד אינה אלא פיקציה.

 

ועם עתירה כזאת מובטח כי תוך שבוע – לכל היותר – יוציא הבג”ץ צו מוחלט המחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית-למהדרין, לפי חוק ועדות החקירה.

 

ולשם מה זקוק הציבור לוועדת חקירה/בדיקה?

 

אפשר לחשוב שבדו”ח של ועדת וינוגרד ישנן גדולות ונצורות, וישנם חידושים מרתקים, אשר עין אנוש לא שזפתם.

 

אז לא: הציבור יודע הכל, בזמן-אמת.

 

הציבור יודע שהצבא כבר שנים לא התאמן למלחמה, והשקיע את כל מאודו בבט”ש יש”ע וכו’.

 

הציבור יודע שהמדינה השקיעה 10 מיליארד, כנראה יותר, בגדר ההפרדה בינינו לבין הפלשתינים, וכאשר נזקקנו למשאבים האלה מול החיזבאללה – כבר לא היתה אפילו אגורה שחוקה אחת בתחתיתה של החבית הנקובה.

 

הציבור יודע שבשלושת-ארבעת הימים האחרונים למלחמה הקרבנו את חייהם של עשרות חיילים בנסיון לשפר פוזיציות לקראת הסכם הפסקת-האש.

 

הציבור יודע גם יודע כמה שילמנו כדי לזכות בתיקו אשר ממילא היה מובטח לנו.

 

הציבור יודע שיצאנו למלחמה כדי לשחרר את חיילינו החטופים, וחזרנו עם הלשון בחוץ, והחטופים עדיין בשבי האוייב.

 

הציבור יודע כי מי שהחליטו על המלחמה היו שטופי שחץ ויוהרה.

 

והציבור יודע כי במאזן הרווח וההפסד – הפסדנו בגדול, וכל הדיבורים על “נצחון בנקודות” אינם אלא קשקוש מקושקש.

 

הציבור יודע הכל, והוא לא זקוק לשום ועדה, כדי לדעת מה קרה – לפחות באופן כללי, כי לפרטים הקטנים הוא לא ייכנס גם אם הוועדה כן תיכנס אליהם.

 

הציבור גם לא זקוק ל”המלצות” של ועדה כלשהי כדי להבין – מי שרוצה ומוכן להבין – שמנהיגיו אשר כשלו צריכים לילך לביתם.

 

אבל לציבור נוח מאוד ללעוס מזון לעוס. במקום לקרוא עיתונים ולהאזין לאמצעי-התקשורת, ולגבש עמדה כזאת או אחרת, ימתין לו מר בוזגלו לדוח הוועדה, ומכאן ואילך הוא ידקלם נון-סטופ: ועדת וינוגרד מצאה, ועדת וינוגרד קבעה, ועדת וינוגרד המליצה …

 

ומה אם הוועדה לא תמליץ? או-הו איך נרד עליה …

 

וגם כדי לרדת על הוועדה לא צריך לעשות שיעורי-בית, לא צריך להשוות בין המציאות לבין דוח הועדה, ודי לדקלם: המשחק מכור! אמרנו לכם שאולמרט הבטיח את זאת מראש!!!

 

הפוליטיקאים, אנשי התקשורת – כולם!

 

כדי לצוד כותרות גם לחברי הכנסת יותר קל לדקלם את המנטרה “דוח וינוגרד” מאשר להכין עבודה מסודרת. חפשו בגוגל את הצירוף “חבר הכנסת” וינוגרד ותקבלו, נכון לכתיבת הדברים האלה, כ-11,500 מופעים. בממוצע כמאה פעמים לכל ח”כ, כולל השרים, ומתוך הנחה שלא מזכירים יותר מח”כ בכל דף – והכל בלי להשקיע עבודה של ממש, זולת דיקלום של איזו מנטרה.

 

והוא הדין גם בעיתונאים – תחקירנים ופובליציסטים: יותר זול לאסוף “צימוקים” מדו”ח של ועדה זו או אחרת, מאחר להשקיע משאבים בתחקירים, השקעה אשר לעולם אינך יודע מה תניב, ואם תניב – כיצד היא תתקבל.

 

והוא הדין במדורי הדיעות: יותר קל, ויותר “משכנע”, לפרשן את דו”ח הוועדה, ולומר כי הוא מחייב את פלוני או אלמוני להתפטר, או לספור להם את הימים ולשאול מדוע הם לא מתפטרים, מאשר להביא את הדברים בשם עצמם, כפי שכבר ראינו לא אחת.

