לא ניתן להתעלם לעד מהפניות הסוריות המחודשות הגלויות להסכם שלום עימנו, ונשמעים קולות ותגובות לכך משני צידי הקשת המדינית. בסופו של דבר יבוא יום והדבר יגיע וניאלץ לרדת מרמת הגולן. אך מאחר וסוריה במשך שנים רבות היא המרה שבאויבינו, יש לעשות הסכם שלום שמצד אחד יביא שלום אמת, כבוד הדדי ונורמליזציה בין המדינות, ומצצד שני, כדי להבטיח זאת, יש לוודא שביצועו של ההסכם יהיה בשלבים ולאורך זמן, וסופו של זמן זה, ייקבע על ידי נכדינו.

פורסם זה עתה, על פי מקורות צבאיים בכירים שלנו, שהנשיא אסד יסכים לחכות לרמת הגולן 20 שנה, זו הפשרה שסוריה מוכנה לעשות והוא מוכן לקבל ריבונות מלאה בתום תקופת הסתגלות ארוכה ואכן פורסם (מעריב 24.12.06) כי אולמרט משנה את עמדתו ומוכן לפתוח במשא ומתן.

אכן, פעמוני השלום החלו לצלצל ביתר שאת, רק לפני כחודשיים פורסם כי נשיא סוריה  מעריך שנחוצים רק שישה חודשים להשלמת המשא ומתן לשלום בין ירושלים לדמשק. הסביר: גם כשיצאנו לוועידת מדריד הערכנו שנחוצות רק שנתיים. גם הפעם לא היסס אסד לאיים: “המצב עם ישראל קשור למצב תהליך השלום – ואולי המלחמה, אם לא יהיה תהליך שלום” כך אמר.

 קיימת מחלוקת תהומית בין אמ”ן לבין המוסד, האחרון, באמצעות ראש המוסד מאיר דגן גורס כי נשיא סוריה מכשיר את ארצו להתנגשות צבאית עם ישראל. פניו אינם למלחמה כוללת, אבל הוא נערך גם לאפשרות הזאת, ואילו אמ”ן, אגף המחקר גורס בעקשנות שכוונותיה של סוריה הפעם, רציניות לשלום.

בכל מקרה, בעקבות איתותי השלום והמלחמה כאחד, עניין החזרת שטח רמת הגלון לסוריה עולה שוב לסדר היום הציבורי כאשר תשובת ישראל הגלויה ליוזמות אלה עד כה הייתה כי אין פרטנר בצד השני, זה נוגד את ההסכמות ומדיניות ארה”ב ואין כל כונה לדון כעת בכך.

הממשלה צריכה להיכנס לדיון רציני יותר על בסיס עובדות ופחות על בסיס דעות ופרשנויות של העומדים בראש גופי זרועות המודיעין, וטרם שמענו את עמדת היועץ לביטחון לאומי שאמור לבצע עבודת מטה ולנסות לגשר על הפערים.

ראשית יש לזכור כי יחסי ישראל סוריה התבססו מאז מלחמת השחרור ועד היום על סכסוכים מזוינים ולכן יהיה זה מן הראוי לפני הכול, לציין כתזכורת, את “אבני הדרך” במערכת יחסי ישראל עד כה. ואלה הם פשעי דמשק מול מדינת ישראל:

1. במלחמת העצמאות מיד עם הכרזת העצמאות, ב-14 במאי 1948 במסגרת הפלישה של מדינות ערב. צבא סוריה זרם לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח והחל בתקיפה של קיבוצי דגניה א’ ודגניה ב’ בכוחות שריון ובסיוע ארטילרי. ידוע בעיקר הסיפור על הטנק הסורי שחדר לקיבוץ דגניה נבלם באמצעות בקבוק מולוטוב. הסורים גם תקפו את עין גב ואת משמר הירדן. ההתקפה על עין גב נהדפה אך משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה נשבו.

