האם שופטת בית המשפט המחוזי דפנה אבניאלי תומכת ברצח השופט עדי אזר ?

 

בפסק דין שנתנה ביום 15.9.2005 שופטת בית המשפט המחוזי בת”א, ד”ר דפנה אבניאלי, היא מבקשת לחסום את דרכו של האזרח להיפרע משופטים שהתרשלו וסרחו – באמצעים משפטיים, ובכך להותיר להם רק ברירה אחת ויחידה: לפגוע בהם פיזית. האם זו הדרך הראויה ? האם נוכל לבוא בטענות אל אזרח שכל שערי הצדק נחסמו בפניו ורק פגיעה פיזית בשופט ובבני משפחתו היא הדרך היחידה שלו להיפרע מהשופט שפגע בו שלא כדין? סבורני שתמיכתה של השופטת אבניאלי במעשים כדוגמת רצח עדי אזר חייב להדליק נורה אדומה. זו ראייה חד מימדית הרואה טוטאלית רק את טובת הצד האחד ומתעלמת טוטאלית מהתוצאה המתחייבת והמתבקשת משלילת כל האלטרנטיבות האחרות מהצד השני.

 

אתמול התפרסמה בעיתון גלובס ידיעה מעניינת של עו”ד נועם שרביט:

 

“החסינות השיפוטית פורשה במשך שנים רבות כחסינות מוחלטת, שאינה מאפשרת הגשת תביעה נגד שופט, גם אם פעל בזדון או בחוסר תום-לב וגרם לאדם אחר נזק. פעם אחר פעם נקבע, כי הרצון להגן על השופטים מפני הפעלת סנקציות אישיות כלפיהם, והשאיפה להבטיח חופש פעולה לשופטים במילוי תפקידם השיפוטי, גוברים על הצורך לפצות את הנפגע מעוולה שיפוטית.

 

הן במשפט הישראלי והן במשפט האנגלו-אמריקאי, החסינות חלה גם אם מדובר בנזקים חמורים ביותר, כגון תקופת מאסר ממושכת או תשלום סכום כספי נכבד, שהושתו על הניזוק שלא כדין, עקב מניעים אישיים פסולים של השופט. החסינות המוחלטת היא, בלא ספק, מקוממת אולם יש לה גם כמה צידוקים שקשה להתעלם מהם, ובין היתר הצורך למנוע פגיעה בתפקודו של השופט ובעצמאותו, מניעת פגיעה באמון הציבור, קיומם של סעדים חלופיים ועוד.

 

עם זאת, אחרי חקיקת חוק יסוד כבוד האדם, החסינות השיפוטית המוחלטת אינה כה מוחלטת, והחלו להיפער בה בקיעים, לאחר שנשמעו קולות הקוראים לאפשר הגשת תביעות נזיקין, במקרים חריגים של פעולה בזדון ממניע פסול מצד השופט, או תוך חריגה מודעת מסמכות.

 

לפני ארבע שנים עסק בית המשפט המחוזי בירושלים לראשונה בשאלת היקפה של החסינות השיפוטית (הלכת פרידמן), וקבע כי ניתן לתבוע את המדינה “במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד”.

 

בהלכת פרידמן הוגשה תביעה נגד המדינה כמעבידתו של ראש ההוצאה לפועל. נטען בה, כי ראש ההוצל”פ התרשל, כאשר הוציא נגד התובע פקודת מאסר למשך 21 יום בשל חוב מזונות, על סמך בקשה שלא נתמכה בתצהיר, ומבלי שבדק את הנתונים בתיק. הלכה זו, שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה, משמשת כתקדים המנחה (אך לא מחייב) גם היום והיא יושמה ע”י בתי המשפט השונים.

 

עם זאת, בפסק דין שנתנה אתמול שופטת בית המשפט המחוזי בת”א, ד”ר דפנה אבניאלי, היא מבקשת לסטות מהלכה זו ולהרחיב את חסינות השופטים. בפני אבניאלי הובאה תביעה של חברת יאיר.ש.שיווק בע”מ, באמצעות עו”ד יחזקאל סיבק, שתבעה מהמדינה פיצוי בסך 125 אלף שקל, בטענה שראש ההוצל”פ התרשל במילוי תפקידו, והורה על עיקול ותפיסת כלי רכב השייך לה, שלא כדין. לטענתה, בתיפקוד ראש ההוצל”פ ופקידי לשכתו התגלו שבעה כשלים חמורים, המצביעים על רשלנות רבתי והפרת חובה חקוקה, ומשכך הם אינם נהנים מחסינות.