 

למה אנחנו כן זקוקים

 

ישנם דברים שהציבור באמת לא יודע, ופרט למעטים אשר מתעניינים בתחום – או בתת-תחום – זה או אחר, הציבור הרחב לרוב לא נכנס אליהם. לרוב המדובר בתחומים מקצועיים-פרופר, אבל ההצטברות שלהם היא-היא הנותנת את התמונה המלאה, בין על כשלי-העבר, בין על הלקחים-לעתיד.

 

קחו, למשל – ואני שולף מהשרוול, עם או בלי קשר למלחמה המסויימת הזאת – כמה שאלות, או תחומים, אשר יש לבדקם.

 

·        מדוע כשלה הלוגיסטיקה במלחמה, עד כדי כך שביחידות מסויימות נאלצו חיילים לבזוז חנויות כי המזון לא הגיע?

 

·        האם ידעו בחיל הים על הטילים שבידי החיזבאללה: אם ידעו – מדוע לא התכוננו לכך, ועד איזו רמת-פיקוד זה הגיע, ואם לא ידעו – מי האחראי לכך;

 

·        האם ההשקעה בגדר ההפרדה הייתה נכונה – בין בראייה שבזמן-אמת, בין בחכמה-שלאחר-מעשה – מבחינת שיקולי העלות-תועלת?

 

·        האם הכניסה ה”קרקעית” הייתה בעיתוי הנכון (ולא מוקדם מדי, או מאוחר מדי)?

 

·        האם – וזה מתייחס לכל תחום או תת-תחום בנפרד – המשאבים שעמדו לרשות הצבא (או יחידות אלה ואחרות) נוצלו בצורה אופטימלית?

 

וכן הלאה, וכן הלאה – אני מניח שאפשר להצביע על עשרות עניינים אשר מצריכים “בדיקה”, וכאשר מדובר על “ועדה”, או “צוות”, המוקמים על ידי שר, או שרים, או על ידי הממשלה כולה – אלה הם הכלים המתאימים לטיפול בעניינים כפי שפירטתי.

 

הפקת לקחי המלחמה צריכה, איפוא, להתבצע על ידי כמה עשרות “ועדות וינוגרד נושאיות”, כאשר אלה מחולקות לקבוצות-משנה “נושאיות” עם “ועדות-גג” מעל כל קבוצה כזאת, ועם ועדה “עליונה” מעל לכל ועדות-הגג.

 

הוועדות האלה, יש לומר, צריכות לעבוד במקביל, כך שניתן יהיה להפיק את כל לקחי המלחמה תוך שבועות ספורים.

 

אבל ניהול בדיקות ברמת פרטנית כזאת מצריך השקעת משאבים, ואינו “יוצר כותרות”, אבל מעל לכל – הוא יוצר “מאגר” של לקחים אשר מחייב יישום, ולא גמגום, ולכן, ככל הנראה, איש לא מתעניין בכך – לא בציבור ולא במנהיגיו.

 

תאונת-העבודה של אולמרט ושות’: האם התוצאה הייתה לרעת הדרג המדיני?

 

כפי שראינו לעיל, כדי שהמלצותיה תתקבלנה, צריכה הוועדה לפזול אל מי שמינה אותה, ולספק לו את הסחורה אשר לשמה הוא מינה אותה. כך היה תמיד, וכך, מן הסתם, סברו אולמרט, עמיר פרץ ושאר חברי הממשלה, כאשר הם מינו את הוועדה, בראשות השופט-בדימוס אליהו וינוגרד.

 

אבל וינוגרד ושות’ לא סיפקו את הסחורה. אולי משום שזה היה בניגוד למצפונם המקצועי, אולי משום שהם פזלו-לאחור, אבל לא אל הממשלה שמינתה אותם, אלא אל הציבור אשר רצה – ובצדק – הסקת-מסקנות כנגד הממשלה אשר הביאה אותנו לאן שהביאה.

 

אם ועדת וינוגרד הייתה מגלה כלפי הדרג המדיני את אותה הסלחנות שגילתה ועדת אגרנט כלפי הדרג הזה, הציבור היה מבעיר צמיגים לא רק בגבעת רם, אלא גם ברמת השרון.

 

אז לא. הוועדה דנה ברותחין גם את הדרג המדיני, וייתכן שמבחינת הממשלה הייתה זו “תאונת עבודה”, אבל אני לא בטוח שהתוצאה הייתה לרעתו של הדרג המדיני, כי אם הוא היה יוצא “נקי”, אולמרט ושות’ לא היו יכולים לבוא אל הציבור עם ה“אנחנו קילקלנו, ואנחנו נתקן”, שהרי אם הכל נקי – אין מה לתקן …

 

צריכים איפוא אולמרט וחבריו להודות לוועדת וינוגרד, אשר סיפקה להם נתיב-פרישה פחות תלול מאשר ועדת אגרנט סיפקה לגולדה מאיר, משה דיין ושות’.