2. גבול ישראל-סוריה לא היה שקט מאז נחתם הסכם שביתת הנשק ועד מלחמת ששת הימים. הסורים יזמו תקריות אש אין ספור ומיררו עד להחריד את חיי התושבים בצפון. לי אישית זכור כי ב- 12 לדצמבר 1958, בהיותי נער מתבגר בקיבוץ חולתה, הקיבוץ ספג הפגזה קשה של למעלה מ-1000 פגזים. כולנו שכבנו בתעלות המגן ובמקלטים חסרי אונים. בנס לא היו נפגעים בנפש, אך ההרס והחורבן היו קשים. נבצר מבינתי להבין אז “במה זכינו”, מאין באה השנאה התהומית והמטורפת של הסורים לפגוע במטרות אזרחיות חסרות מגן והיה ברור לכולנו כבר אז, שאת האיום הזה יש להפסיק. ואכן, במלחמת ששת הימים, האיום הוסר ותושבי הצפון נשמו לרווחה.

3. בין השנים 1964 ו-1967, סוריה יזמה בעקשנות הולכת ומסלימה תקריות בגבול ישראל-סוריה על רקע ניסיונות סוריה ולבנון להטות את מקורות נהר הירדן על מנת למנוע מישראל את השימוש במימיו. הרקע למלחמה והמתיחות בין ישראל למדינות ערב גברו בהתמדה החל מאמצע שנות ה-60 כתוצאה מריבוי פעולות הסתננות והחבלה הפלסטיניות  עד למלחמת ששת הימים, שהיו מעורבים בה ישראל, מצרים, סוריה וירדן, אשר נמשכה מ-5 ועד ה-10 ביוני 1967.
    גם סוריה במשך כל הלחימה, המשיכה בהפגזות על היישובים הישראליים ואף עשתה ניסיון כושל לכבוש את קיבוץ דן. רק לאחר שסוריה סירבה להגיע להפסקת האש וגם בלחץ יישובי הצפון, ריכז צה”ל כוחות גדולים באזור וכבש את רמת הגולן.

4. ב-6 לאוקטובר 1973, תקפה סוריה בתאום עם ההתקפה המצרית את ישראל ברמת הגולן במטרה לסלק את הכוחות הישראלים ולכבוש את השטח מחדש, במה שנודע כמלחמת יום הכיפורים. התאריך שנבחר להתקפה היה יום הכיפורים מתוך הערכה נבזית וזדונית שהתקפה דווקא ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי תפגע קשות במוראל הישראלי. התוכנית הסורית כללה את פריצת קו המעוזים בשלב א’, כיבוש שטח רמת הגולן בשלב ב’, וניצול ההצלחה לאחר מכן. לא קשה לדמיין מה היה קורה לו תוכניתם הייתה מצליחה. ההמשך ידוע, צה”ל הדף את הכוחות הסוריים  ומעבר מכך. בהסכמי הפרדת הכוחות מ-1974 הוסכם על הקמת אזור חיץ מפורז בין סוריה וישראל. מאז 1974,  היה הגבול הסורי-ישראלי שקט יחסית.

5. מבצע שלום הגליל בשנת 1982 היה אמור לאפשר שקט ליישובי הצפון. בלית ברירה הפך לעימות ולחימה גם בכוחות הסוריים שישבו בלבנון ותמכו בגלוי בפעולות הטרור והתעצמות הפת”ח כמדינה בתוך מדינת לבנון לאורך גבול לבנון עם ישראל. לכן הושמד מערך הטילים הסורי בלבנון ובקרבות האוויריים שליטת חיל האוויר הייתה מוחלטת.

