פילוסופים באירופה משתמשים היום בביטוי “אירופה נולדה באושוויץ”. אלן פינקלקראוט, שדיבר על כך השבוע מול קהל צפוף של כמאתיים איש באולם הצריף של יד בן-צבי, אמר שזה הטרנד החדש. “אין היסטוריה, אין תרבות. יש רק זכויות אדם ושוויון. בצרפת דנים האם צרפת היא עדיין אומה. ויש אומרים: אנחנו חברה פוסט-לאומית, רב-תרבותית. זה יכול להוביל לעוד ועוד שנאה. לכן אני פסימי. הבעיה הגדולה היא ההגירה – וארצות אירופה אינן ערוכות להתמודדות. אנשים לא חיים יותר באומות אלא בטכנולוגיות. בגלל זה לישראל יש בעיה להסביר את עצמה. יש לה בעיה להיות אומה בסביבה פוסט-לאומית. היהודים היו קורבן של לאומנות, וכשהם שומרים על זהותם כאומה הם יוצרים דחייה. אנשים לא מבינים גבולות ואתם בונים חומה. בונים חומה בזמן שבונים עולם ללא גבולות. הרי הכול ללא גבולות: רופאים ללא גבולות. אז איזו תעמולה יכולה לגבור על זה? השאלה לא היתה איפה החומה עוברת אלא עצם קיומה. השוו אותה לחומת ברלין. אז אתם נגד אחדות, נגד האנושות”.

למי ששבע מהאינטלקטואלים המקומיים זוללי החמצן הפולטים נייר עיתון עם לוגו ‘הארץ’, מפגש עם אלן פינקלקראוט הוא עסק מרתק ומעורר. הנה הוא נכנס לאולם הצריף הפיני הישן ברח’ אברבנאל ברחביה, שנראה בדיוק כמו חדר האוכל בעין-דור שנשרף ב-93′. ראש מגודל, שיער כהה פרוע בדיוק במידה הנכונה, עניבה מרופפת, וז’קט שכמובן אינו תואם למכנסיים. מיסטר פינקלקראוט, מיסטר אפלפלד, מציג את שני הענקים האלה בן-דרור ימיני. ההתכנסות היא לרגל צאת ספרו של פינקלקראוט “עתידה של הכחשה – התבוננות בשאלת הג’נוסייד” בעברית (בתרגומו של לוראן כהן, ובהוצאת בית ראובן מס). “היה בזה סוג של הנאה מתובלת בעצב”, הגדיר בן-דרור ימיני את חוויית הקריאה בספרו של פינקלקראוט. הספר יצא בצרפת לפני 20 שנה, “וזה היה ספר נבואי. כל מה שאנחנו רואים היום בעולם האקדמי נכתב שם; תופעת האוטיזם האינטלקטואלי, כפי שהגדיר אותה פרופ’ יקירה”.

בן-דרור ימיני אמר בפסימיות כי כמשפטן הוא חונך להאמין שסוף האמת לנצח; אך כפי שהוא רואה היום בתעמולה נגד ישראל, השקר מנצח ולא האמת. בשלב מסוים של דבריו קמה איזו מופרעת אמריקנית, שמנפנפת את טבורה בחוץ, והתפרצה: “סליחה, נדמה לי שהזמינו אותי לשמוע את שני האישים המכובדים, ולא אותך”. הקהל דווקא אהב את בן-דרור. “בן-דרור, אמור את דבריך!”, עודד אותו מישהו. הבחורה נטשה את האולם.

“מה שאנחנו רואים באקדמיה בישראל הוא שהאמת אינה מנצחת. הולָכַת השולל מנצחת. אם הכחשת השואה והכחשת זכות קיומה של ישראל מתחילות לנַצֵח, מה המסקנות לגבי התקשורת והאקדמיה?”, סיים בן-דרור בשאלה.

