“מהפכת חינוך הבנות בדורנו / תולדותיה ופועלה של מרת שרה שנירר”, מאת הרב יואל שוורץ, 111 עמ’, הוצ’ קסט-ליבוביץ’, ירושלים, תש”ס

אחת הסוגיות המעניינות והאקטואליות במעמד האישה ביהדות, היא: נשים וחובת לימוד תורה. ביהדות, לימוד כתבי הקודש הוא חובה דתית בסיסית. חכמינו ז”ל החשיבו ביותר את החינוך וראו בלימוד מעשה של עבודת השם לא פחות מהתפילה. הוצאת נשים מכלל חובה זו היו לה השלכות מרחיקות לכת על מקומן בחיים הדתיים. המשנה והתלמוד ראו בלימוד מצווה לגברים ולא לנשים. במאה ה-12 כתב הרמב”ם שנשים פטורות מלימוד תורה, אולם אם הן לומדות הן זוכות לשכר. “האב אינו צריך ללמד את בתו תורה, ואם לימד אותה תורה שבעל פה, כאילו לימדה תִפלות” (הלכות תלמוד תורה: א, יג).

יחד עם זאת, יש סימנים המעידים שהחיים היהודיים היו מורכבים יותר ממה שעולה מהכללים הקפדניים הללו. הספרות מתקופת המשנה, למשל, יודעת לספר על נוכחותן של נשים בשיעורים של החכמים ולפחות אישה אחת, ברוּריה, הייתה בעצמה בקיאה בהלכה. בימי-הביניים, כתב חכם נוצרי בן זמנו של הרמב”ם, אחד מתלמידיו של הסכולאסטיקן המפורסם אבלארדוס: “היהודי, עני ככל שיהיה, אם יש לו עשרה בנים ילמד את כולם אלף-בית, לא לשם פרנסה, כפי שעושים הנוצרים, אלא על מנת שיבינו את חוקי אלוהים שבתורת ה’ – ולא רק את בניו אלא אף את בנותיו” (א”א אורבך, ”בעלי התוספות”, עמ’ 18;Paul Johnson, A History of the Jews, London: Nicolson, 1987, 193).

במשך הזמן נעשו מאמצים ליישב את העיקרון עם המעשה. במאה ה-13, מציין מחבר “ספר חסידים” (בסימן שיג), שנשים פטורות מלימוד תורה חוץ מהלכות הנוגעות אליהן, כי אם לא ילמדו את המצווה, כיצד יוכלו לשמור אותה? בשלהי המאה ה-16, טען הרב יהושע פלק, מחבר הביאור על סוגיות התלמוד בשם “פני יהושע”, שהפסק של הרמב”ם התייחס רק לבת שאביה מלמד אותה; מותר לבת ללמוד בעצמה.

פוסק הלכה בולט שהרחיק לכת עוד יותר במאה ה-20 הוא הרב ישראל מאיר הכהן מראדין (תקצ”ט-תרצ”ג, 1838-1933), המוכר יותר בשם ספרו הקלאסי “החפץ חיים”, (ומחבר הביאור “משנה ברורה” על פסקי הלכה של “שולחן ערוך” מאת ר’ יוסף קארו, שלימים הפך לאבן דרך בהתפתחות ההלכה היהודית). “החפץ חיים” סבר כי קביעת התלמוד התייחסה לנסיבות מסוימות שאינן חלות עוד. הן הניחו קיומה של אווירה שבה “מסורות ומנהגים עתיקי-יומין היו מושרשים”, ובנות למדו על היהדות לא באמצעות לימוד פורמלי אלא פשוט מהתבוננות בנעשה בבית. בימינו השתנו שני דברים. ראשית, המשפחה היהודית הייתה בתהליך של פירוק: היו משפחות שהתרחקו מהדת, אחרות הופרדו בשל גלי ההגירה ממזרח אירופה. שנית, בנות למדו לימודים כלליים וצריך לאזן אותם בחינוך יהודי כדי שלא ינטשו לגמרי את היהדות. באווירה חדשה זו, לא רק שאין איסור אלא אף חלה חובה דתית להעניק לבנות חינוך יהודי, והדבר רצוי ומבורך. מכאן ש”אם הדבר לא ייעשה”, כתב החפץ חיים: “הן עלולות לסור לגמרי מדרך השם ולעבור על אושיות הדת”. (ליקוטי הלכות לסוטה, כא). הפסק שלו התקבל, ובמזרח אירופה הוקמה רשת בתי ספר יהודיים לבנות בשם תנועת “בית יעקב”, מיסודה של צדיקה אחת מקרקוב, שרה שנירר, אשר השתייכה בעצמה לקבוצה החרדית של חסידי בעלז. מאז ועד היום, מתקיימים מוסדות חינוך אלו בכל קהילות ישראל המנהלות אורח חיים אורתודוקסי.

