עורכי-דין יהודיים בגרמניה הנאצית – ומה אצלנו?
עורכי דין יהודים שהעזו לפעול מול השלטונות הנאצים למען לקוחותיהם, הושפלו בריש גלי על “חוצפתם”. בימים ההם בגרמניה הנאצית, בזמן הזה במדינת היהודים.
עורכי-דין יהודיים בגרמניה הנאצית –
ומה אצלנו?
תחת הכותרת מתוך 4,000 עורכי דין יהודים שפעלו בגרמניה – כאלף התאבדו; רק 180 עלו לישראל – והיוו תשתית להקמת המדינה מגלה לנו ארנון בן יאיר (דה מארקר, 16.4.2007), בין השאר, כי –
עורכי דין יהודים שהעזו לפעול מול השלטונות הנאצים למען לקוחותיהם, הושפלו בריש גלי על “חוצפתם”. כזה היה גורלו של עו”ד ד”ר מיכאל שפיגל ממינכן, שהעז להתלונן במשטרה על מעצר מינהלי של לקוח שלו.
שרוולי מכנסיו של עו”ד שפיגל נתלשו, והוא נאלץ לצעוד ברגליים חשופות ברחובות העיר, כשהוא נושא שלט “אני לעולם לא אתלונן יותר במשטרה”.
נו, זה לא שאסור לעורך-הדין לפעול למען לקוחותיו, וממילא גם לא שאסור לו להתלונן במשטרה למען לקוחו, שהרי על עורך הדין להגן על ענייני שולחו במסירות, בנאמנות וללא מורא, אבל השאלה בנדון דדן אינה, מה יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. ו”האיך” הוא – לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע עריכת הדין.
אתה הבנת את זה, ברוך? עורך הדין נהג בחוצפה, ובכך חרג מן הסגנון המותר בדיבור ובכתב, אותו יבור לו עורך הדין בעשותו במלאכתו.
מזכיר לכם משהו? לי זה מזכיר.