הבלשנית שגילתה טיהור אתני

אחת המובילות בכחש הזה ובמגמת האוטיזם האינטלקטואלי והטמטום המוסרי, טניה ריינהרט, הלכה בתחילת השבוע לעולמה. פרופ’ ריינהרט לחמה בדרכה בישראל, ואם להיות קצת לא מנומס ולגלות מה אני וכמה מחבריי וחברותיי באמת מרגישים – אנחנו לא בדיוק מתאבלים. בידיעות אחרונות, עיתון הבית שלה בעצם, שהפך בשבע השנים האחרונות לשמאלני יותר מהארץ, הכילו אותה תחת הכותרת ‘מותה של אנרכיסטית’. כלומר, איזו הילה רומנטית נקשרה סביבה.

לאחרונה עזבה את הארץ. בראיון לעיתון תל-אביב אמרה כי בשלוש השנים האחרונות, מאז פעלה למען חרם אקדמי על ישראל, התנכלו לה באוניברסיטת תל-אביב. “החלטתי שאני לא יכולה יותר ושאני עוזבת”. מעניין שהיא זכתה מהר מאוד במשרה באוניברסיטת ניו-יורק. בהרצאה שנתנה באוניברסיטת פרינסטון בתחילת החודש היא נימקה את העזיבה בסיבות מוסרית: תחושותיה העמוקות לגבי אי-המוסריות של מדיניות ישראל כלפי הפלשתינים בגדה המערבית ובעזה גרמו לה להגיע להחלטה למצוא לה בית במקום אחר בעולם, דווח בעיתון האינטרנט של פרינסטון. “איני יכולה לחיות בישראל בנסיבות הנוכחיות. אי אפשר מבחינה מוסרית להישאר ולא להיות שותפה לפשע. זוהי החלטה מאוד כואבת בשבילי כי אני אוהבת את הארץ”. אגב, מוסריותה של ריינהרט גרמה לה בזמנו להתנגד להתערבות של נאט”ו במלחמת האזרחים ביוגוסלביה ובייחוד במלחמת קוסובו. במלחמת המפרץ הראשונה, לפני 16 שנה, היא דרשה שישראל תסכים מיד למשא ומתן עם אש”ף על הקמת מדינה פלשתינית כדרישתו של סדאם חוסיין.

היא היתה שייכת לאותם אנשי אקדמיה ישראלים, כמו אילן פפה ואחרים, שדקלמו בשנים האחרונות את המנטרה על “הטיהור האתני”. בזמן שאחרים דקלמו “אפרטהייד”, היא היתה במחלקת הטיהור האתני והפיצה את הלוחמה הפסיכולוגית הזאת בהצלחה לא מבוטלת בקרב יהדות האוניברסיטאות בארצות הברית. בספר שפרסמה בשנה האחרונה, ‘ישראל-פלשתין מאז 2003’ (המשך לספרה ‘איך לסיים את מלחמת 1948’, שהופיע בעברית בכותר ‘שקרים על שלום’) היא מאשימה את ממשלות שרון ואולמרט בביצוע טיהור אתני שהחל בגירוש הפלשתינים ב-48′. זהו “טרנספר איטי ובלתי נראה”, האשימה. כל הצעדים שישראל נקטה נגד הטרור הוצאו על ידה מהקשרם ויצרו בתעמולה שלה תמונה של כיבוש דמוי-נאצי. לאור זאת היא הצדיקה את הטרור הפלשתיני, תוך שהיא ממציאה סעיף באמנת ז’נבה, ש”מכירה בזכות של עם כבוש לנהל מאבק מזוין… איזו אלטרנטיבה יש לפלשתינים?”.

“כישראלית גדלתי כשאני מאמינה שאותו חטא קדמון שעליו מושתתת המדינה ייסלח יום אחד, משום שדור המייסדים היה מונע על ידי אמונתו שזו היתה הדרך היחידה להציל את העם היהודי מסכנה של שואה. אבל זה לא הסתיים בזה”, אמרה בכתבה שהופיעה בכתב העת האמריקני ‘תיקון‘.

