”דברים של טעם מטעם ועדה מטעם” – כך הגדיר דן מרגלית את דו”ח ועדת וינוגרד.

מזמן לא נתקלתי בתקשורת הישראלית בהתבטאות כל מוצלחת וכל כך קולעת. השאלה האמיתית היא כמובן מה יצא מזה? האם תהיינה לזה תוצאות בשטח? האם נהיה עדים לשינוי של ממש כתוצאה מהדו”ח הזה? הרטוריקה כבודה במקומה מונח, אבל רטוריקה זאת רק רטוריקה – מלים ותו לא. אפשר אומנם לאמר שאלו ”מלים שמנסות לגעת”, אבל אז מילת המפתח היא ”מנסות”, וזה בכלל לא בטוח שמלים שמנסות הן גם מלים שמצליחות.

בניגוד לחששות, הדו”ח שהופק ע”י הוועדה איננו מטייח ומכיל דברים כדרבונות. גם אין הצטעצעות בניסוחים של עורכי דין שמיועדים לזבל את השכל (בהתחשב בעובדה ששניים מחברי הוועדה הם משפטנים, זה הישג לא מבוטל). הוועדה איננה מהססת לנקוב בשמות ספציפיים ולהטיל את האחריות למחדלים על האחראים. עקבתי בעניין רב אחרי קריאת הדו”ח (רשות השידור הואילה להעביר את קריאת הדו”ח, וכן את הדיונים שהתקיימו בעקבותיו, בשידור חי באינטרנט) וכן לתגובות ולדיונים השונים ששודרו בעקבות הדו”ח. את תגובתו של אולמרט ראיתי גם כן. המסקנה שלי היא שאין מקום לאופטימיות, שכל הדיבורים על ”רעידת אדמה” בפוליטיקה הישראלית הם קצת מוקדמים. לאלה שצופים ”מפץ גדול” בעקבות דו”ח וינוגרד (אני משתמש כאן בביטוי שהיה חביב על הפוליטיקאים בתקופה שקדמה להקמתה של ”קדימה”), צפויה אכזבה גדולה. אני בספק גם אם יהיה ”מפץ קטן”. בשורה של מאמרים שהתפרסמו כאן במהלך השנה האחרונה (פא”צ, 2 בספטמבר, 2006; 2 בדצמבר, 2006; 16 במרץ, 2007; 9 באפריל, 2007; 21 באפריל, 2007 ו 23 באפריל, 2007) עסקתי בנושא בהרחבה והבאתי נימוקים מדוע הדברים יתרחשו כפי שאני חוזה אותם. אין טעם לחזור על זה עוד פעם.

מלחמת החפירות שאנשי ארגון החיזבאללה ניהלו נגד כוחות צה”ל בבינת ג’בייל תהיה כאין וכאפס לעומת קרבות הבלימה שאולמרט ושות‘ ינהלו למניעת ההתנתקות מרסן השלטון. אולמרט כלל לא מסתיר שהתפטרות איננה על סדר היום שלו. בשלב הנוכחי הוא החליט למנות ועדה [של שרים] שתבדוק את דו”ח הוועדה [ועדת וינוגרד] לפני שיחליט על צעדיו הבאים. במלים אחרות, ועדה מטעם תוקם על מנת לבדוק מה הטעם בדברי הטעם שנאמרו מטעם הוועדה מטעם. לא צריך להתאמץ על מנת לנחש מה יהיה הצעד הבא: כאשר ועדת השרים תשלים את משימתה, תוקם ועדה מטעם (מנכ”לים?) על מנת… וכך הלאה וכך הלאה, אד אינפיניטום. מן הסתם מצעד הוועדות לא יסתיים לפני שתסתיים הקדנציה של הכנסת.