 

בין היתר נטען, כי פקידי ההוצל”פ התרשלו בכך שקיבלו בקשה לביצוע הליך של תפיסת רכב, ללא תצהיר תומך, לא העבירו באותו יום לראש ההוצל”פ את ההתנגדות שהגישה החברה, ואף לא איפשרו לנציגי החברה לפעול לשחרור הרכב ביום תפיסתו. השופטת דחתה את הטענות וקבעה כי לא היתה כל התרשלות. לכן, לא נדרשה אבניאלי לדון בשאלת חסינותם כעובדי ציבור. באשר לראש ההוצל”פ נטען, בין היתר, כי לא היה מקום להתייחס לבקשה לתפיסת הרכב, שכן זו לא נתמכה בתצהיר.

 

המדינה טענה מנגד, באמצעות עו”ד אריאל אררט, כי ראש ההוצל”פ לא התרשל כלל, וגם אם היתה רשלנות, הרי שהוא נהנה מחסינות. השופטת אבניאלי ציינה, כי לראש ההוצל”פ מעמד מיוחד, וכי “מאחר שאין מדובר בשופט, אלא באדם המבצע פעולות שיפוט, החסינות המוקנית לו מכונה חסינות מעין-שיפוטית, בין אם מדובר בפעולה שיפוטית ובין אם מדובר בפעולה מינהלית”. למרות שקבעה כי “ספק אם המחוקק התכוון להעניק לראש ההוצל”פ חסינות כה נרחבת”, הרי שהכינוי “חסינות מעין שיפוטית” הוא מטעה, ולמעשה מדובר בחסינות שיפוטית טהורה ומוחלטת.

 

השופטת אבניאלי, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא “גבולות החסינות השיפוטית”, ושנתיים אחר כך אף הוציאה ספר בנושא (“חסינות אישי ציבור”), קבעה כי לדעתה “לא היה מקום לפרוץ את הגדר ולפעור בה פתח רחב, המאפשר הגשת תביעה נגד המדינה במקרה של רשלנות רבתי, כפי שנקבע בעניין פרידמן. קביעה זו מזמנת הגשת תביעות סרק ע”י תובעים, המתיימרים לסווג כל פעולה שיפוטית כנגועה ברשלנות רבתי”.  (ונגד רופאים לא ככה? נגד עורכי דין לא ככה? ונגד רואי חשבון לא ככה? ממתי שופטת מוסמכת לקבוע פרוטקציה וחסינות לעצמה במסגרת פסק דין בעניין הנוגע לה ולכל חבריה? – ד.ה)

 

לדבריה, יש מקום להרחיב את החסינות. “ראוי לאפשר הגשת תביעה נגד המדינה רק באותם מקרים חריגים ומקוממים, של פעולות המבוצעות בזדון, או תוך חריגה מודעת מסמכות מצד השופט. מקרים אלה נופלים לקטגורית ההחלטות הבאושות, שמן הראוי לגנותן ולפצות את הנפגע על הנזק שנגרם לו בעטיין. מקרים אלה, ואלה בלבד, מצדיקים חיובה של המדינה באחריות למעשיו של השופט שסרח”.

 

עם זאת, היא לא נדרשה ליישם הלכה למעשה את עמדתה, המנוגדת להלכת פרידמן. “בין אם נאמץ את הגישה המצמצמת – לפיה זכות התביעה מוקנית רק במקרה של זדון או חריגה מודעת מסמכות, ובין אם נאמץ את הגישה המרחיבה – לפיה זכות התביעה מוקנית במקרה של רשלנות רבתי, אני סבורה כי לא עלה בידי התובעת לגולל את האבן ולבוא בשער”. לדבריה, “התובעת לא הוכיחה, כי הפעולות שבוצעו ע”י ראש ההוצל”פ מלמדות על רשלנות רבתי מצידו. לכל היותר הוכח, כי מדובר בפעולות שמקורן ברשלנות רגילה – שאינה מקימה זכות תביעה נגד המדינה”.