ריינהרט היתה מהחיילות הנאמנות של נועם חומסקי, אחרי שעשתה אצלו את הדוקטורט. היא היתה חלק מהמערכת הפוליטית שטווה חומסקי בחוגי בלשנות רבים בארצות הברית ובעולם המערבי. בניגוד לדימוי של אינטלקטואלית ישרה שבכוח מחקריה ויכולת הניתוח שלה הגיעה לעמדתה הביקורתית כלפי ישראל, ריינהרט היתה חיה פוליטית מלידה. היא גדלה בבית קומוניסטי ובילדותה התייתמה מאביה. היא התחנכה בתנועת הנוער הקומוניסטית בנק”י. חניכת בנק”י בשנות ה-50 וה-60 זוכרת את ריינהרט כבר אז כדמות מאוד בולטת, פעילה ולוחמנית. כמדריכה היא היתה מוכרת בכל רחבי הארץ. “פעילה שרופה, וכחנית”. היא נחשבה לחכמה מאוד.

אף שהיו לה חברים בצעירותה (למשל רון בכר שהפך לפרופ’ רון ברקאי), היא דיברה בבגרותה בנימה של חרטה על כך שבגלל התנועה היא לא חוותה מספיק את נשיותה. החמיצה את הסיפור הנשי. היה בה בכל זאת הדבר המוזר והנדיר של אשה גבוהה ורזה שלא היתה יפה כבחורה צעירה אך ככל שהתבגרה נהייתה נאה יותר ויותר. לא, לא היה זה נועם חומסקי שהמיר את דתה הפוליטית.

אלף מילים על המובן מאליו

פינקלקראוט מתאר אינטלקטואלים כמו ריינהרט באמצעות אחת מאמרותיו הפרדוקסליות של צ’סטרטון: “הטיפש והמטורף אינו זה שאיבד את ההיגיון, אלא מי שאיבד הכל מלבד ההיגיון”. גם אפלפלד שישב שם בין פינקלקראוט לימיני סיפר על חוויה דומה שמלווה אותו תמיד בביקוריו באירופה. התחושה שהוא צריך להשקיע המון אנרגיה בלהסביר. להסביר בדרך כלל את המובן מאליו.

“כשפגשתי את אלן (פינקלקראוט) לא הייתי צריך להסביר. הוא הבין אותי”, אמר. “אלן הוא יהודי נורמלי. היה מלומד ידוע בשם מקס קידושים, שקרא ליהדות מיסטיקה נורמלית. יש לאלן מידה של סקפטיות. ויש להעריך זאת. איבדנו את זה. מידה של אירוניה והומור. אבל החשוב ביותר: יש לו תשוקה לוהטת לאמת. זה מאוד יהודי. לא הייתי צריך להסביר לאלן שאנחנו מוקפים ב-200 מיליון ערבים שרוצים להשמיד אותנו; או שאירופה אנטישמית; או שגם יהודים לפעמים חפים מפשע, או שלפעמים גם הם טיפשים. אני לא צריך להסביר לו. אנחנו כולנו יהודים. היהודים של הגטו והיהודים של היער והיהודים של הקיבוץ. ההבנה הזאת לא היתה מקובלת בשנות ה-50 וה-60. אלן הבין זאת בלי הסבר. כשאתה צריך להסביר משהו מובן מאליו באלף מילים אתה מרגיש טיפש”.

התום הנורא שמגנה אותנו

“אחד הפילוסופים הצרפתים שמתו לאחרונה”, אמר פינקלקראוט, “ושהארץ אוהב לצטט מהם, אמר כי ‘המאה הזאת – יש לה תשוקה למציאות’. אני חושב ההפך: יש לה תשוקה לאידיאולוגיה. להכחשה”. בתור דוגמה קלאסית לאינטלקטואל המודרני, מכחיש המציאות, הוא תיאר את דמותו של רוז’ה גארודי הקשיש (יליד 1913) שהספיק אפילו להיות נוכח בוועידת מכחישי השואה בטהרן לאחרונה.