שורש הבעיה הוא בסיפא של דבריו של דן מרגלית – ועדת וינוגרד היתה ועדה מטעם. היא לא היתה ועדת חקירה במשמעות של חוק ועדות החקירה; לא היו לה שיניים. בחדשות ובעיתונים נתקלים בהתבטאויות בנוסח ”דו”ח הועדה הוא קטלני” או ”מסקנות הוועדה הן קטלניות”. למי שלא למד זואולוגיה, נחש שאין לו שיניים נשיכתו אף פעם איננה קטלנית. הפרשנים יפרשנו, המומחים ינתחו, העיתונאים יכתבו מאמרי מערכת, החזאים יֶחֱזוּ ובטלוויזיה והרדיו תהיה חגיגה, אבל בסופו של דבר השורה המסכמת תשאר בעינה – אולמרט יעשה מה שהוא רוצה. אי אפשר להכריח אותו לעשות את מה שהוא לא רוצה. הפגנות המונים בככר ונאומים חוצבי להבות לא יהוו עילה מספקת לאולמרט לשנות עמדתו, וגם הקריאות ”אולמרט הביתה” מפי אלפי גרונות ניחרים לא יביאו לתוצאות שונות. אולמרט איננו גולדה ואולמרט גם איננו בגין. מהפגנות הוא לא מתרגש. ה”דמות למופת” (role model) שאת מורשתה אולמרט נושא היא זו של רבין המנוח עם הפרופלורים. את הדבקות במשימה – הראשון בעקרונות המלחמה של פון קלאוזביץ, אולמרט החליף בדבקות בכסא.

בחדשות נאמר שהגוף הקיקיוני המכונה ”התנועה לאיכות השלטון” עתר או עומד לעתור לבית המשפט העליון שיחייב את אולמרט ”להסיק מסקנות” מהדו”ח. שני הסיבובים הקודמים של ההתכתשות בג”ץ-וינוגרד חשפו את מגבלותיו של בית המשפט העליון בנושא הזה כשהתברר שה”הכל בגיץ” של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, בכל זאת איננו חל על הכל. בית המשפט העליון נאלץ להתקפל גם בנושא של מינוי הוועדה, הרכבה והגדרת סמכויותיה, וגם בנושא של דרכי פעולתה של הוועדה. החוק איננו מאפשר לבית המשפט לפסוק אחרת (במהלך הדיונים בשני התקדימים היה ברור בעליל שדעתו של בית המשפט העליון איננה נוחה מהמצב הזה אבל יש גבול עד כמה אפשר לכופף את החוק). אין כרגע שום סיבה נראית לעין שיכולה להביא לפסיקה שונה אם תהיה עתירה חדשה. מה גם שאולמרט נטל על עצמו להתמסר לתיקון הליקויים, והתערבות של בית המשפט רק תקשה עליו במשימה הזאת (סעיף עיקרי במסכת אתרוג – ”הילכות דין בפרשת ראש ממשלה שסרח”. על פי הנאמר שם, ”ראש ממשלה מכהן שמעד, אין דנים אותו לכף חובה אלא אם כן הסירחון נודף מצד ימין”). החיוך מאוזן אל אוזן על פניו של אולמרט, אותו ראיתי בטלוויזיה, מדבר בעד עצמו. יש לו לאולמרט סיבות טובות לחייך. החוק לצידו. מי שניסח את החוק על פיו מוקמות ועדות חקירה במדינת ישראל היה אולי מומחה גדול בצדדים התיאורטיים של החקיקה, אבל כנראה שחסר לו קצת ניסיון בצד המעשי. ”לא יעלה על הדעת ש”, ”מאליו מובן ש”, ”כל בר דעת יבין ש”, ביטויים כאלה ודומים להם נשמעים יפה כאשר הם משובצים בתוך טקסט משפטי שהוא מלאכת מחשבת מעשה ידי משפטני צמרת, אבל בפרקטיקה המשפטית אין להם שום ערך. בפרקטיקה המשפטית שום דבר איננו מובן מאליו, ואין שום דבר שלא יעלה על הדעת. מה שלא כתוב במפורש בחוק לא קיים, ומה שכתוב, אם הניסוח איננו ברור וחד משמעי, גם כן לא שווה הרבה. העותרים מהתנועה לאיכות השלטון ימצאו את עצמם קרוב לוודאי פעם נוספת בפני שוקת ריקה שאת החסר בה גם בית המשפט העליון לא יוכל למלא.

במאמר מוסגר, לפני שתוקפים אותי על כך שאני מכנה את התנועה לאיכות השלטון ”גוף קיקיוני”, תרשמו לפניכם כבר היום: ברגע שיתברר שתוצאה אפשרית של העתירה לבג”ץ היא הליכה לבחירות חדשות בהן יש סיכוי סביר לשובו של נתניהו למשרד ראש הממשלה, הם ישכחו את ה”איכות” ויתמכו בשלטון.