6. במלחמת לבנון השנייה ביולי 2006.,נחשף פרצופה האמיתי של סוריה, בכך שהיא למעשה הזינה את המאמץ המלחמתי של החיזבאללה בסיוע אירן, בהכנות, בהזרמת הציוד והנשק, ברוח וגיבוי הלחימה ואיפשרה באופן עקיף את הפגיעה הממושכת ביישובי הצפון. לא ברור כיצד יצאה נקייה מהחלטה מס’ 1701 של מועצת הביטחון וכיצד היא עדיין ממשיכה לחמש ולתמוך בחיזבאללה עד עצם היום הזה. לכן ולאור זאת, אפשר להבין מדוע גם עמדות הציבור וההנהגה נחלקות בסוגיה סבוכה זו לשתי עמדות עיקריות:

   –          עמדה אחת שהיא הקשוחה, גורסת שאין להיענות לפניות וליוזמות של הסורים מאחר ובאופייה היא נשארה ותישאר תומכת טרור בעלת משטר מיעוט עלווי לא יציב, כלומר אין כל כך עם מי לדבר. באופן פרדוקסאלי מצבה של ישראל טוב מאד כיום מול סוריה. ישראל אוחזת בשטח החולש על דמשק והגבול שקט ואם הסורים יזמו מלחמה, נדע להדוף את התוקפנות.

   הקיצוניים בעמדה זו, מוסיפים שמדינת ישראל לא מסוגלת ממילא לבצע את ההתנתקות, אין בכוחה של אף הממשלה לבצע זאת.

   –          עמדה שניה שהיא המתונה, גורסת כי מיוני 1967 מחזיקה ישראל ברמת הגולן, ואין מחלוקת על כך שזה שטח סורי כבוש למרות החקיקה הישראלית החד צדדית. לכן בהיבט הגלובלי הכלל עולמי, אף אחד לא מכיר ויכיר בתביעה הריבונית הישראלית עליה ולכן במוקדם או במאוחר, וזה רק עניין של זמן ונסיבות, ישראל תיסוג מרמת הגולן עם הסכם שלום כולל.

    

המתונים עוד יותר מוסיפים, כי אסור להחמיץ יותר הזדמנויות כבעבר כשלא שעינו לפעמוני השלום שצלצלו עם מצרים של סאדאת לפני מלחמת יום כיפור.

כמה זמן ייקח עד שייפול האסימון אצל ממשלה זו או אחרת? קשה להעריך, אך היום בו ידפקו חיילי צה”ל על דלתות בתי הישובים ברמת הגולן ויאמר ו”בשם ממשלת ישראל עליכם לפנות את בתיכם…” יגיע ביום מן הימים, כי אנו חיים יותר ויותר בתוך בכפר הגלובלי הבין לאומי. הקהילה הבין לאומית בתקופת המאה 21 לא תקבל לעד כיבוש שטח של מדינה שכנה ותהיינה הסיבות אשר תהיינה.

קיימות שתי סיבות אפשריות שיחישו את התהליך:

–          כתוצאה מקיפאון מצדינו, תבוצע תוקפנות צבאית סורית ברמה כזו או אחרת במטרה להביא זאת לסדר היום הציבורי והבין לאומי וכדי להפעיל לחץ על ישראל להגיע להסדר שכולל את החזרת רמת הגולן.

–          יוזמה מדינית של הממשלה הנוכחית או אחרת, אשר בשיתוף הקהילה הבין לאומית תביא למיצוי ההסדר עם סוריה.

ניתן לחשוב על הפתרון המוצע הבא:

אין זה דבר של מה בכך לדבר על שלום עם סוריה, שהיא המדינה המרה באויבינו מבין כל מדינות ערב אשר יחסה העוין לישראל מאז הקמת המדינה כולל העימותים הבלתי פוסקים איתה, יצרו נהרות של דם והקימו חומות של איבה ושנאה תהומית.  אין כמעט בית אב בישראל שלא חוה שכול ויתמות, של לחימה ופציעה ונכות שלא לדבר על הנופלים בשבי, שעברו מסכת משפילה של עינויים, התעללויות ורצח.

יקשה מאד לעשות שלום כאשר חומות איבה, שנאה וחוסר אימון קיימים ומושרשים.