 

אבניאלי קבעה, כי “ראש ההוצל”פ שגה ואף התרשל בכך שנענה לבקשה לתפיסת הרכב, לפני מתן אזהרה לחייב – מבלי שהונחה בפניו בקשה הנתמכת בתצהיר. מה טעם מצא ראש ההוצל”פ להיענות לבקשה סתמית זו, שלא נתמכה בתצהיר והוגשה שבועיים בלבד לאחר ביצוע העיקול ברישום, לא אדע”. מאחר שיש כמה ראשי הוצל”פ ללשכה בת”א, לא ידעה אבניאלי מי הוא הרשלן, משום ש”ששמו, למרבה הפליאה, לא נזכר באף אחת מההחלטות שצורפו ע”י הצדדים”.

 

לדבריה, “אין ספק, כי מדובר בהחלטה מוטעית, הנובעת מרשלנותו של ראש ההוצל”פ”, אולם “המדינה אינה אחראית לכל טעות או פגם שנפלו בהחלטותיהם של העוסקים במלאכת השיפוט. הטלת אחריות גורפת מעין זו אינה אפשרית. במקרים חמורים יותר כבר מצאו בתי המשפט, כי התנהגותו של ראש ההוצל”פ אינה עולה כדי רשלנות רבתי”.

 

הסתייגותה של אבניאלי מהלכת פרידמן באה לידי ביטוי בנקודה נוספת. השופטים יהודית צור, ורדי זיילר ודוד חשין, קבעו שם כי אין מניעה שתוגש תביעה נגד המדינה כמעבידתו של ראש ההוצל”פ, האחראית באחריות שילוחית למעשיו ולהחלטותיו. אבניאלי סבורה מנגד, כי “מדובר באחריות ישירה של המדינה ולא באחריות שילוחית. האחריות הישירה מבוססת על חובתה של המדינה במישור השלטוני – להבטיח קיומה של רשות שופטת נטולת משוא פנים, ולמנות שופטים המסוגלים למלא את תפקידם ביעילות ובנאמנות”. זאת, מאחר שלא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין השופט למדינה.

 

“קשת האפשרויות לחיובה של המדינה באחריות ישירה”, הוסיפה, “אינה מצטמצמת רק למקרה בו ביצע שופט או ראש ההוצל”פ עוולה ספציפית, אלא האחריות חלה עליה גם במקרה שבו מדובר בשופט שאינו ראוי לשמש בתפקידו, או בשופט שתפקודו לקוי, כגון שופט המשהה מתן פסק דין במשך שנים רבות, או שופט המתעמר בבעלי דין” (ת.א. 199207/02)”.

 

האם פגיעה פיזית בשופט היא הדרך היחידה הניצבת בפני אזרח המבקש צדק?

 

לפי שיטת השופטת אבניאלי ומערכת המשפט בישראל, הדרך היחידה להיפרע משופט פושע היא על ידי נקמה אישית, בו, בגופו ובמשפחתו. שהרי לפי שיטת אבניאלי, שערי בית המשפט חסומים בפני אזרח המבקש לעשות צדק עם שופט שסרח.

 

אכן, מסכים אני עם אבניאלי כי רצח שופט או פגיעה פיזית בו ובמשפחתו זה באמת אמצעי מרתיע ואפקטיבי יותר, וככל שיורחב השימוש הזה באקטיביזם האזרחי הזה, נזכה להיפטר ביעילות יתירה משופטים עבריינים שיזכו למשפטים פיקטיביים ולהעברה למקום כהונה אחר במקום לשלם את המחיר על עבירותיהם.

 

אך אני סבור שבסופו של חשבון על מערכת המשפט והמחוקק לספק אלטרנטיבה אנושית יותר לחיסול חשבונות עם שופטים עבריינים שסרחו ופגעו באזרחים פגיעות אנושות.

