בס”ד

אב ה’תשס”ג

כבוד

מר אפי איתם הי”ו

שר הבינוי והשיכון

אחר דרישת שלומו הטוב כיאות!

אני אחד מבחורי הישיבה אשר שהו בנוב בשבת פרשת עקב. בקרנו בביתכם במהלך השבת, שם עלו לדיון נושאים העומדים ברומו של עולם. ברצוני להבהיר מס’ נקודות שלא סיפק בידנו להעמידן כראוי במסגרת הזמן שעמד לרשותנו, בתקוה שאזכה לאוזן קשבת.

ראשית ברצוננו להודות על כי הקדשת מזמנך לשוחח עמנו, חוויה מיוחדת היתה לנו לדבר עם כבוד השר, אשר מלבד היותו אשיות בכירה, חשים אנו כלפיו רגשי כבוד והערכה בהיותו אדם שהקדיש את חייו במסירות נפש למען עם ישראל.

ואכן, שמענו והחכמנו, בעיקר באותן נקודות למחשבה אודות המצב הרוחני הירוד והשפל הכלכלי והבטחוני בו אנו מצויים, דבר שלמעשה טומן בחובו את הדרך לגאולה, שכן בעומק השפל הזה מונחת צמיחת הגאולה העתידה, כפי שעולה מדברי הגמ’ בסנהדרין שהביא כבודו.

מה התפעלנו לראות שגם כשנושאים משרה כה בכירה, אפשר להתרומם ולדבר בפשטות, להתעלות ולדבר בגובה העיניים, בשיחה ישירה ונעימה. לשוחח עם אישיות שכזו, לשמוע וגם קצת להשמיע, דבר זה לבד היה בו כדי להשביע את רצוננו, ולהסב לנו ענג רב. בכל זאת החלטנו להעלות על הכתב מרחשי לבנו אודות ענין שעלה בשולי הדברים – נושא גיוס בני הישיבות לצה”ל.

נושא זה בהיותו כה רגיש וטעון לשני הצדדים, מגביר את הרצון, ואולי אף את ההכרח, להעלות את הדברים על הכתב, ענין זה עולה בעיקר לאחר שהתרשמנו כי נמצא אצל כב’  אוזן קשובה ובחינה אובייקטיבית של הדברים.

בעקבות שיחתנו עם בני ביתך נוכחנו לדעת כי לא פחות משענין אי גיוסם של בני הישיבות נוגע לליבנו, ובציפור נפשנו הוא, כך נוגע הדבר ללבם של הסוברים שחובה על בני ישיבות להתגייס, מסיבה זו כמעט ובלתי אפשרי לקיים דיאלוג אמיתי ומועיל בענין, ולהחליף דעות בצורה ענינית ברורה ומסודרת, דבר זה גם מוביל למסקנה כי במקרה זה הכתיבה היא הבימה הנכונה להעביר את הדברים – ובהקשר זה המכתב מיועד אף לבני הבית.

ובכן, ברצוננו להעביר מספר נקודות אשר יתנו תמונה חלקית על הדעה הרווחת בקרב בני הישיבות ובקרב כל אלו הסוברים שעל בני הישיבות שתורתם אומנותם לעסוק אך ורק באומנות זו, בלא להתעסק בשאר ענינים, גם אם הם בגדר עשיית מצוה ואפי’ הם צרכי הגנה על העם.

חשוב להדגיש שאין מטרתנו שיסכימו עמנו בדעותינו ובנימוקינו, אולם מצפים אנו למצוא הקשבה ואולי גם הבנה לדברינו, ודורשים אנו בשם הדמוקרטיה הצדק וההגיון, להבין ולקבל שיש דעה לא מבוטלת, של ציבור לא מבוטל, הטוענים בלהט כי חובה לשמור לקיים ולטפח את ענין בני הישיבות שתורתם אומנותם, ובפיהם סידרת טענות מנומקות היטב.