על המגמה בה אולמרט מתכוון לנקוט אפשר ללמוד מתגובתו ל”התקפה מהאגף” לה הוא נתון בימים אלה מטעם מבקר המדינה. עורכי דינו פתחו בהתקפת נגד על המבקר בטענה שהוא ”מפריע לראש הממשלה למלא את תפקידו”, בנוסף על מערכת השמצות לפיה ”למבקר המדינה יש חשבון אישי” עם אולמרט. אליהם הצטרף שר המשפטים החדש, משפטן בעל מוניטין, שקבע חד משמעית שמבקר המדינה, בחקירות שהוא מנהל על ”אי סדרים” בהם אולמרט חשוד, פועל נגד החוק(!). לדבריו של שר המשפטים, על מבקר המדינה להצטמצם בביקורת, הוא איננו חוקר ולכן אין זה מתפקידו לחקור. הוא צריך להעביר את מימצאיו ליועץ המשפטי ולהשאיר לאחרון להחליט מה לעשות אתם (למיטב הבנתי זה בדיוק מה שמבקר המדינה עשה בתוספת חוות דעת מה הוא חושב שעל היועץ המשפטי לעשות). נשגב מבינתי איך אפשר להעביר ביקורת ולאסוף מימצאים בלי לנהל חקירה, אבל אני לא משפטן. אני מניח שלשר המשפטים ישנה תשובה.

פרסום הדו”ח הביא בעקבותיו גל של תגובות. עיתונאים ופוליטיקאים מתראיינים בטלוויזיה, והעיתונות מלאה במאמרים. הכל בפאתוס ובכובד ראש ובפנים רציניות, הכל כדי ליצור את הרושם שמישהו באמת מתכוון למה שהוא אומר. ”לא רק שאסור להדיח את אולמרט”, כך מאיר שטרית, ”חובה להשאיר אותו בתפקידו כדי שיוכל לתקן הליקויים להם הוא אחראי”. נו באמת. ”לפני שמדיחים את אולמרט”, כך עמי איילון, ”צריך לוודא שיש מועמד הולם להחליף אותו”. מעניין למי הוא מתכוון. אלו רק שתי דוגמאות מתוך מלל האווילים הממלא את האוויר. במאמר קודם (”אילו עסקים היו מתנהלים כמו פוליטיקה”, פא”צ מה-‏19 בספטמבר, 2006) הרחבתי את הדיבור על האבסורדיות שבטענות ממין זה. לא תיקון ליקויים ולא בטיח. מנהיג שנכשל, ”תיקון ליקויים” זה הדבר האחרון שיש לו בראש. מנהיג שנכשל, כל מעייניו הם להוכיח שאף אחד אחר לא היה יכול להצליח במקום בו הוא נכשל. זה מה שיקבע את קו הפעולה שלו, וזאת הסיבה שיש להחליף מנהיג שנכשל מה שיותר מהר, כי כל רגע נוסף בו הוא ממשיך בתפקיד רק יקשה על מי שבסופו של דבר יחליף אותו לעשות באמת משהו לתיקון המצב. זה לא יקרה, כי גם אצל הקוראים להדחתו של אולמרט פועלים אינטרסים אישיים ושיקולים שלא לגופו של עניין.

לפני שאמשיך ברצוני להבהיר נקודה אחת. כל התגובות והקריאות להתפטרות ו/או להדחה מתמקדות באולמרט ופרץ. זה נכון שדו”ח ועדת וינוגרד מכיל ביקורת חמורה ביותר על שני האישים האלה, אבל אינני יודע כמה שמו לב לכך שהדו”ח מכיל ביקורת חמורה לא פחות על שאר השרים. הדו”ח של הוועדה קובע באופן חד משמעי ש”כל השרים הצביעו בעד היציאה למלחמה בלי שהיה להם מושג על מה הם מצביעים” (אינני ערב לניסוח המדוייק כי לא ראיתי את הנוסח הכתוב, ואני מצטט מהזיכרון ממה ששמעתי מפיו של השופט וינוגרד). זאת עובדה שכמעט ולא מזכירים אותה, אבל יש לה משמעות אחת ויחידה. אף לא אחד מהשרים בממשלה הזאת ראוי לכהן בתפקיד. שרים שמצביעים בלי לדעת על מה ולמה זו תופעה חמורה בכל נושא ותחום, אבל הצבעה כזאת כאשר מדובר בהחלטה גורלית כמו לצאת למלחמה היא פשע שאין עליו כפרה. שני ה”כוכבים”, אולמרט ופרץ, משמשים שק חבטות נוח לתקשורת, במיוחד האחרון, אבל כלל לא ברור לי מדוע שוררת שתיקה בייחס לכל השרים האחרים.