שנירר, היתה בת למשפחת חסידים מבעלז שנמלטה לווינה במלחמת העולם הראשונה, חזרה לפולין אחרי המלחמה, התיישבה בקראקוב, התפרנסה מתפירה, אבל ראשה היה בעניינים אחרים. היא פיתחה תיאוריה מודרניסטית שלפיה בחורות חרדיות צריכות אמנם להיות צנועות וחסודות, אבל גם משכילות, ועליהן להתערות בשוק העבודה ולהתקדם הלאה.

אמנם דעותיה נחשבו מהפכניות, אבל שנירר הוכיחה לרבנים שהאלטרנטיבה מסוכנת בהרבה: יותר ויותר בנות יהודיות נשלחות ללימודי השכלה כללית בבתי ספר נוצריים, כהשלמה להשכלה הדתית הבסיסית שאותה הן מקבלות בבית. אם יקום מוסד יהודי לחינוך הבנות, טענה, הן יינצלו משמד רוחני. בשלהי 1918 קיבלה אישור מהרבי מבעלז, הרבי מגור וה”חפץ חיים” (כפי שציטטתי מדבריו בנידון במאמרי למעלה) ופתחה בחדר העבודה שלה את בית הספר ”בית יעקב” הראשון מסוגו לבנות.

אל שנירר חבר הרב אליעזר גרשון פרידנזון, עסקן אגודאי ומחנך, שהקים את תנועת הנוער ”בנות בית יעקב”. את שם התנועה השלימה שנירר, שתרמה את המילה ”בתיה” – כלומר, בת-יה (בת ישראל עובדת אלוהים). על-פי התיעוד, פרידנזון ”היה נוסע, בכוחות גוף ונפש ובמאמצים כבירים, מעיר לעיר, בכל רחבי פולין, נאם נאומים רבי עוצמה, על תפקידן של נשי ובנות עם ישראל, מפיח בהן התעוררות רוחנית ומארגן אותן לקבוצות”.

ב-‏1935, שנת מותה של שנירר, כבר היו בפולין 250 בתי ספר של ”בית יעקב”, שבהם למדו יותר מ-‏35 אלף תלמידות. כל המפעל הנפלא הזה נהרס בתקופת הכיבוש הנאצי והשמדת יהדות פולין. יחד איתו נמחקה גם מורשתה הרוחנית של שנירר.

בחוברת הרשמית של בנות יעקב בישראל היא מתועדת כמי שהגתה את הקמת התנועה ”להצלת בנות ישראל”; והדרך: ”להתקדם בידיעת התורה, ללמוד יפה את כל ההלכות והדינים, על מנת שנדע לקיים כראוי את כל מצוות היהדות”.