[כשנושא זה עולה לעתים בתקשורת ובכנסת אפשר להבחין שרבים מדברים בנושא בלא להכיר כלל את הסוגיא, דבר שלא יעלה על הדעת בענינים אחרים כמו בטחון, כלכלה וכדו’, להביע דעה בלא ללמוד את הענין על כל צדדיו, או לכל הפחות ‘לשלוט בחומר’ במידה מינימלית. יתרה מזו ע”פ רוב עולה מנימת הדברים התעלמות מוחלטת מקיומן של דעות אחרות, וכביכול בענין זה אין זה לגיטימי לחשוב אחרת וק”ו להביע דעה שונה].

ראשית, בכדי להסיר ספק, ברצוננו להקדים מושכל פשוט וברור לכל, כי כל מה שנוגע לעניני סיוע והגנה על יהודים, אנו רואים בזה שליחות קדושה מאין כמוה, מצוה ממדרגה ראשונה, והעושה כן שכרו הוא לאין קץ וראוי הוא לכבוד והערכה ולהכרת הטוב בלא גבול (ידוע שהרב שך זצ”ל קם מלא קומתו לכבודם של חיילי צה”ל שבאו לביתו וכל זאת על היותם אמונים על ביטחון העם).

והנה מי שהשכיל לשלב לימוד תורה עם צבא על אחת כמה וכמה, אשריו מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, אין לך יפה וגדול מזה.

כל זה מגביר את הסקרנות והפליאה שאם אכן כך הם פני הדברים, מדוע בני הישיבות שרוצים בכל מאודם להיות כפופים לרצון ה’ וללכת בדרך התורה נשארים על ספסלי ביהמ”ד, מדוע אין הם נוטלים את כל כובד משקלם ורצים אלי קרב, בפרט שלפי המבואר מדברי הרמב”ם בפרק ה’ מהלכות מלכים הל’ א’ המלחמות המתקיימות בארצנו – שהיא ‘מלחמה מיד צר’ ? דינה כמלחמת מצוה, אתמהה?!

שאלה זו מתעוררת ביתר שאת לנוכח העובדה שאוכלוסיה זו המתנגדת לגיוסם של בני הישיבות לצה”ל אינה יורדת ברמתה המוסרית מאוכלוסיות אחרות, כך גם בכל הקשור לאכפתיות, רצון לעזור, נשיאה בעול וכו’, ק”ו לגבי כל הנוגע להצלת נפשות והגנה על יהודים. והנה, להיכן נעלמו הערכים, היכן התכונה האנושית הבסיסית – להיות שותף לענין כה חשוב ונשגב? איך אפשר לשבת מהצד ולומר שלום עלי נפשי?

דבר זה נראה (ובצדק) מקומם, ואכן, פעמים ששאלות אלו נשאלות בכאב אמיתי תוך רצון לצדק ושוויון. דבר זה מגביר את הרצון להבהיר את הענין עד כמה שניתן שלכל הפחות יבינו שאין כאן ענין של בריחה מהאחריות הבסיסית המוטלת על כל בן אנוש. יחד עם זאת ראוי להדגיש כי אין כל הצדקה להטחת דברי שיטנה ועלבון המושמעים מפעם לפעם כנגד בני הישיבות, ואין זה מסביר את אוירת חוסר הסובלנות השוררת כלפי הצד השני.

[דומני שבענין זה, הצד של בני הישיבות מעולם לא קיבל את הבמה הראויה לו, לעומת נושאים אחרים בהם אין צד שלא זוכה לבמה מכובדת משלו].

