מקץ ארבעים יום

שבוּ מנהיגי עדתנו

שבו מתוּר את ארצנו

כולם אנשים

ראשי בני ישראל

כולם

ופניהם עטורות

בזקנים.

רגליהם שוב דרכו על חולות המדבר

עיניהם האומרות

הוד ולקט הדר

עומדת נדהמת

כל העדה

מחכה, מצפה

לשמע בשורות אדמתה

ויספרו הם על ארץ זבת חלב

ויראו כי פריה התוסס לא כזב

עיניהם מלטפות את העדה

נשקפת מהן החמלה הכנה

של אבות הרוצים בטובת הבנים.

איך קולם מהפנט

ולוכד את אזני השומעים

לא נוכל, הם אומרים

לא עכשיו

לא כרגע

כי עדיין איננו כמוהם עזים

יש להתחזק ולחזק מבפנים

או אז כבר יגיע הזמן המתאים

כי זהו כוחנו – צאן קדושים.

ותפרוץ עדתנו בבכי תמרורים

בכוּ, בנינו, בכוּ הם אומרים.
כי דמעות יבקעו שערי רקיעים

והרי זה כוחנו

מול שוכן מרומים

בכוּ כי הלילה הזה

הוא תקדים לכל אירועי

עם הטקסים.

ויתנו את קולם

והחולות

הם אוטמים את אזנם

והרוח שרקה

והרוח התחננה

כי עלה נעלה וירשנו אותה

ויהושע בן נון

וכלב בן יפונה

קרעו בגדיהם

והרוח נשאה דבריהם

עלה נעלה וירשנו אותה.

אך לא בניצחונות יבחן כוחנו

כך גערו בהם למזלנו

המנהיגים הנבונים.

כי עכשיו עת לבכות

צאן קדושים.

והאם תרצו לנצח לחיות

נעדרי טקסים?

 ויבכו העם.

ומנגד עמדו

הרוח

ויהושע בן נון

וכלב בן יפונה

ולא נשמע קולם

הנמוג

טובה הארץ מאד מאד

הארץ

טובה היא מאד.
וקולם, הוא נמוג

בין חולות המדבר

בין עשבי המדבר

שכמוהו

אל העם  הוא בכה

בלילה ההוא

וקולם, הוא ניסה –

כי טובה היא הארץ

טובה

והאל

הוא איתנוּ.

אל תראום,

אל תיראו.

אך קולם

הוא נרגם

כפי שציוו המנהיגים הנבונים

וארשת החסד קורנת מתוכם

ריגמום, עם הקדושה

כי לא זה הזמן ולא השעה.

וכבוד ה’ נראה.

אַכּנוּ הפעם

אַכּנוּ חזק והרבה

אשחטם

ופגריכם אתם

יפלו במדבר

ארבעים יום

יום לשנה

תישאו עוונכם

במדבר השממה.

וישובו אותם הראשים

כולם מנהיגים,

אנשים.

לא, הם אומרים לעדה

זו לא פחדנות איומה

אם תביטו לעומק

של עם העוצמה

ותקשב העדה

וכולה בתוך קסם של זיו הערצה

כי עם הנצח אינו מפחד

הוא אינו מפחד

מדרך ארוכה.

כך אמרו מנהיגיה מלאי תושייה.

ותישא העדה את רגליה

ועודנה נושאת

ארבעים יום

יום לשנה

הם נושאים עוונם

במדבר השממה

ובוקעת שירתם

ועולה עמוקה

כי עם הנצח אינו מפחד

הוא אינו מפחד

מדרך ארוכה.