ונפתח בשאלה: מי אמר למי ובאיזה הקשר:

“אני לא עבד שלכם!”?

תשובה: אישה, בדרך כלל אימא לילדים (הערה: לפעמים נכלל בן הזוג תחת המושג: ילדים) וההקשר הוא פשוט: חיי היום-יום בתוך הבית.

הערת בונוס: לא מדובר במאמר בכייני, לא מדובר במאמר ביקורת ולא מדובר במאמר מחאה אה אה.

מדובר בהצעה לשיפור התדמית ומצב הרוח.

• • •

“מעולם לא התייחסתי אלייך כמו אל זונה”, אמר השחקן ריצ’רד גיר לשחקנית ג’וליה רוברטס בסרטם המקסים: “אישה יפה”, ותשובתה החכמה והשנונה של האישה היפה לדבריו הייתה:

“YOU JUST DID…“

קוראים וקוראות יקרים, זהו בדיוק עיקר התיזה של מאמרנו: אישה האומרת; “אני לא עבד שלכם”, או; “אני לא עבד של אף אחד”, או; “אני גמרתי להיות עבד בבית הזה”, וכו’, מרמזת, או מודה בפה מלא, שהיא בעצם כן עבד של מישהו, וכי מצב זה היא רוצה לשנות, ומהר.

להבהיר: לעבד יש אדונים, בעלים, העבד שייך למישהו. להבהיר: ברוב הפעמים מתכוונת האישה לכך שהיא העבד של ילדיה, אותם יצורים שהיא חינכה וגידלה במו ידיה ולבה האוהב.

עוד יצוין, כי בין אם דבריה של האישה נאמרים כהתקוממות נגד מצב אובייקטיבי נכון וקיים, בין אם היא מורדת נגד יחס מדומה, אשר רק נדמה לה שהיא מקבלת, ובין אם היא בסך הכל מביעה חשש ממצב שאולי מתקיים, או שעלול להתקיים בעתיד – הרי בכל אחת מבין האפשרויות לעיל, “עבדותה” של האישה מרחפת מעל, רוחשת ולוחשת בינות, נושפת ורושפת בעורפה ומתבטאת באמירה:

“אני לא רוצה להיות עבד!”

• • •

מושג העבדות הוא מושג טעון אצלנו, היהודים. אצלנו, היהודיות,  הוא טעון אף יותר, שכן אמנם השתחררנו מעבדותנו במצרים מהימים בהם עסקנו בבניין הארץ של פרעה, אך טרם השתחררנו מהיותנו קניינו של הבעל, וברבות השנים אף הפכנו את עצמנו מרצון – לקניינם של ילדינו, לעבדים של בנינו ובנותינו.

כנראה שקשה לנו להשתחרר מזיכרון העבדות, הטבוע אי שם בגזע המוח שלנו וחרוט עמוק עמוק בתוך סלילי ה- D.N.A, שחרור שיתאפשר עם השגת שוויון מלא בין שני המינים, שוויון זכויות שלם ואמיתי (החזרה לגן-עדן אולי?)

שהרי מדוע יש בינינו נשים, המשימות עצמן כעבדים?

מדוע כה קשה לנו החירות כאשר לנו הן המִצוות לדאוג לגר, לאלמנה וליתום? לנו המִצוות לדאוג לחלש, לנזקק ולנתמך?

האם לא בנו מדובר לפעמים?

האם אין אנו פוסחות על עצמנו?

מדוע נטרפד את המאבק הנכון והצודק בהתעללות בנשים, בסחר בנשים, באונס נשים והכאתן באמירה הבאה לידי ביטוי מדי יום ומדי שעה: “אני לא עבד שלכם?”

מאז ומעולם ראיתי בדוגמא האישית ככלי חינוך ממדרגה ראשונה, כלי המעביר מסרים וערכים בצורה הטובה ביותר.

על כן, מוצע כאן, לכל אלה המבקשות שלא להרגיש כמשרתות בביתן, כ“עבד” של הילדים או של “הבית” למחוק לאלתר מהלקסיקון האישי את האמירה העוברת מאם לבת ומדור לדור כתורה שבעל פה: “אני לא עבד שלכם” ותחת זאת לאמץ אסטרטגיה אחרת:

“אני מנקה את הבית, כי נעים לי לחיות בבית נקי ואשמח אם תהיו שותפים למאמץ – אם אינכם רוצים לעזור, לא צריך, זו כבר הבעיה שלכם“.

בלי רגשות אשם, בלי נדנודים ובלי להשתבץ במשבצת הקורבן – ירצו יעזרו, לא ירצו – לא יעזרו! לא יעזרו – לא יקבלו, הרי ניפגש היכן שהוא…

שהרי האופציה של לא להסיע אותם למסיבת יום ההולדת, או לא להקפיץ אותם למשחק בשבת, או לא לצ’פר אותם ב-פרי–שיק חלומי – תמיד שמורה למי שאינה רוצה להרגיש “פראיירית” בביתה, או למי שרוצה לחנך את בניה ובנותיה להדדיות, לשוויון וליחסים של כבוד ועזרה הדדית.

———————

טל רבינוביץ’, כתבה את הספר: “כלה ונחרצה”, רומן אוטוביוגראפי בהוצאת ספרית פועלים, “עורך הדין לשירותך”, בהוצאת ש”י ספרות משפטית, וכן ספרים נוספים.

לאתר הכותבת