טרם שנאמר את סיבת אי התגיסותם של בני הישיבות הבה ונראה מה הן הדעות הרווחות והמקובלות בציבור להסבר תופעה זו, הטענה העיקרית היא – “פרזיטים” “חיים על חשבון הציבור” וכדו’. טענה זו אותה התקשורת ששה להשמיעה, היא טענה חסרת הגיון הגובלת באבסורד, שכן כל בר דעת מבין שלא יתכן כי למעלה מחצי מליון אזרחים התומכים באי גיוס בני הישיבות (ובתוכם אנשי הגות ומוסר שאיש אינו מטיל ספק בגדלותם) הם פרזיטים שכל רצונם לנצל את החברה ולחיות על חשבון אחרים, הכל בכדי שחבורת בני הישיבות תוכל לשבת בחיבוק ידים.

ידוע ומוסכם לכל כי לא קיימת בעולם כולו חברה גומלת חסדים יותר מזו החרדית, ארגוני חסד ורוח התנדבות הם ממאפייניה הבולטים של החברה, ארגוני חסד הידועים בעולם כמו “זק”א” “הצלה” “עזר מציון” “יד שרה” “מגן לחולה” “עזרא למרפא” וכו’, קמו מתוך החברה החרדית, ונותנים את שרותיהם בהתנדבות מלאה לכל אדם באשר הוא. ועתה הגע עצמך, האם זה נכון להניח שדוקא בנושא כה חשוב תיעלם רוח ההתנדבות, האם יתכן שכולם כאחד ישתמטו מחוב מקודש זה תוך ניצול ציני של מצב פרלמנטרי מסוים.

גם הנושא של הכרה במדינה או אי ההכרה בה אינו רלוונטי לענין, שהרי בנידון דידן בהגנה על יהודים עסקינן, ענין שבינו ובין היחס למדינה אין ולא כלום, מה גם שהציבור החרדי ברובו משתייך למדינה, מצביע בבחירות ואף שולח נציגים לכנסת.

סוגיית הסכנה הרוחנית שיש במסגרת צבאית היא אכן סוגיה מורכבת מאוד, אכן גם היא אינה רלוונטית לענייננו, באשר אם זו היתה המניעה להתגייס לצה”ל, הרי שראשי הישיבות היו נפגשים עם ראשי הצבא ומעמידים בפניהם את התנאים והצרכים הנדרשים על מנת שבן ישיבה יוכל למלא את חובת השירות בצה”ל, וסביר להניח שראשי הצבא בראותם בכך ערך עליון היו מעמידים לרשותם את התנאים המתאימים לשרות בצה”ל, כשם שישנן יחידות אחרות, במסגרות משלהם.

הטענה הנפוצה כי “אנו מסכנים את חיינו בעוד אתם בני הישיבות ממיתים עצמכם באהלה של תורה” איננה הגיונית ואינה הוגנת, שהרי לא נטען כך כלפי אותם חיילים שאינם משובצים ביחידות הקרביות, והרי כנגד כל אחד המסכן את חייו בשרות קרבי זקוקים לעוד חמישה אחרים שישמשו בתפקיד שאינו מסכן את חייהם, ובזה הם תורמים למערך המלחמתי כולו ומהוים חלק אינטגרלי מן המערך הצבאי. הטענה למה אנחנו מתים ואתם לא אינה נכונה, שהרי רבים מהמשרתים בצה”ל תורמים את תרומתם בלא לסכן את חייהם ואיש לא יאמר למה אלו מתים ואלו לא, כי הם תורמים בדרך זו, ותרומת כולם, אף של אלו הספונים במקומם מתוך נוחות ורווחה יחסיים, נחוצה וחיונית לקיום הצבא. השאלה שצריכה להישאל א”כ היא, ‘האם בני הישיבות תורמים או לא’, ולא ‘האם הם מסכנים את חייהם או לא’.

עד כאן פיתחנו את “השאלה”. מכאן ואילך ננסה, ולו במעט, לפתוח את הנושא ולהבהיר את תשובתנו לענין.

