כבר לא פרה קדושה

לשואה יש נוכחות מאסיבית בחיינו, אבל הסדרים ומוסכמות שצמחו בעקבותיה הולכים ונעלמים.

במוקד סדר היום הציבורי נמצאים כמה ויכוחים. הראשון הוא בנוגע לחוק השבות: מה תוקפו של חוק זה בנסיבות הקיימות, כשניתן להטיל ספק ביהדותם של חלק ניכר מהעולים? הויכוח השני הוא בשאלת גיוס בני הישיבות – כשהגידול התלול במספר המשתמטים הולך ומשמיט את הקרקע מתחת עצם עקרון גיוס החובה. הויכוח השלישי הוא בנוגע להצהרת שר המשפטים יוסי ביילין, שגילה את אמריקה, כשהצביע על הקשר בין ריבו ילודה לבין בערות, עוני ופשע.

לכאורה מדובר בשלש סוגיות נפרדות, שספק אם יש קשר כלשהו ביניהן. אולם מבט מעמיק מגלה כי מדובר בשלושה ביטויים של אותה תופעה: סופו של העידן הפוסט-שואתי.

כשהסתיימה המלחמה התבררו מימדי ההשמדה, וזמן קצר אחר כך הוקמה מדינת ישראל. שני אירועים אלה הביאו ליצירת עולם שאמור היה להתמודד עם מציאות חדשה, שמבחינת העם היהודי היתה חסרת תקדים. מחד גיסא חורבן עולם שמשך מאות שנים היווה את מרכזו האולטימטיבי של העם היהודי, ומאידך כינון ריבונות יהודית בארץ ישראל.

עולם זה נוצר משורה של הסדרים יורידיים וחברתיים שהתמודדו עם פן אחר של המציאות החדשה ולעיתים גם עם שני פניה. חוק השבות, שאושר על ידי הכנסת באקט ריטואלי ביום השנה למותו של הרצל, העניק גושפנקא חוקית לעלייה ההמונית, שאותה שנה היתה בשיאה, ולשאיפת המדינה החדשה להפוך למרכזו החדש של העם היהודי.

אך היתה לו מטרה נוספת: להצביע בצורה המפורשת ביותר על העובדה שבמקרה של קטסטרופה נוספת, לכל יהודי באשר הוא יש מקלט ובית. עיון בדיונים שהתקיימו במליאת הכנסת ובוועדותיה, מעידים עד כמה מוטיב זה היה דומיננטי, ומעבר לזה – עד כמה הדיון כולו נערך בצילה המעיק והלא מפוענח של שואת יהודי אירופה.

זאת היתה דרך להתגבר על המודעות האיומה, שבשואה הושמדו יותר ממליון יהודים, ועתידו הביולוגי של העם היהודי הוכה מכה אנושה.

לקטגוריה זו שייך גם נושא עידוד הילודה, שהיה כה יקר ללבו של דוד בן-גוריון, שהעניק את “פרס הילודה”. מחד, מדובר היה בעוד דרך להגדיל את האוכלוסיה היהודית במדינה, בתקופה שלרבים מקברניטיה נדמה היה שסיכויי הישרדותה לוטים בערפל ושהיא עשויה להיות אפיזודה חולפת. מן הצד האחר, זאת היתה דרך להתגבר על המודעות האיומה, שבשואה הושמדו יותר ממליון יהודים, ועתידו הביולוגי של העם היהודי הוכה מכה אנושה. זה הביא לכך שהפריון הפך להיות לערך ולסמל, מנותק ממשמעויותיו היומיומיות – הכלכליות, החברתיות ואפילו משפחתיות אינטימיות.

הוא עשה זאת, למרות שאישית חש הסתייגות ואפילו סלידה ממה שעולם זה ייצג, ולמרות שבהשקפת עולמו ההסטוריוסופית הגולה פשוט לא היתה קיימת.

לנושא השלישי משמעות שונה. בימי המדינה הראשונים, כש”מגש הכסף” האלתרמני נתפס במושגים סף-רליגיוזיים, הגיוס לצבא נחשב ערך מקודש. בן-גוריון הסכים להסדר שישחרר מהשירות הצבאי קומץ אברכים ש”תורתם אומנותם”, רק מפני שהשואה החריבה את עולם הישיבות כמעט לחלוטין. הוא עשה זאת, למרות שאישית חש הסתייגות ואפילו סלידה ממה שעולם זה ייצג, ולמרות שבהשקפת עולמו ההסטוריוסופית הגולה פשוט לא היתה קיימת.

מאז חלפו 50 שנה. הסדרים, שלנוכח מצוקת אותם ימים – מצוקה שחלקה היה ממשי וחלקה האחר מדומה – ניתן היה להצדיקם בדוחק, קרסו לחלוטין. מן הצד האחר, לשואה, שאותם ימים היה לה מעמד של “נוכח נפקד”, יש כיום נוכחות בכל שטחי חיינו. הבושה והרתיעה מהמגע עמה נעלמו כלא היו. כיום ניתן להיות ניצול “סתם”, ואין צורך להסתתר מאחורי זהות ה”גיבור” או ה”פרטיזן”, כפי שהיה בילדותו של האלוף יוסי פלד, בנגבה המיתולוגית. זה מביא לכך, שניתן לבחון הסדרים אלה לגופם, בלי לחשוש שנגיעה בהם, או שינויים, עלולים לפגוע בזכר השואה וקרבנותיה.