·       מלחמות אזרחים

·       הדגל

·       מסיפורי יום העצמאות

·       נזכור

מלחמות אזרחים

אחד מסימני ההיכר של מלחמות אזרחים, הוא האכזריות הקשה המאפיינת אותם. השנאה בין הצדדים הלוחמים בקרב אותו עם קשה לעתים מזו הקיימת בין מדינות לוחמות. ראו מה  מתרחש עתה בעיראק. הרג סיטוני של אזרחים, חלקם הגדול ילדים ונשים שכלל לא מעורבים בלחימה. הצדדים הנצים הם בני אותה דת, אולם הדבר אינו מונע מהסונים להפציץ ולהרוס את האתרים הקדושים ביותר לשיעים, ואילו השיעים משיבים באותה מטבע לסונים. מאות אלפי סונים גורשו מבתיהם בבגדד, ומספר הפליטים המבקשים מקלט בירדן ובסוריה כבר עבר מזמן את המיליון.

אנשי ימין בוודאי יקפצו מיד ויטענו “ככה זה אצל הערבים”. שטות מוחלטת. כך  היה ברואנדה, בקמבודיה, במלחמת האזרחים ביוגוסלביה, במלחמת האזרחים בספרד ולפני כן במלחמת האזרחים בארצות הברית. וכך יהיה גם אם תפרוץ  מלחמת אזרחים בישראל. מידת העוינות, האיבה, השנאה הקיימת בין המתנחלים, בעיקר הגרעין האידיאולוגי משיחי שסוחף אחריו שובל של אומרי הן, לבין מתנגדיהם הוא לא פחות מזו השוררת במדינות אחרות שעברו או עוברות סאגה דומה. מלחמת אזרחים בישראל, אם תפרוץ, תהיה בין בני אור, יהודים וערבים המתנגדים לכיבוש, לבני חושך, אנשי ימין פשיסטי, שהרוב המכריע בו יהיו יהודים (אולי יצטרפו אליהם כמה תימהונים המתקראים “ציונים דרוזים”) שירצו להמשיך ולקיים את משטר זכויות היתר בשטחים הכבושים. תוצאת מלחמת האזרחים בישראל – האם תסתיים בניצחון בני אור או בני חושך?  – תלויה כמובן בהרבה גורמים, ביניהם עמדת הממשלה והצבא. אם הצבא יתפרק לגורמים, וחלק מיחידותיו יעברו למתנחלים ואחרים יצטרפו לבני האור, שפיכות הדמים תהיה קשה, בנוסח עיראק. אם הצבא והממשלה יהיו בצד בני האור, המלחמה תהיה קצרה יותר וכוחות הרשע של המתנחלים ותומכיהם יוכו שוק על ירך.

מכל מקום צריך להיות ברור, כי רבע מיליון יהודים בשטחים הכבושים, רבים חמושים וקנאים, הם הזרעים שעלולים להצית את מלחמת האזרחים, והיא תהיה קשה. תקוות בני האור היא, שבדומה למלחמת האזרחים בארה”ב, שם השתחררה  המדינה מהעבדות, התוצאה בישראל תהיה דומה –  שחרור מהשעבוד לכיבוש ולמשטר האפרטהייד שהוקם שם. 

הדגל

לרגל יום העצמאות קיבלו מינויי עיתון “הארץ” לבתיהם את  דגל ישראל שצורף לעיתון, “מתנת בנק הפועלים”.  הנה לנו דוגמה קלאסית של האמרה כי הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל. מדוע מוכן “הארץ” להיות אכסניה לציניות הזו של  ראשי בנק הפועלים שכיסיהם תפוחים מהמיליונים שנשדדו מלקוחות משקי הבית,  ראויה לבירור נפרד.

מה שברור הוא כי שודדים אלה שנהנים מחסות החוק, סבורים כי הלקוחות הם חבורה של אידיוטים שיקפצו לדום לרגל מתנת הדגל, ובחסות זו יוכלו להוציא מכיסינו עוד כמה שקלים שיממנו את משכורות ורווחי העתק.

תגובתי הייתה פשוטה. השמדתי את הדגל, שממילא הוא לא הדגל שלי כבר 40 שנים, ואת שייריו שלחתי חזרה לבעלת הבנק גברת שרי אריסון, למנכ”ל וליו”ר הדירקטוריון, כדי שיוכלו לפזר את שיירי אפר הדגל יחד עם אפר הסיגרים במאפרותיהם המפוארות.

מסיפורי יום העצמאות

לקראת יום הזיכרון לחללי “מערכות ישראל”  מפרסמים העיתונים סיפורים שונים שנועדו לפאר ולרומם את הנופלים ואת בני משפחותיהם.

סיפור כזה פירסם “ידיעות אחרונות” (יום שישי 20 באפריל 2007).

עמי שרייר בן 62 איבד את בנו יפתח במלחמת לבנון השנייה. כיצד החליט לקדש את זכרו? הסכיתו ושמעו:

הוא עלה על קבר בנו וביקש את רשותו להתנדב לשירות מילואים בגדוד 101 של הצנחנים שם שירת הבן, וכך “לסגור מעגל”.

“הרשות ניתנה” ועמי שרייר התנדב לשירות של שבועיים בשטחים הכבושים שם עשה הגדוד במלאכת הכיבוש והטרור הממלכתי הישראלי.

כמה מייאש לקרוא ולדעת, שחלק מהמציאות המטורפת של ישראל 2007 בא לידי ביטוי באותו עמי שרייבר, אב שכול, שחושב שהפעילות הנכונה להנציח את בנו שנפל במלחמה מיותרת, היא “להמשיך את דרכו” במסגרת פעולות כיבוש ודיכוי ושמירה על משטר האפרטהייד למען המתנחלים, שם עשה בנו את שירותו בטרם מלחמת לבנון השנייה.  

ואיך מסביר האב את המעשה? “הציונות נכנסה לבן לורידים כבר בתיכון בעקבות ביקור במחנה ההשמדה אושוויץ. אז החליט כי את השירות הצבאי יעשה במסלול קרבי”.

הנה לכם אישור לנכתב בטורי מהשבוע החולף: אושוויץ כמטהר הפשעים הישראלי. האב לא רואה את האבסורד הנורא במעשהו ו”העיתון של המדינה”  מלווה זאת במחיאות כפיים.

הטרור הישראלי עובר מבן לאב ולהיפך.

נזכור

ביום הזיכרון הישראלי אני זוכר גם את אלפי הקורבנות של הטרור הממלכתי הישראלי, את מאות הילדים הפלסטינים, הנשים הפלסטיניות, הקשישים הפלסטינים, האזרחים הפלסטינים, יחד אלפים רבים, שנהרגו ונרצחו על  לא עוול בכפם,  אך ורק משום שהם פלסטינים, על ידי כוחות הכיבוש הישראלים, צבא, שב”כ ומתנחלים.

מאמרים: גדעון ספירו