גדולי ישראל (אשר נשיאתם בעול ודאגתם לזולת לא נמצאת כדוגמתה באף אומה ולשון) שיצרו את המצב בו בני הישיבות ממשיכים לשקוד על תלמודם בעוז באותה מתכונת כפי שלמדו בישיבות מאז ומתמיד, דבר זה אינו נובע מחוסר ענין בנטילת חלק בהגנה על העם היושב בציון, ואדרבה, ענין זה נובע בין היתר מתוך דאגה לעם ומתוך הבנה כי לימוד התורה במתכונת זו הוא חלק הכרחי במערך ההגנה והתקפה של צבא יהודי, דעתנו היא כי תרומתו של בן ישיבה השוקד על תלמודו למערך זה איננה נופלת מתרומתו של חייל המשרת בצה”ל, קיומם של בני הישיבות הוא הנותן את הסייעתא דשמיא להצלחת הצבא, וכל ירידה או רפיון במסגרת זו מסכן את זכות קיומו של העם והצלחתו של צה”ל.

העם היהודי בנוי משבטים רבים המשלימים זה את זה, ונעשים חטיבה אחת. כשם שחיל הים, חיל האויר ושאר חילות הצבא, משלימים זה את זה להיות חטיבה אחת של מערך צבאי, כך הוא הדבר ביחס לכלל ישראל. לצד חיילי צה”ל ולצד העוסקים בצרכי ציבור והמתעסקים לפרנסתם, זקוק עם ישראל לחיל של צעירים המקדישים ומקדשים את חייהם ללימוד תורה. אף בשעת מלחמה, ואף בשעת מלחמת מצווה (כפי שיבואר להלן), זהו הנשק הסודי והנחוץ ביותר לצבא יהודי (ובאמת ראינו בעינינו בכמה מערכות ישראל שהסייעתא דשמיא היתה ניכרת, ההצלחה היתה פעמים מעבר למשוער, מעבר ליכולת הטבעית, ומכיוונים בלתי צפויים).

הרב מרדכי נויגרשל, בספרו “למה הם שונים”, מלקט מקורות רבים לכך שהתורה היא נשק, ולצורך בכח רוחני זה שיפעל לצד הכח הגשמי, כגון הגמ’ בסנהדרין דף מ”ט ע”א “אלמלא דוד (שהיה לומד תורה) לא עשה יואב מלחמה ואלמלא יואב (שלחם) לא עסק דוד בתורה”.

ובגמרא במסכת מכות דף י’ ע”א “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים – אם לא שערי ירושלים העוסקים בהלכה לא היו יכולות רגלינו לעמוד במלחמה, וכן עולה מהמשנה ב”ראש השנה”: וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו’. וכפי שנאמר בפרשת בחוקותי: “אם בחוקותי תלכו” – פירוש רש”י “שתהיו עמלים בתורה” – שאז – “ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבור בארצכם”. ובגמרא במסכת נדרים דף ל”ב ע”ב מובא שאברהם אבינו נענש מפני שגייס ת”ח למלחמה.

ובמדרש בפרשת שלח כתוב שבמלמת מדין גייס משה רבינו 36,000 לוחמים, 12,000 שלח למלחמה 12,000 לעורף וכל ענינו, ו- 12,000 לתורה ולתפילה. – למרות שהיו אז עוד קרוב ל 600,000 איש שעסקו בתורה, רצה משה רבינו להראות לדורות שמתוך חיל הלוחמים יש להקדיש שליש לתורה ולתפילה, זהו האומדן שניתן אז.

לא אלאה בציטוטים, דומני שעל ענין זה אין חילוקי דעות, שהתורה היא נשק ותרומתה לעם היהודי חשובה ונצרכת ממדרגה ראשונה, מבחינות רבות, וגם לצרכי הגנה.

