ספינת הדגל טובעת: על המשטרה כידידתו הטובה ביותר של הנאשם בבית המשפט לתעבורה

ספינת הדגל טובעת!

פורסם לראשונה בשנת 2001

פתח דבר

המשטרה, למי שעדיין לא תפס את הפרינציפ, הינה ידידתו הטובה ביותר של הנאשם בבית המשפט לתעבורה. אני אומר זאת בשיא הרצינות, משום שאם נאשם מורשע בבית המשפט לתעבורה, זה לרוב משום שהוא נותן לתביעה לשבת בחיבוק ידיים, וטורח להגן על עצמו, ובכך הוא יורה לעצמו ברגל.

אבל ברגע שהנאשם חוזר לתפקידו המקורי, דהיינו נותן לתביעה לעמול על הוכחת אשמתו, יש לתביעה בעייה.

לתביעה המשטרתית יש נוהג מגונה: היא מגישה לבית המשפט לתעבורה כתבי אישום לא-בשלים, מתוך הנחה שרוב הנאשמים לא מתגוננים, ואם הם מתגוננים, הם יצטרכו לחשוף את קו הגנתם, ובכך לסלול את הדרך למאראתון נון-סטופ של מיקצי-שיפורים.

בית המשפט העליון מתח ביקורת חריפה על הנוהג הנפסד הזה, אבל המשטרה בשלה, ממשיכה לעשות מלאכת-חפיף.

המאפיין את מיקצי-השיפורים הוא שכל אחד מהם גורר את דחייתו של המשך המשפט, מתיש את הנאשם, ומקדם את הסיכוי שהנאשם יקפל זנב: (“כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך“).

במלים אחרות: תפקידו של הנאשם, לשיטתה של התביעה, הוא לנהל את המשפט כנגד עצמו, ואילו התביעה רשאית, לשיטתה, לשבת בחיבוק-ידיים, למרות העיקרון שהתביעה היא זו אשר צריכה לעמול כדי להשיג הרשעה במשפט הפלילי.

וגם משפט תעבורה, אפילו על עבירת-חנייה, הינו משפט פלילי.

כיצד הנאשם יורה לעצמו ברגל?

מצלמים את רכבך עובר עבירה, ושולחים לך הבייתה כתב-אישום. כיצד יודעת המשטרה שזה הרכב שלך? יש לה מסוף.

האם אפשר להביא את המסוף לבית המשפט, כראייה לבעלות הרכב?

לא. זה לא קביל.

אבל להזמין ממשרד הרישוי מסמך קביל המעיד על הבעלות זה עולה חצי לירה. הרבה כסף.

מה עושה המשטרה? מזמינה אותך לבית המשפט, שתפסיד יום עבודה, כדי לשאול אותך האם הרכב הוא של אדוני.

המשטרה חוסכת חצי לירה, ולך זה עולה מאות שקלים, משום שהם לא מזמינים אותך למשפט עצמו, אלא רק כדי לחסוך לעצמם את החצי-לירה, ואחר כך הם שולחים אותך הבייתה, על מנת שתבוא פעם נוספת, בתאריך אחר, להמשך המשפט.

איך הם לא מתביישים.

וכדי להוציא ממך את ההודאה בבעלות הם חוקרים אותך בבית המשפט, כאילו היית בחדר החקירות המשטרתי, אבל לרוב הם אפילו לא זקוקים לכך, משום שאתה עושה להם את העבודה.

כאשר השופט שואל אותך לתגובתך לאישום, אתה רשאי להגיד “אני כופר בעובדות”, ומשעשית כן, אסור לחקור אותך, וצריך לעבור לשלב ההוכחות.

אבל לרוב הם חורגים מהמותר, מי מעט, מי הרבה.

יחד עם זאת, לרוב הם אפילו לא צריכים לחקור אותך, ודי לו לשופט שישאל אותך מה תגובתך לאישום (שאלה כשרה למהדרין), ואתה מתחיל “לשיר”:

“כבוד השופט, אני לא יודע מי נהג ברכב!”.

ובכך סיפקת לתובע את ההוכחה לכך שהרכב הוא בבעלותך. הוכחה אשר אלמלא עזרתך הנאמנה לא הייתה לו.

להחליף את התפקידים!

אבל ברגע שאתה מחליט לשתוק, ולתת לתביעה “לרקוד טאנגו עם עצמה”, היא מסתבכת ברגליה-היא, ועושה כל שגיאה אפשרית או בלתי אפשרית.

כמו, למשל, בסיפור הבא, על תיק שהיה אמור להיות ספינת-הדגל של התביעה, אבל נסתיים בטביעתה, בבושת פנים.

ספינת-הדגל: אישום על נהיגה במהירות 178 קמ”ש בדרך עירונית, בה מותרת נהיגה במהירות 50 קמ”ש

א’ ב’ (השם שמור במערכת) קיבל כתב אישום על נהיגה במהירות של 178 קמ”ש בדרך עירונית בה מותרת נהיגה במהירות 50 קמ”ש.

356% (שלוש מאות חמישים ושישה אחוז) מהמותר. וואו!!!