 

ולכן – אני חולק על דעתה של השופטת אבניאלי. רצח ופגיעה פיזית אישית נגד שופט אינו חייב להיות האמצעי היחידי שיש בידי האזרח הפגוע להיפרע משופט עבריין.

 

חשוב שהציבור כולו והשופטים בראשם יבינו כי ההגנה הטוטאלית הזו על שופטים היא כמו חיבוק השטן לבנו: “שחיבקו וחיבקו עד שחנקו והרגו” ואני קורא למחוקק ולשופטים למנוע את התוצאה המתבקשת הזו.

 

מותר וראוי ואפילו כדאי למערכת המשפט לאפשר לאזרחים שנפגעו אלטרנטיבה אנושית יותר. כגון פניה לערכאות שיפוטיות. אחרת, לא נוכל לבוא בטענות לאזרחים הזכאים לפיצוי וזכאים לנקמה בשופטים שסרחו אך דלתות הנקמה והענישה הממסדית נעולות בפניהם.

 

מדוע לא עוצרים את דפנה אבניאלי על שביצעה עבירה פלילית ?

 

פסק דין זה של הגב’ אבניאלי מהווה עבירה חמורה על החוק. שכן החוק אוסר על שופט לדון ולפסוק בעניין שיש לו בו אינטרס אישי.

 

וחסינות של שופט מפני תביעות זה לא משהו ששופט מוסמך להחליט עליו כלפי עצמו וכלפי חבריו הקרובים. מחובתו לפסול את עצמו ולמשוך את ידו מלדון בדבר הזה.

 

מדוע דפנה אבניאלי עדיין לא בבמעצר ובחדרי החקירות של מפלג הונאה על פסק הדין שהיא נתנה תוך איסור מפורש בחוק להכריע בעניינים שבהם לשופט יש נגיעהואינטרס אישי? היא ביצעה בפסק הדין הזה עבירה פלילית חמורה ומפורשת על החוק האוסר על שופט לדון בעניין שעשויה לצמוח לו טובת הנאה אישית ממנו!

 

הרי גם הרופאים ישמחו לספק אלף תירוצים מדוע אסור להגיש נגדם תביעות על רשלנות רפואית מאותן סיבות ממש. גם עיתונאים ישמחו לפסוק שאין לתבוע אותם תביעות דיבה, מאותן סיבות ממש שאסור להרפות את ידם ממלאכת הקודש החשובה שלהם. גם כל שיפוצניק וקבלן ישמח לכתוב פסק דין האוסר על האזרחים להגיש נגדו תביעות אישיות על רשלנות מקצועית. זה באמת מטריד כשחייבים לשאת באחריות אישית למעשים אישיים.

 

איזה מזל שהציבור מטומטם ולא נוקט גם הוא אקטיביזם אזרחי

 

יש לי רק דברי שבח והלל על האיפוק והריסון של הציבור בישראל, שלמרות הנורמה העבריינית של השופטים, רק שופט אחד נרצח עד כה.

 

איך עד עצם היום הזה עמוס ברנס, נאשמי מע”צ, עיזאת נאפסו ועוד אלפים כמותם שבטח נרקבים בכלא על לא עוול בכפם ובלי אלטרנטיבה מעשית לקבל משפט צדק, לא לקחו איתם לקבר החי את השופטים שעשו להם את מה שעשו – זו ברכה וחייבים לשבח אותם על האיפוק העילאי הזה. זה אמנם נובע מטימטום, אבל אני נושם לרווחה. זה הוא טימטום מבורך של ציבור פראיירים.

 

אני מתפלל שהמצב לא יתדרדר לסיטואציה שאבניאלי כופה על הציבור כולו, לפיו חיסולי שופטים הם האמצעי היחידי להשיג צדק במערכת משפטית החוסמת כל אלטרנטיבה דיונית מעשית ואפקטיבית לתביעות נזיקין, ולמשפט חוזר.

 

מה תרומתו של אהרון ברק לרצח עדי אזר ?