ואם תאמר, נשלב צבא ותורה ובזה נצא ידי חובת הכל, ולשם מה נדרשת ההבדלה של ציבור העוסק אך ורק בחלק זה של צרכי ההגנה, ואינו משתלב אף באופן חלקי בהגנה הפיזית בפועל. ע”ז ייאמר, שילוב של צבא וישיבה נועד להיות אלטרנטיבה לצבא ולא אלטרנטיבה לישיבה, שכן גם מי שעוסק במלחמה או בכל דבר אחר אינו פטור מחובת לימוד התורה, ולהיות ‘עתודאי’ של עולם התורה, ולענין זה מהוות ישיבות ההסדר פתרון נפלא. אולם בנוסף, מוכרח הצבא לכלול גם את החייל שיפעל במלא העוצמה וייחד את חיילו לתורה בלבד. כמו שלא ידרשו מטייס שיהיה גם תותחן גם צוללן וגם טבח אלא איש על מחנהו ואיש על דגלו, גם התורה שאנו מבינים את כחה ותרומתה היחודית לא יהיה זה נכון לשלבה עם תפקידים אחרים.

(פרשה נוספת היא היחודיות והמעלה שיש בלימוד תורה כאשר הוא מתקיים ללא הפסקה [אף אם ההפסקה נצרכת ומחויבת ע”פ ההלכה] אשר השפעתה על לומדיה שונה לאין ערוך. חובה עלינו לטפח קומץ של אנשי חיל אשר יהיו כל כולם “בני תורה”, וע”י כך ממילא אף תרומתם הייחודית בלימוד כזה היא לאין ערוך).

והנה לענין מלחמת מצווה הלא מצינו שאף חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים אליה, ולמרות הכל – תלמידי חכמים אינם מתגייסים. ההבדל הוא שחתן וכדו’ פטורים ממלחמת רשות, ובמלחמת מצווה חייבים הם, אולם תלמיד חכם מלכתחילה אינו “פטור” כלל אף ממלחמת הרשות, אלא אדרבה משתתף בה באופן פעיל. העובדה שאינו נמנה על החילות הלוחמים נובעת מכך שעליו ללמוד וזו חובתו ותרומתו בשעה זו למאמץ המלחמתי.

בספר “למה הם שונים” מביא הרב נויגרשל ציטוטים מגדולי רבני המזרחי לדורותיו על ענין זה, דברים נפלאים המדברים בעד עצמם, ברצוני להביא חלק מהם.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שליט”א דבר בפני ועדה שהקימה הכנסת לדיון בנושאי גיוס בני ישיבות, ואלו דבריו:

“בעם ישראל היה הדורי דורות מושג של בני תורה, היה קיים מושג שהיעד שלו היה לימוד תורה כדי להיות רב, בארצות האיסלם אנשים כאלו היו פטורים משרות צבאי, המושג שעליו דיברתי נלקח עוד מהרמב”ם שאמר שבני שבט לוי הם אנשים מיוחדים והם צריכים ללמוד תורה אני מברך על המספר הגדול שהושמע מפיכם – כן ירבו.

אני סבור שזה חלק מביטחון עם ישראל שבחורים מוכנים למסור עצמם ולשבת ללמוד יום ולילה במסירות נפש, השקפת עולמנו היא זאת שאלה שיושבים ולומדים תורה עושים שירות גדול לאומה”

(חוברת דברי הכנסת ישיבות תס”ג – תס”ח של הכנסת ה-11 חוברת ל”ח עמ’ 4288)

  הרב משה צבי נריה זצ”ל תחת הכותרת “בני הישיבות וגיוסם” כתב כך:

“למראה ההסתערות הזועמת, למשמע הדיבורים הבוטים והמעליבים על בני הישיבות, מתקבל הרושם שפתאום פרחה מראשיהם של רבים כל ההיסטוריה הישראלית. העם לדורותיו ראה בבני התורה חלוצים מתנדבים המוותרים על יתרונות חומריים פרטיים ומקדישים עצמם לערכים רוחניים שנשמת האומה תלויה בהם – ראה אותם כחיילים…

ראשי הישיבות מאמינים באמונה שלמה שאין קיום לעם ישראל בלי תורה, שאין משמעות לארץ ישראל ולמדינת ישראל בלי בונים לומדי תורה, הדבקים בכל ליבם ובכל נפשם במשימתם בכל אורח חייהם, נקח לדוגמא אחד מראשי הישיבות הותיקים הרב מפונוביז’ – עשרות בשנים הקדיש לתורה ולישיבות… הוא ראה עצמו כשומר אשר הופקד בידיו צפור נפשה של האומה.