“רוז’ה גארודי התחיל כקומוניסט. הוא היה פילוסוף מפורסם, ואז ב-1949 הגיע לצרפת פליט רוסי ששמו קרבצ’נקו, שפרסם ספר שנקרא ‘בחרתי בחופש’, והוא הותקף קשות על ידי התקשורת”. קרבצ’נקו תיאר את המציאות הגולאגית של המשטר הסטליניסטי, והתקשורת הדומיננטית בצרפת לא היתה מוכנה לקבל את זה. “התקיים משפט. גארודי ואחרים העידו במשפט וטענו שקרבצ’נקו משקר בקשר למחנות. זה הרי לא יכול לקרות כי רוסיה היא מולדת הסוציאליזם, מולדת החופש. הופיעה עדה רוסייה שגם היא היתה במחנות וגם לה לא האמינו.

“ואז (כעבור עשרים שנה) גארודי נהיה יריב של הקומוניסטים. זה היה כשהוא החליט להתנגד לפלישה הסובייטית לצ’כוסלובקיה. עשר שנים אחר כך עבר לאסלאם, וב-82′ תקף את ישראל והאשים אותה בג’נוסייד בלבנון. בשנות התשעים הוא כתב על ‘המיתוס המכונן של ישראל – השואה’. הוא שם סימן שאלה על ‘המיתוס’ של ששת המיליונים. של תאי הגזים. מדוע עשה זאת? משום שהוא נוסטלגי להיטלר? לא. דבריו אינם באים מהימין הקיצון. לא ניתן, לפי גארודי, להראות את היטלר כמפלצת – משום שמה שבאמת מפלצתי זה הניצול הקפיטליסטי והמעמד השליט. (לפי ההיגיון של גארודי) למה שהנאצים ירצו בקנאות כזאת לרצוח יהודים ולנצל אותם? יש מלחמת מעמדות. זה לא האינטרס של הנאצים להרוג את יהודי העולם. ולמה שהם ינצלו את היהודים (בעבודות כפייה) יותר מאחרים? אז מאיפה נולד הרעיון של השואה? ובכן, אין שום היגיון לקיום השואה. אבל יש הרבה מאוד היגיון להמציא את השואה. אם היטלר הוא הרשע המוחלט, אז הקפיטליזם כבר לא כל כך גרוע. אין סיבה לאירוע. יש סיבה טובה להמצאת האירוע. וישראל, כדי להצדיק את הכוח הציוני ורדיפת הפלשתינים, המציאה את השואה”.

לאחר שתיאר את ההשוואות המופרכות של השואה לרצח העם ברואנדה והתשוקה לשוויון – “שואה לשחורים, שואה למוסלמים” – חזר לגארודי. “המוניטין של גארודי נהרסו בצרפת. אבל הוא סימפטום של המאה האחרונה. בעולם הערבי, לעומת זאת, הוא גיבור. במצרים הוא הפך גיבור בעקבות תביעה שהוגשה נגדו. מסתבר שהסופר זוכה פרס נובל נגיב מחפוז קיבל אותו בזרועות פתוחות. ‘אנחנו שנינו קורבנות של אותו חוסר סובלנות’, הוא אמר לגארודי. אז מה שאנשים עושים היום הוא שהם לא מכחישים שהיתה שואה; הם אומרים שישראל משתמשת בשואה כדי לדכא את הפלשתינים. הם אומרים שזה מכשיר. בכיתות של מהגרים בצרפת לא רוצים לשמוע שיעורים על השואה. כשמתחילים עם זה – הם צוחקים. ‘הרי היהודים מדכאים אותנו’. יש טינה נגד הזיכרון היהודי. מתייחסים לַכל לפי הבניה, לפי ייצוג.