 

חשבון ישן עם אליהו וינוגרד ושות’ – ו”סגירת מעגל”

 

בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה יזם חה”כ דאז אברהם פורז “תיקון” לחוק בתי המשפט, לפיו ערעורי-תעבורה יהיו נדונים בבית המשפט המחוזי בפני דן יחיד (במקום בפני הרכב של שלושה שופטים).

 

לאברהם פורז, שעמד בראש מפלגת הבורגנים-מהמקפצה, היה חשוב לגזול את כבשת-הרש – הזמן השיפוטי שהוקדש לערעורי-התעבורה – לטובת חבריו המיליונרים, אשר גורפים על כל ישיבה בבית המשפט סכומים בני ארבע – אולי חמש – ספרות, בדולרים + מע”מ, ואולי גם לטובת עצמו, שגם הוא עורך-דין, וגם הוא עשוי לחזור יום אחד אל הגלימה, הז’אקט והעניבה.

 

התוצאה הייתה שבמקום הרכבים קבועים, אשר התמקצעו בענייני תעבורה, קיבלנו שופטים “תורנים”, אשר התגלחו על זקנו של הציבור. שופט אשר זה-עתה התמנה לבית המשפט המחוזי, והיומן שלו טרם התמלא, היה מקבל ערעורי-תעבורה למילוי החללים ביומנו, כי הרי הבנה בענייני-תעבורה אינה חיונית, ונסיון קודם בוודאי שאינו הכרחי…

 

ובדומה לכך גם שופט שהיה עומד לפני פרישה, והיומן שלו הלך והתרוקן … גם הוא קיבל ערעורי-תעבורה כדי “להעביר את הזמן” – עד לפרישה.

 

ואם היום ל”מערכת” יש החוצפה לקבוע ערעורי-תעבורה בפני השופטת נוגה אוהד, למשל, ולשופטת הזאת יש החוצפה לקבל על עצמה תיקים כאלה – דבר השקול כנגד ביצוע השתלות-לב על ידי רופא-המשפחה – זו תולדה של ה”תיקון” אותו הנחיל לנו אברהם פורז.

 

הייתה זו, איפוא, הזנייה של משפט התעבורה, אשר חילחלה גם כלפי מטה (אל בית המשפט לתעבורה) וגם כלפי מעלה (אל בית המשפט העליון).

 

כמי שמייצג נאשמים בערעורי-תעבורה פניתי אל כבוד נשיא ביהמ”ש המחוזי בתל-אביב-יפו, השופט אליהו וינוגרד, וביקשתיו להקפיד על כך שהשופטים הדנים בערעורי תעבורה יהיו כאלה אשר מבינים בתחום, וכשם שלא יעלה על הדעת להושיב על ערעורי-מסים, או על תיקי פירוק חברות, שופטים שאינם מבינים בתחום, כך לא יעלה על הדעת לנהוג אחרת בענייני תעבורה.

 

ומה  עונה לי כבודו וינוגרד? “קראתי את מכתבך מיום …” – זה כל מה שנשאר לו בראש אחרי שהשתן מילא בו את כל החללים.

 

ולשם השוואה: אחרי שוינוגרד פרש, ותחתיו נכנס השופט מנחם אילן, פניתי גם אליו באותו העניין. תשובתו של אילן הייתה: תודה על הערותיך הצודקות. אמנם מבחינה אופרטיבית גם התשובה הזאת לא הניחה את הדעת, משום שאילן לא היה מוכן לשנות את הגישה, בגלל האילוצים הנובעים מעומס התיקים, אבל הוא נהג כג’נטלמן אמיתי, אשר היה מוכן לחשוף את עצמו לביקורת – וגם ענה בנימוס.

 

השחצנות של וינוגרד הינה זרוע אחת ממערכת הכלים השלובים, אשר את זרועותיה האחרות הוא עתיד היה “לבדוק” בעוד עשור וחצי: “נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ”, “עד כאן!!!”, “נשבור להם את העצמות”, “אני מחכה לטלפון מחוסיין”, וכמובן שאין לשכוח את האופוריה ואלבומי-הגנראלים של שנת התשכ”ז. שם קבורים כל הכלבים.

 

המלצת היום:

 

ההכרזה על הרשימה למניעת יום-כיפור משפטי

 

ד”ר אורי מילשטיין, על ועדות-החקירה של אחרי המלחמות: כל הוועדות לא הצליחו להביא לתיקון משמעותי