נכון לעכשיו, אולמרט נשען של תמיכתם של מרבית חברי הכנסת. זאת לא ”קואליציה מקיר אל קיר”, זאת ”קואליציה מתחת אל תחת”. בחירות עכשיו תבאנה לכך שמפלגת הגימלאים ו”קדימה” תהפוכנה לדוגמאות נוספות של ”מפלגות חד פעמיות” (”שינוי” של טומי לפיד היתה דוגמא קודמת). כשליש מחברי הכנסת לא ישוב אליה אחרי הבחירות (המספר יהיה קרוב לוודאי יותר גדול בשל שינויים בהרכב הרשימות האחרות). חבילת ההטבות הנלווית למעמד של חבר כנסת היא טובה מכדי שאדם מן היישוב יהיה מוכן לוותר עליה סתם כך, רק כדי לתמוך באיזה עיקרון שהוא בלאו הכי לא מתלהב ממנו במיוחד. הליכה לבחירות איננה לפיכך משהו שרוב חברי הכנסת מסיעות הקואליציה מייחלים לו, גם אלה מביניהם שתוקפים את אולמרט בחריפות.

נסיון ראשון של חברים ב”קדימה” לקרוא תגר על מעמדו של אולמרט כראש המפלגה דעך לקול ציוץ צפורים רפה. ”קדימה” מהווה אוסף של גרוטאות פוליטיות, חבורה של כדאיניקים, שאף אחד מהם אינו מסוגל לרכז סביבו תמיכה מספקת כדי לאיים על מעמדו של אולמרט. בהעדר דמות כזאת, כל מה שאולמרט צריך לעשות זה לאמר ”אם לא תתמכו בי יבוא נתניהו וייקח לכם את הכיסא”. הוא אפילו לא צריך לאמר את זה. רמז בלבד מספיק על מנת שהשורות תתלכדנה.

זה עובד לא רק בתוך ”קדימה”. ראיינו היום (3 במאי, 2007) בטלוויזיה את הסופר מאיר שלו במהלך ההפגנה בככר (יותר מאוחר הוא היה בין הנואמים, ומעל הבמה, לתשואות ההמונים, הוא השמיע את הקריאה ”אולמרט אתה מפוטר”). בראיון אתו הוא אמר את המשפט הבא ”אם נתניהו היה פה, אני לא הייתי פה” (שוב, אני מצטט מהזיכרון). המשפט הזה אומר את הכל. לאנשים יש סדרי עדיפויות. ישנם אנשים, ומספרם לא קטן למרבה הצער, שגם כאשר הבית שלהם יעלה בלהבות הם לא יתנו למכונית של מכבי האש להתקרב בלי לבדוק בציציות של הנהג אם הוא נראה כמו נתניהו.

לסיום אני מרגיש חובה לאמר מספר מלים על התופעה הזאת ששמה נתניהו. לא הייתי ממעריציו בתקופה שהוא כיהן כראש ממשלה, למרות שהצבעתי עבורו. הוא לא עמד בצפיות (לפחות לא שלי) וראיתי בו אכזבה גדולה. עם כל זה, המרחק בין מה שהוא היה לבין מה שעשו ממנו הוא כמו המרחק בין מזרח ומערב. מסע רצח האופי שנוהל נגד נתניהו היה הצלחה תקשורתית ללא אח ורע לא בישראל ולא בשום מקום אחר בעולם. בהשוואה לזה שהחליף אותו בראשות הממשלה וכן בהשוואה לראש הממשלה הנוכחי, נתניהו היה ממש סיפור הצלחה. אף אחד לא זוכר את זה. כל מה שנותר היא השנאה שקבלה מימדים פתולוגיים (ארי שביט כתב על כך ב”הארץ” בתקופה שנתניהו כיהן כראש ממשלה. לצערי לא שמרתי את המאמר, הוא הכה הדים רבים בזמנו – במיוחד הגירסה האנגלית שזכתה לתפוצה רבה בקרב יהודי ארה”ב). לשנאה הזאת אין שום בסיס רציונלי, וגם לא שום סיבה העומדת במבחן ההיגיון. שנאה כזאת, משהכתה שורשים, מקבלת חיים משל עצמה. השנאה הזאת תוציא את כל הטעם מהמאבק להדחתו של אולמרט, ותהווה גורם מכריע במאבק ההישרדות שלו.