כיום מוצגת דרכה של שנירר מעט באור שונה מכל מה שלחמה למענו. דרכה מוצגת כמיושמת בחיזוק בנות ישראל באהבת האל, בתורת ישראל, במניעת התבוללות והצלת כמה שיותר בנות יהודיות משמד רוחני בהתגלמותו המודרנית של השפעות הרחוב הנוכרי. שנירר חלמה על השכלה לבנות ישראל ועל שילובן בשוק העבודה ובעצם כך על הרמת רף המורל האישיותי של הבנות. אולם, ניסיונות הדורות משתנים עם צוק העתים וכיום מטרות התנועה מוצגות בחוברות הרשמיות כך: ”לפעול לעיצוב דמותן הרוחנית של בנות ישראל, על יסודות התורה הקדושה וקיום מצוותיה בכל עת ובכל זמן, תוך הקפדה על צניעות הלבוש והחיים בבחינת ‘כל כבודה בת מלך פנימה’; פיתוח מידות טובות, מחויבות לתרומה לקהילה ועד להגשמת היעוד של כל חניכה בבניין הבית היהודי הטהור”.

“ראשית, כי באמת שכחו, או לא יודעים עליה מספיק בציבוריות שלנו, ולא משערים איזו השפעה עדיין יש לה על החיים של כולנו. קו ישר הולך ממפעל חייה אל הציבוריות שלנו, אל החברה החרדית הלומדת שמבוססת על נשים שייעודן לפרנס את בעליהן הלומדים בכולל. נדמה לי שזו הצלחה עצומה שלה, שהיא חוללה אותה לבד. שנית, ההתעוררות של הפמיניזם הדתי, לימוד התורה לנשים. אפשר לראות בשנירר חלוצה בין הפמיניסטיות הדתיות ביוזמה החדשנית שלה, הבלתי אפשרית כמעט – להקנות השכלה יהודית לנשים.

“יהיו שיאמרו שבסופו של דבר היא שיתפה פעולה עם הגברים לשם דיכוי של הנשים: אמנם הבנות רכשו השכלה ומודעות וחינוך, אך רק כדי לאפשר לגברים להתמסר ללימוד התורה על חשבונן. אבל אני אינני רואה בזה סיפור חד וחלק של דיכוי. רובן הרי לא רואות בזה דיכוי אלא ייעוד, שמאפשר גם את מרכזיותן בחברה החרדית של היום, ככוח נשי בעל השפעה כלכלית, חברתית וחינוכית רבה שאי אפשר בלעדיו.

“לו שרה שנירר היתה רואה את מפעל חייה היום, האם היא היתה אוהבת את התוצאה? נראה לי שהיה לה במה להתגאות היום. היא סיפור הצלחה בסך הכול. אלפי תלמידות בארץ ובעולם לומדות ב’בית יעקב’. יש לזכור שהיא נפטרה לפני השואה, כשבמוסדותיה אז למדו כ-80 אלף תלמידות, ולא ראתה את החורבן הגדול באירופה – אך היה למפעלה המשך בארץ ובארה”ב והוא צמח וגדל. המציאות שלנו ודאי היתה מבהילה ומדאיגה אותה, אך יש לה ממשיכות נאמנות לדרכה. בעיקר נראה לי שהיא לא שיערה עד כמה המפעל שלה ירחיק לכת, עד כמה יהיו הבנות דומיננטיות ומשפיעות על החברה החרדית בארץ ככוח כלכלי, חינוכי וחברתי רב עוצמה. אפילו ‘כישלונות חינוכיים’ כמוני, שלא בחרו בדרך שהתוותה, ספגו גם הם מ’בית יעקב’ כמה ערכים זכורים לטוב”.

*  *  *

את הביוגרפיה של הרב יואל שוורץ על שנירר, ניתן לחלק לשני חלקים. החלק הראשון עוסק במעין מבוא למהפכת חינוך הבנות בדורות האחרונים מנקודת ראות יהודית אותנטית; ואילו החלק השני עוסק בתולדות חייה של שנירר ופעילותה החברתית.

ישנם כמובן לא מעט חיבורים שנכתבו על אישיותה ופעילותה החברתית של שנירר. ביניהם של לאה אסתר זוסמן ויחזקאל רוטנברג (שאין להשיג בישראל). עם זאת, אין זו אותה הגברת בשינוי אדרת; חיבורו של הרב שוורץ מגיש ומציג את הסוגיות הבוערות סביב פעילותה של שנירר באופן תמציתי, ענייני, קצר וקולע.

לכתבה המקורית המלאה