געגועים לתרפ”ט
געגועים לתרפ”ט
|
המשא, מסה, מעש ומסע-געגועים לתרפ”ט, מתנהלים בהתמדה ובדבקות, כאמור, מאז יומה הראשון של שיבת חברון לאחר מלחמת ששת הימים. מעטים הם בעולם מעשים נכונים כל כך, צודקים כל כך ומתבקשים כל כך, כשיבת היהודים לחברון. ומעטים הם מעשי הנבלה בעולם, המשתווים לרדיפת אותם יהודים, דווקא בעיר שידעה את רצחנות הערבים בתרפ”ט. כי לא ינום ולא ישן שונא ישראל!
ב”ה
“מחנה השלום”/שמאל יהודי, הוא האויב מספר אחת של העם היהודי!
“שוברים שתיקה” ופוצחים בשיח גבלס – על הערבים, שבסך הכל עושים פיקניק-“על האש”, והחיילים היהודים ישר רוצחים –
(מ”דסק” מנגנון התעמולה לקידום תכנית השלבים הערבית, ב- nrg)
אחת העדויות שאספה תנועת “שוברים שתיקה” מתייחסת לאירוע קשה בחברון, בו נהרג חייל צה”ל, מתן גדרי ז”ל. למפקד הכוח ולכל חייליו, היה ברור כי עליהם לוודא הריגה, יותר מפעם אחת, כי אלה הנהלים ואלו הפקודות.
”האירוע התחיל כששני מחבלים יצאו מאחד השערים של הקסבה, וירו לכיוון מערת המכפלה. אנחנו כמובן קפצנו, כמו כל הכוחות בגזרה. סגרנו את הקסבה והתחלנו לסרוק בפנים. בהתחלה באמת לא מצאנו שום דבר, היו איזה שבע שעות של סריקות.
”לקראת הסוף, היינו כמה צוותים בשטח: צוות אחד בתצפית על בניין מחוץ לקסבה, ועוד שלושה-ארבעה צוותים בשטח, שעשו את הסריקות. בשלב מסוים שמענו צרור יריות מאוד קרוב, תפסנו מיד מחסה. שמענו בקשר את ההיתקלות, שמענו שיש נפגע. הכוח בתוך הבית, שהיה מהנח”ל, חטף אש במדרגות. אנחנו יצאנו החוצה, והתצפית הכווינה אותנו אליהם. הגענו דרך הגגות.
“הכוח שזיהה היה מגולני. הם ירו על המחבלים ירי קלעים ופגעו. במרחק שלהם זה חייב להיות לפחות קלע. שני הצוותים שהיו על הגג התחילו להתקדם בהכוונה של התצפית, לעבר המחבלים. אחרי כמה דקות של הכוונה, הצוות הראשון הגיע למרפסת, שהייתה מעל הנקודה בה היו המחבלים. מדובר בטווח של שלושה או ארבעה מטרים. המפקד ירה כמה כדורים על כל מחבל לוודא הריגה. אחר כך הכוח של הנח”ל שחטף במדרגות עלה לשם, כשהרגיש שבטוח בשבילו לעלות”.
“המג”ד הוא שנתן את האישור בקשר. הוא אמר לכוח: ‘אתם עולים למעלה, בלי רימונים כדי שלא לפגוע בכוח שכבר שם. רימונים מפזרים יותר מדי רסס ועלולים לסכן את הכוח השני’. באחד השלבים התקבל בקשר דיווח שהמחבלים הרוגים. אחרי שהכוח הראשון שהגיע לשם ירה, אני די בטוח שהם היו כבר הרוגים. לא הייתה בדיקה – היה וידוא בעזרת הירי”.
הראשון שהגיע היה המפקד של הכוח מהנח”ל. הוא כבר ממש הגיע לגופות עצמן, וירה על כל אחד מהם שני כדורים. הוא למעשה וידא בפועל שהם מתים ואין עליהם חגורות או משהו דומה. הוא לקח את הנשק שלהם ופרק אותו. המפקדים לא דיברו על המקרה ולא היתה שיחה על וידוא ההריגה. זה היה נוהל רגיל”.
————————————————————————-
יכולים ערבים, בכל רגע שייראה להם, לצאת ולירות ביהודים. זה טבעי. היהודים צריכים לנהוג על פי אמנות בינלאומיות שאינן נוגעות לזכויות היהודים, למשל – ענין שבויים ונעדרים – תופס לגבי כל העולם, בעיקר לגבי הנאצים הערבים וה”מדוכאים” תחת “כיבוש”, אבל אינו חל על היהודים לענין זכויותיהם, אלא רק לחובותיהם ולחובתם.
במקום אחר מספר מנוול מ”שוברים שתיקה” על השתוללות של נשים יהודיות בחברון, כבדרך אגב, מוזכר – “באותו יום היה איזה פיגוע…”.
החיילים מספרים איך הפכו לחיות טרף בגלל ה”כיבוש”. אם אכן הפכו לחיות טרף, זה לא בגלל ה”כיבוש”, אלא משום שהם שמאלשלום, ולשמאלשלום אין שום ערכים ואין בהם אף שמץ של אנושיות. שנאת ישראל שלהם, רואה ברצח יהודים שגרה מתבקשת ואפילו מבורכת, יריקה על ערבי, זה מעשה המוציא לנו שם רע בעולם….
האנשים האלה, וה”עתונאית”, המביאה את דבריהם, היו צריכים לעמוד לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, אך למעשה כזה אין שום סיכוי במדינת סדום זו.
מטבע הדברים וכמתבקש מן השפיות, חידוש הישוב היהודי בחברון צריך היה להיות תהליך בו משתתף כל עם ישראל בחדוות היצירה ובשמחת התקומה, אך מדינת ישראל לקחה לעצמה כפרוייקט וכהמשך התהליך השלילי של מה שנקרא בפי “אבות הציונות” ה”מפעל הציוני”, לקדם חורבן נוסף של הישוב היהודי בחברון, כש”מחנה השלום” כולו מגוייס בהתנדבות למשימה הקדושה הזו, כמו שהתנדבו ל”התנתקות” – מניעת בנין הארץ על ידי היהודים ש”לא משלנו”, שהרי, אנו באנו ארצה להחריב את ה:”עולם הישן”, עד היסוד. ועל כן בנין העיר חברון רצוף יסורים ליהודים, ומלא פעילות חבלה מצד שוחרי ה”שלום”.
בחברון מתנהלת כל השנים פעילות חבלנית בהתנדבות של “מחנה השלום”, בברכת מדינת ישראל, כשמחנה האויב הזה מגייס לעזרתו “פעילי שלום”, כלומר אנטישמים/נאצים מכל העולם, גם הם מתנדבים ומתגייסים בחפץ לב להכות ביהודים, ולמען המטרה הזו הם אפילו מוכנים לחבב את הערבים, בעיקר את הרוצחים שבתוכם, מה עוד, שהכל ממומן בכספי האיחוד האירופי, הממומן, הוא עצמו, על ידי סעודיה, וזה משתלם מאד ל”מתנדבים”.
האשמים במצב הסופני של מדינת ישראל הם כל שוחרי ה”שלום”, שפעילותם צריכה היתה להביאם מזמן לבתי משפט ולהעמדתם לדין על פי תקדים משפטי נירנברג. וזה כולל שרים, חברי כנסת, שופטים, אנשי תיקשורת ושאר מרעין בישין.
