אינני ולא הייתי שותפה לתחזיות הדמוגרפיות הקודרות על אודות רוב ערבי במדינת ישראל היהודית.  תחזיות שחורות אלה, אשר בכוחן לזרות מורא, לחבל במוראל וליצור תחושת רפיון, ייתכן כי נועדו להכתיב, להשפיע, לעצב ולקדם מדיניות. עוד ייתכן כי הן נובעות מחוסר מקצועיות מביך של מבצען.

כך או כך, את הרוב היהודי המובטח במדינה אנו חבים למגזר החרדי והלאומי-דתי.

בשני מגזרים אלה, הודות לממוצע ילדים גבוה למשפחה (בין 6-12 ילדים), יהיה בעוד עשרים שנה רוב יהודי בארץ-ישראל. זאת בהתחשב במגזר הערבי המאופיין בערכים המתקרבים לממוצע היהודי-חילוני העומד על 3 ילדים למשפחה.

את גלגל ההצלה הזה חייבת מדינת ישראל למגזר החרדי ולמגזר הדתי-לאומי.

בקרב שתי קבוצות אלה, לידת ילדים אינה תלויה במצב הקריירה, במצב הכלכלי או בנסיבות אובייקטיביות אחרות; הבאת ילדים לעולם הינה בראש ובראשונה מצוות ריבון-העולם, מצוות “פרו ורבו” והיא גוברת על כל שיקול אחר.

דהיינו, סוגיית ה-“רצון” בילדים בקרב נשים דתיות – לא קיימת, הן כולן  – רוצות.

לעומת זאת, במגזר החילוני, קיום מצוות “פרו ורבו” אינו השיקול הראשי והוא בפירוש אינו השיקול המנחה זוגות חילוניים; הקריירה, הבריאות, הכלכלה, הרווחה, ועוד שיקולים “מכתיבים” סדר עדיפויות שונה, וממנו נגזר ממוצע ילדים נמוך בהרבה.

את הפער המובהק שבין שיעור הילודה במגזר החילוני לבין המגזר הדתי ניתן לצמצם.

השאלה היא… האם רוצים?

 

*   *   *

 

מעמדו המועדף של הגבר על פי ההלכה היהודית הוא אינו נושא לוויכוח; נחיתותה ההלכתית של האישה ביחס לגבר מוצאת את ביטויה לאורך כל חייה של האישה, ובמיוחד במסגרת מוסד הנישואין.

בשנים האחרונות אנו רואים כיצד ההגמוניה הגברית-דתית אשר נוסדה עוד בימי בראשית נאבקת בניסיונות הכרסום במעמדה, ובניסיונות הנשים להשיג שוויון זכויות – להפוך לכאורה סדרי עולם.

הפמיניזם (החילוני והדתי) אשר קם מתוך מצוקת נשים אמיתית, נלחם על זכויות הנשים לשוויון ולעצמאות כשהוא משיג ומערער על ההגמוניה הזכרית. מאבק זה נתפס למצער כמאיים על הצד החולש, הוא הצד החושש, הוא הצד הגברי; שהרי לדידו, יש לו מה להפסיד.

האומנם…?!

למצב דברים זה יש כאמור השפעה על שיעור הילודה בקרב ציבור הנשים החילוני.

 

המחיר הדמוגראפי

א.         נשים בהליכי גירושין

המחיר הכואב ביותר אותו נאלצות הנשים לשלם במהלך הגירושין הוא חוסר היכולת ללדת מגבר אחר, מחשש ממזרות. כלי הלכתי זה הוא מכשיר רב עצמה בידי הגבר לסחוט את האישה, וכל עוד היא נשארת נשואה לו – היא מנועה מללדת לגבר אחר. לפעמים היא מאבדת רק שנתיים, לפעמים חמש שנים, לפעמים הרבה יותר. לשנים האבודות ישנו מחיר דמוגראפי.

ב.         “שלום-בית”

אילוץ האישה להשאר תחת קורת גג אחת עם גבר שהיא איננה רוצה, (לפעמים למרות אלימותו כלפיה), בדרך כלל רק מקצין את הסלידה, מסלים את העימות, ומעודד למעשה פגיעה בילודה.

ל”שלום בית” כגון זה יש מחיר דמוגרפי; הוא משאיר את האישה בתוך מערכת זוגית בה היא איננה רוצה, מעודד את האלימות כלפיה ובוודאי שלא מעודד אותה להביא ילדים.  

ג.         רווקות

הדרת הרגליים ממוסד הנישואין הוא תוצר ישיר של חשש מוצדק מכניסה למערכת המנציחה את נחיתותה של האישה. מביני דבר יודעים כי גם האלטרנטיבה האזרחית מהווה פתרון חלקי בלבד.

רווקות מביאות מעט מאוד ילדים לעולם, אם בכלל.

ד.         חד-הוריות

הקשיים הכלכליים והלוגיסטיים של נשים חד-הוריות, (רווקות וגרושות), המהוות קבוצה הולכת וגדלה באוכלוסייה אשר כבר איננה נחשבת מבחינה סטטיסטית ל”שולית”, משפיעים ללא ספק על מספר הילדים אשר הן רוצות להביא לעולם. חד-הוריות אינה מטיבה עם הדמוגרפיה.  

ה.         מסורבות גט ועגונות

כאמור, נשים אלה, מנועות מלהביא ילדים לעולם כל עוד לא ייתן להן הגבר גט, גט מרצונו החופשי ולא גט כפוי.

הפתרון לנשים אלה הוא, לפעמים, לידת ילד מגבר שאינו יהודי. מעטות בוחרות בו, אם בכלל.

מקבץ סיבות זה ממחיש כיצד עשרות אלפי נשים, אשר תכננו שלושה, ארבעה וחמישה ילדים – מסתפקות בעל כורחן במספר ילדים קטן משתכננו, רצו ויכלו.

האם הממסד הרבני אינו מודע לכל זאת?

אני בספק.

להבהיר, מעטות הן הנשים המצהירות על חוסר רצון בילדים ומעטות עוד יותר הן אלה מתוכן אשר לא ישנו את דעתן. ההבשלה הפסיכולוגית של נשים לאמהות תלויה בין היתר בהשפעות של הסביבה, החברה והתרבות.

כאמור, לדמוגרפיה היהודית-חילונית פוטנציאל גדול בהרבה מזה המתקיים בפועל.

לכותבת אין ספק כי לוּ הממסד הדתי היה משנה מאורחותיו, ולא חושש מלחדש פסיקותיו, לנשים החילוניות היה ממוצע ילדים גדול יותר.

האם ניתן לעשות כן ולתמוך בגידול האוכלוסייה היהודית-חילונית?

כן.

האם יש רצון לעשות כן?!

על פי המעשים בפועל, מסתבר שלא.

למה?

את השאלה הזו אפנה לממסד הדתי, לא כניגוח, אלא כמטלה הניצבת לפתחו ואחריות על כתפו.