יהא נא ברור, גם בני הישיבות בזמננו אינם רואים את שחרורם כזכות אלא כחובה, וגם אם אצל חלק מהם הופכת הדחיה לשחרור לא משוחררים הם אלא משועבדים הם למשמרת הקודש בישראל וכל זמן שהם ממשיכים בלימודם בגיוסם לתורה אין מגייסים אותם לצבא (כדרך שאין מגייסים חיל רגלים לחיל האויר)

ובת כל מכרזת “אל תכריתו את שבט הקהתי”.

עד כאן ציטוט מתוך מאמרו של הרב משה צבי נריה זצ”ל, ראש רשת ישיבות בני עקיבא בישראל.

מענין להביא מכתב תשובה של הרב שאול ישראלי זצ”ל לרב נויגרשל המובא בספרו הנ”ל:

                                                      יום ד’ לסדר את אשר יבחר יקריב אליו תשנ”ב

לכב’ הרב מרדכי נויגרשל הי”ו

כאן עיה”ק ירושלים ת”ו

שלום רב.

קראתי מכתבך מיום י”ג סיון דנא. דעתי כמובן לא נשתנתה והיא מוחלטת באופן ברור נגד גיוס בני ישיבות.

עד כמה שידוע לי, המפד”ל לא תתן יד לחיוב גיוס בני הישיבות, אם אמנם יתכן שיש כאלה המצדדים בזה אך אין זה הקו הכללי, אינני חושב שקימת סכנה מעין שהמפד”ל תתן יד לחקיקת חוק שישנה את המצב הקים. ואני מקווה שגם אחרים שקיבלו את ההגה כיום במדינה ייזמו משהו בכוון זה. אם כי קשה לדעת איך יתפתחו הדברים בעתיד.

                                                                                          בברכת התורה והארץ

                                                                                                      שאול ישראלי

עד כאן בקצרה מהסיבות המביאות לכך שבני הישיבות אינם מתגייסים לצה”ל. ישנה ציפייה וכמיהה שהמפד”ל כמפלגה דתית תכיר בצורך מיוחד זה של קיום בני ישיבה, וירוממו את קרנם של בני הישיבות המוסרים את נפשם על למוד התורה ותיקון המדות – (“כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”).

הציפייה היא כי המפד”ל תעודד ותחזק תופעה זו, ותראה בה נכס חשוב וחיוני לעם ישראל, ובכך יחזקו ויגבירו את הסייעתא דשמיא של מדינת ישראל וצבאה, כאשר ע”י סיוע וחיזוק לימוד התורה נעשית המדינה שותפה ללימוד כשותפות יששכר וזבולון.

אני מקווה כי תקדישו מזמנכם לעיין בדברים אלו ע”מ להכיר יותר את דעתם של אלו התומכים באי גיוסם של בני הישיבות, ואם מתוך קריאת הדברים ירד לכל הפחות מעוצמת הכעס והטינה על כך שבני הישיבות אינם נוטלים חלק בנושא כה חשוב – אף אם לא תקבלו את דעתם – והיה זה שכרי.

                                                                                 הכותב בידידות

                                                                     ומתוך רצון להידברות והבנה

                                                                                               ד.ד

                                                                                       תלמיד ישיבה                              

ד.ד. הינו תלמיד ישיבה חרדי, רחב אופקים ונאמן לדתו ולמדינתו.

לפניות ותגובות dddd80@walla.com

מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.