הפתרון היחידי הוא זמן, כלומר להניח כנקודת מוצא שהשלום הסופי לא יהיה בדורינו ,דור המלחמה, אלא יהיה מתמשך ויגיע בשלבים ארוכים בהרבה ממה שהורגלנו לחשוב ועם חזון משותף. לכך יש סיכוי טוב ליצירת הסכם שלום הוגן ונורמליזציה בין שני העמים.

הבסיס להסכם שלום – הצעה:

יש לקחת את בסיס ההסכמות. שהיו בין יצחק רבין לבין אסד האב ונותקו באבם ולנסות לבנות הסכם שלום שביצועו יהיה ארוך טווח הרבה יותר ממה שמציעה סוריה כיום, על פי לוח זמנים ושלבים בהסכם שיקבע בו, כדי שעם ישראל יוכל לישון שקט.

הסכם זה צריך להראות בערך כך:

עליו להיות הסכם שלום ואמיתי שיביא לאורך זמן לנורמליזציה בין שתי המדינות שמרכיביו יהיו: הפסקת פעולות האיבה והחתרנות,: בקרת נשק, פירוז רמת הגולן משני צידיה, קיצוץ משמעותי בכוחות הצבא הסדירים, הקמת מערכות פיקוח ועימות שיכללו כוח רב בין לאומי בגולן, תחנות התרעה וביקורת של צוותים ישראלים וסוריים כאשר כל שלב יחל רק עם סיומו של השלב הקודם.

שלב א’ –           יצירת הסכם שלום בר קיימא בין סוריה וישראל, סיום הסכסוך הממושך בין שתי המדינות ושינוי מדיניותה של סוריה שיכלול התנתקות מוחלטת מהחיזבאללה, גרוש חאלד משעל מסוריה וניתוק היחסים המדיניים והצבאיים מאירן והכרזה בריש גליי שהטרור איננו זכות לגיטימית להשגת מטרות מדיניות. משך השלב 5 שנים.

שלב ב’ –           נירמול היחסים: תקופת מבחן החלפת והקמת שגרירויות, הקמת קשרי חוץ ומסחר, פיתוח תיירות דו-צדדית, פיתוח פרויקטים כלכליים משותפים בסיוע הקהילה הבין לאומית. משך השלב 10 שנים.

שלב ג’ –            פירוז רמת הגולן מכוחות צבאיים הן בצד הסורי והן בצד הישראלי, הקמת מערכות פיקוח ובקרה,הקמת כוח רב בין לאומי, קיצוץ כוחות צבא סדירים משני הצדדים. משך השלב 20 שנה מתום שלב ב’.

שלב ד’ –           מסירת השטח המזרחי מרמת הגולן ופינוי הישובים בו. משך השלב  15 שנה מתום שלב ג’.

שלב ה’ –           מסירת השטח המרכזי של רמת גולן ופינוי הישובים בו. משך השלב 15 שנה מתום שלב ד’.

שלב ו’ –            מסירת יתרת השטח על פי ההסכם ופינוי הישובים מרמת הגולן על פי ההסכם. משך השלב 20  שנה מתום שלב ה’.

אם הסורים יקבלו הסדר זה על פי לוח הזמנים הארוך, יהיה בסיס להאמין שאנו צועדים בדרך הנכונה.

אמנם, תהליך זה ימשך כ-85 שנה, אך יבטיח שדור נכדינו יסיים את הסכם השלום ובמונחי המזרח התיכון, זה לא הרבה זמן.

אם הסורים יתנגדו להצעה זו וירצו הכול, ועכשיו רק לדבר על סידורי בטחון – אז יש בסיס לדאגה ואסור לנו להסכים לכך. הרי ל-20 שנה הם כבר הסכימו לפי הפרסומים. 

הכותב סא”ל בדימוס: נלחם הרמת הגולן בששת הימים ונפצע כמ”פ. השתתף במלחמת יום כיפור בקרבות רמת הגולן כקצין בחפ”ק בזחל”מ של רפול.