“זו הסיבה למה תקפו אותי כל כך לאחר הראיון ההוא ב’הארץ’. זה שינה את חיי. ניסיתי להסביר שהמהומות האלה (בנובמבר 2005) אינן מרד רפובליקני, אלא היתה בהן שנאה לגדולת צרפת ושנאה ליהודים. אמרתי שיש לטפל במצוקותיהם אבל גם לגנות אותם. אלא שיצא לי לדבר עם מישהו (דרור משעני, איש ‘הארץ’. א”ל) שיש לו הדעות ומסגרות החשיבה שקובעות שהמדוכא לא יכול להיות רע. אני הרע. גם זו הכחשה. הכחשה בעיקרון. אז לפי זה אני פתאום גזען. אחרי שהבנתי שזו היתה מלכודת, קראתי מאמר שלו על המהומות. לפי השקפתו זה היה מדוכא נגד מדכא. מרי נגד עשירים צרפתים לבנים. וכמובן ביטוי לעימות בין ישראלים לפלשתינים. אין אויב במסגרות החשיבה האלו. זו מלחמת אזרחים בינלאומית. אין מקום למלחמה אחרת, לאויב אחר. נפלתי באופן אישי קורבן לגישה הזאת, להכחשה הזאת”.

את הראיון ערך דרור משעני עם שותפה צרפתייה, ולאחר מכן נטען שבתרגום לצרפתית שהופיע בתקשורת הצרפתית היו עיוותים מכוונים שנועדו לאפשר לחבריו של משעני בלה-מונד לכנות את פינקלקראוט “גזען”. פרשנותו המופרכת של משעני לאותן מהומות בצרפת בסוף 2005 חשפו אותו, כפי שמציין פינקלקראוט, כאידיאולוג מגמתי הלכוד באותם “הבניות” ו”ייצוגים” ו”יחסי כוח” החביבים כל כך עליו ועל עמיתיו בשמאל האוטיסטי הניאו-מרקסיסטי.

כשנשאל פינקלקראוט לגבי אינטלקטואלים יהודים שיוצאים נגד ישראל, או בכלל האליטות האינטלקטואליות המערביות שנלחמות נגד החבָרות שלהן, הוא קבע ש”אין יותר תחושת אשמה. לא מדובר באשמה וחרטה. גם לא בשנאה עצמית, כפי שיש הנוטים לפרש זאת. היהודים האלה קודם כל אוהבים את עצמם ושונאים את האחר, את ישראל. הם מאוהבים בערכים האוניברסליים. זה ג’ינגואיזם של ההווה. באירופה יש טרנד של חרטה על שיתוף הפעולה (עם הנאצים), על הקולוניזציה. אבל זו בעצם אהבה עצמית של ההווה. זו שחצנות. כאילו איננו זקוקים לעבר. העבר הוא נפשע. ההווה תמים וחף מפשע. זה התום הנורא שמגנה את ישראל. אין כאן שום ייסורי מצפון ואשמה. אתה זכאי ומגנה את כל האחרים.

“אל לנו לתת אמון בחרטות האלה. עלינו להכיר בשחצנות וביהירות הבסיסית הטמונה בהן. עלינו להיות מחוברים לעבר. להכיר אותו, על העוולות שנעשו בו, אבל גם להיות גאים בו. הצרפתים, אגב, כבר לא מדברים צרפתית טובה: צריך להרוס את השפה, הרי השפה בעבר היתה הומופובית. להרוס את השפה זה להרוס את העבר והספרות הגדולה שיצרו אותה”.

מאמרו זה של אמנון לורד, עורך ראשי של השבועון “מקור ראשון”, פורסם במקור בטורו השבועי “נגד הרוח”, 23.3.07

לכתבה המקורית המלאה