מודע לזכויותיו הוא פנה אל לשכת התביעות, על מנת לצלם את תיק המשטרה, והמשטרה, לשבחה ייאמר, לרוב מכבדת את הזכות הזאת.

ומה רואות עיניו בתיק המשטרה?

תרשומת פנימית של ראש הלשכה: לא לעשות שום עיסקת-טיעון!

החלום …

ומדוע לא לעשות שום עיסקת-טיעון? משום שטרף כזה, אישום על נהיגה במהירות כזאת, לא כל יום נופל בחלקה של התביעה, וראש לשכת התביעות כבר ראה את עצמו, בחלומותיו המתוקים, צועד ברחובה-של-עיר, ברחובות כל הערים, בראש תהלוכה אשר במרכזה, בשלשלאות ארבעה-אינץ’ משקשקות, מובל הנאשם אל הגרדום, לאחר שנדון לתלייה, “לצמיתות או לתקופה מסויימת”.

בלשונו של וויליאם שייקספיר:

To grace in captive bonds his chariot wheels.

ובתרגום חופשי: לעטר באזיקי-שבויים את גלגלי מרכבתו.

… ושברו

אלא שהתביעה עשתה מלאכת-חפיף. פרטאצ’ אמיתי.

לא זו בלבד שתיק-הראיות היה לקוי וחסר מכל בחינה אפשרית, אלא שגם כתב האישום היה דפוק-לתלפיות.

הגיע האיש אל בית המשפט, ואמר: כופר אנוכי, אבל זה לא היה כל כך פשוט, משום שהשופט והתובע חברו יחד לצוות חקירה אשר לא היה מבייש את לשכת החקירות המתוחכמת ביותר.

החוקרים בשלהם, הנאשם בשלו: לא מודה בשום דבר.

ראו השופט והתובע כי אגוז קשה לפניהם, וקבעו ל”תזכורת התביעה”: הליך משונה, עם הצדקה מסויימת כאשר לא רוצים לזכות את הנאשם , אבל גם לא רוצים להטריחו לחינם. בהליך הזה תודיע התביעה לשופט אם היא מתקפלת, או שהיא משיכה במשפט.

ובמקרה הזה התביעה באה ל”תזכורת” עם הודעה שהיא אכן ממשיכה להשיט את ספינת-הדגל, ועם בקשה למיקצה-שיפורים, ראשון בסדרה.

לישיבה הבאה שוב זומן הנאשם, ושוב חקירה, ועוד מיקצה-שיפורים, ועוד ישיבה.

ובישיבה השלישית או הרביעית הביאה התביעה את ראיותיה, אותן הייתה צריכה להביא כבר בישיבה הראשונה (והיא, כידוע, לעולם אינה עושה זאת).

אבל מי שחושב שעם פתיחת שלב ההוכחות תמו מיקצי-השיפורים, אינו אלא טועה, משום שגם תוך מהלך שמיעת העדויות המשיכה לבקש, ולקבל, עוד ועוד מיקצי-שיפורים, על אף התנגדויותיה של ההגנה.

אלא שאפילו לידיד התביעה הגדול ביותר יש גבול לסבלנות, ובשל מסויים גם השופט שלנו סבלנותו פקעה:

“ההתנגדות במקומה, יש גבול למתיחת סדרי הדין. ההליכים בתיק זה נמשכים מספיק זמן ועל התביעה היה לוודא שכל החומר יועמד לרשות ההגנה. ההתנגדות מתקבלת”.

כבר בשלב הזה הייתה התביעה צריכה להבין שיש לה בעייה קריטית, אבל היא עדיין לא הבינה (“לא הפנימה”) זאת, או שביקשה “למות זקופה”, מי יודע, ובסיומה של הישיבה נאלצה המדינה להכריז “אלה עדי”, ההגנה הודיעה שלא תביא עדים, ונקבעו מועדים לשני הצדדים להגיש סיכומים-בכתב, וגם תאריך למתן הכרעת-הדין.

ואחר כל הדברים האלה הודיעה התביעה כי היא חוזרת בה מהאישום.

ספינת הדגל טבעה, הוכרזה כטוטאל-לוס, וראש לשכת התביעות לא יזכה לעטר באזיקי-שבויים את גלגלי מרכבתו.

והשאלות

כל הסיפור הזה משאיר שאלות נוקבות ביותר.

השאלה האחת היא מדוע צריך היה השופט לעזור לתביעה להקים מהריסותיו תיק כושל, אשר נדון מראש לכשלון. מאימתי תפקידו של השופט הוא לעמוד לימינה של התביעה?

השאלה השנייה היא כיצד מפקידים צי שלם בידי קברניטים אשר אפילו על ספינת-הדגל שלהם הם לא מסוגלים לשמור. ואם על ספינת-הדגל הם לא שומרים – איך הם יטפלו בחסקות?

ובמלים אחרות: אם בתיקים חשובים הם מזלזלים, כיצד הם ינהגו בתיקים הפחות-חשובים (שהם עיקר העבודה של המשטרה)?

והשאלה השלישית היא מה ערך לכל האכיפה המשטרתית, המלווה תדיר ב“בנפשנו” הידוע, אם הם לא מסוגלים להוכיח כראוי את העבירות בהן הם מנסים להילחם?

לכתבה המקורית המלאה