 

אם יסתבר שבאמת זוזיאשוילי רצח את השופט עדי אזר כדי לנסות להשיג משפט חוזר, לא אוכל להגיד שהדין מאפשר לו אלטרנטיבה יעילה יותר להשיג משפט חוזר, כך שאפילו לכעוס עליו לא נהיה זכאים, כי האשמים בזה שפקק מתפוצץ מהבקבוק זה הגאזים ולא הפקק… ואם יסתבר שבאמת אזר נרצח כי סירבו לאפשר לזוזיאשוילי משפט חוזר על פשע שהוא לא ביצע לטענתו, אז מי שרצח את עדי אזר זה השופט אהרון ברק, שסירב לבקשתו של זוזיאשוילי, על פי הכלל המשפטי שכל אדם אחראי לתוצאה המסתברת של מעשיו ומחדליו. ומה כבר יכול היה זוזיאשוילי לעשות, חוץ מהמעשה הקיצוני הזה, כדי לזכות במשפט חוזר?

 

אהרון ברק חוסם באלף פילפולים ומניפולציות פתלתלות בשם קדושת סופיות הדיון, במאות מקרים ובדרך של “מעשים דומים ושיטה”,  כל אפשרות מעשית לקיים משפט חוזר ממאות נאשמים שבמקרה שלהם ברור כי הם הורשעו בטעות, בכזב או כתוצאה מתפירת תיק ותיאום עדויות שקר כנהוג במשטרה, בשב”כ ובפרקליטות בהרבה מאוד מקרים.

 

כשמקרים מסתבכים והפרשיות עומדות להתפוצץ בסירחון גדול, אהרון ברק תופר עיסקאות שוחד לנאשמים וסוגר את התיקים בשקט, הרחק מעיני הציבור והתקשורת, באמצעות עיסקאות טיעון פסולות ופליליות.

 

אם זוזיאשוילי אכן יסתבר כאשם (לי נראה שכל ההאשמה נגדו מזוייפת, ועובדה שמזוז כבר נתפס במתן עדות שקר חמורה בשני נושאים מהותיים במשפטו -באחד כבר הודה ש”טעה”- במשפט של עדי אזר) אז אהרון ברק יסתבר אוטומטית כעבריין העיקרי האחראי לרציחתו של עדי אזר. כפי שהוא בעצמו קבע, כי אדם נושא באחריות פלילית לתוצאה המסתברת של מעשיו ומחדליו.

 

אני לא מאשים את אהרון ברק שהוא לחץ על ההדק. הרי הפרקליטות גם לא מאשימה את זוזיאשוווילי שהוא לחץ על ההדק. אהרון ברק בישל, זוזיאשוילי הגיש, ומישהו אחר ביצע רצח מושלם של שופט שלאף אחד במערכת המשפט לא באמת איכפת שנרצח. הם יודעים משהו שהציבור לא ראוי לדעת…

 

לעזאזל עדי אזר ולעזאזל דיויד וינר. העיקר שאהרון ברק סופר את מליוני הדולרים שהוא סידר לבת שלו להרוויח מגישורים, ושהוא סידר לבן שלו להרוויח מייעוץ משפטי פיקטיבי.

 

למאמר המקורי, ראו כאן.

 

הערות האתר של קימקא:

 

א.            את התרחיש של רצח שופט כתוצאה של אבדן האמון הציבורי במערכת המשפט חזינו כאן, והערכנו כי הדבר יתרחש תוך 5 שנים, אבל הוא התרחש תוך פחות מארבע. איש לא שעה לאזהרה, והיום יותר ויותר שופטים נזקקים לאבטחה אישית.

 

ב.            ישנם גם דרכים אחרים בהן הייאוש ממערכת המשפט יכול לבוא לידי ביטוי. למשל כאן.

 

ג.             הצעד הצפוי הבא הוא פעולה המשלבת את שתי האופציות, בעזרת חגורת-נפץ, למשל, והתחזית שלנו היא שזה יקרה תוך חמש שנים, דבר אשר יזרז את קריסתה הסופית של מערכת המשפט, במתכונתה הנוכחית, תוך 10 שנים, לכל היותר. תצחקו תצחקו, אבל אל תבואו בטענות כאשר הדברים יתרחשו, ותזכרו שאמרתי לכם.

 

שמחה ניר

 

17.9.2005

 

לכתבה המקורית המלאה