(טו) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת:

                        
תיסמונת איזבל

                                                    
הם לא רצו למות. לטבוע בדמם. להישרף, הם רצו לעלות! לחמו על כל רשיון עליה, על מקום בעליה הלא-לגלית. אבל גדודי השליחים ביקשו מהם כסף בלבד. ואלה, האומללים, התפרקו בימי מאורעות בארץ, מזהבם, מטבעות אירוסיהם וקידושיהם, מעגיליהם, משרשרות זהב שקבלו בירושה, לידי המנהיגות, “למען הארץ”.

המנהיגות רצתה יהודים בלי כסף וכסף בלי יהודים. יהודי העולה עם כסף – עלול לשלח רסן מפיו. זאת לא אבו הם!

“עליה סלקטיבית”! מושג מופלא ואצילי בפי הפלבאים, חצאי-האינטליגנטים. לא נלבקי ולא פרגה, ולא שניפישוק. אלה יקלקלו את הנוף. מה ערך להם? למי צורך בהם? לכל היותר יבנו עוד מרכז מסחרי, עוד שכונת בעלי מלאכה, עוד עיר ספסרית כתל-אביב, עוד שכונה בורגנית כרמת-גן – למי זה דרוש?! מה הן עשר כאלו לעומת דגניה אחת?!

“עליה סלקטיבית” מכאן, וסלקציה – למשרפות ולבורות ההריגה…

מוכרחים לשכוח לגרמניה את המשרפות, כי אחרת עוד עלולים לזכור גם לבן-גוריון ולשרת ולגולדה – להם ולעושי דברם, לליפסקי ולסטיפן וייז את חלקם באשמת ההשמדה.

למעשה שכחו. משכיחים – אני לא אוכל לשכוח. לא אוכל!

תועבת-ההפקרה של העם באירופה – חייבת להיחקק בזכרון העם.

(“מרבד אדום”, אריה קוצר)

יעל פז-מלמד, תוצר מובהק של תורת השנאה, שהיא תמציתה וכללותה של ה”ציונות הסוציאליסטית”, בפרט, ושל תורת הגזע, השנאה, השוד והגזל האינטרנציוסוציופתולגית, בכלל. אילולא הזדהתה הגב’ פז, בצורה מוחלטת כזו עם הרע המוחלט, היינו מרחמים עליה, כעל תינוקת שנשבתה בידי רשעים גמורים – הוריה ומוריה, שהוציאו את נשמתה לשמד. פליטת הקולקטיביזם, ה”שוויון” וה”אחווה”,  זקוקה באופן העמוק ביותר, לרחמי שמים, אך איבדה את זכותה  שנתפלל עליה ועל דומיה

הדיבוק של העכברת שברחה  מספינת הקיבוץ הטובעת, לחפש את הפתרון לתיסכוליה ולבעיותיה בכיוון אחד בלבד –  בשנאת ישראל, אולי  מתוך רגשי אשמה על נטישת הוריה וקבוצה, שוללת ממנה את הזכות לרחמים מצד שנואי נפשה – היהודים. האשה הזו היא מקשה אחת של רוע, של שנאה, וכמובן, של שקרים, שכל בן תרבות היה מתבייש בפרימיטיביות שבשימוש בהם, אלא, השקר הוא הקומוניזם, והקומוניזם הוא השקר, הוא השוד, הוא הגזל, הוא ההרג, הוא כל הרע בעולם! וכאשר הוא מתאחד עם מוטאציה של העם היהודי, הרי אין מפלצת נוראה מזו במלוא התבל.

“הנני כותב מכתב זה לפי בקשתו של ד”ר ויצמן, מכיוון שאנו מודאגים מאד שמא תוצג הבעיה ומצב היהודים בגרמניה ובאוסטריה בוועידה (באוויאן) בצורה העלולה להזיק לענין ארץ ישראל… אנו חוששים במיוחד שמא הוועידה תניע ארגונים יהודיים לאסוף סכומי כסף גדולים בשביל עזרה לפליטים יהודיים, ומבצעי איסוף אלה עלולים להפריע למגביות שלנו…” (לנדאואר לוייז. “אות קין”, וזלמן).

פז לא תסלח ל”מתנחלים” על הצלחת מפעלם ועל העובדה, שבמשך עשרות שנים הם היו אלה ששילמו את חובות הקבוצים והמושבים. במשך עשרות שנים, היו אלה היהודים שמימנו את קופת הציבור, והקבוצים ושאר מפעלי השמאל היו מי שרוקנו וסחטו אותה.

                                       
בשנים 1961-1964 הייתי מורה בעפולה, בבית הספר הממלכתי דתי. בשנה בה לימדתי כתת חינוך מיוחד, עשינו את החורף כולו בכתה ששמשת חלונה נשברה. מובן שכל שבריה ורסיסיה נאספו בקפידה, ונותר החלון נקי מכל שבר זכוכית, פרוץ לאויר הצח ולרוחות הכפור. הבקרים בעמק קרים עד מקפיאים. בבקר נח הכפור על משטחי העשב.

התלמידים היו סגולים מקור, כך גם מורתם. אך לא נמצא התקציב לתיקון השמשה….

המבנה כולו היה משהו אפרורי,  ולגמרי לא ידידותי. אבל לא היה כסף למדינת ישראל…

ובאחד הימים הוזמנו ליום-עיון למורי האיזור, דווקא בעפולה, הלוא היא בירת העמק, בבית הספר ה”ממלכתי”.

נכנסנו למבנה, שעורר את קנאתנו כבר מלבר. ובפנים – ארמון. מסדרונות רחבים ומוארים, קירות לבנים, הדלתות צבועות בטורקיז בהיר, רוגע ומרגיע. על כל דלת שלט מצוייר ועליו רשום שם הכתה – “כלנית”, “רקפת” וכו’.

הכתות מוארות באור הזורם מחלונות ענק, אשר להם וילונות צבעוניים. ובקיצור – הכל מזמין כל כך ואופטימי כל כך.

אביזרי הלימוד, “המלה האחרונה” – שלמידתם היתה העילה להזמנתנו –  חלום כל מורה. ואף נשאר בגדר חלום למורה הדתי.

                    
“.. ואולם חזון זר, סוציאליסטי-כללי, שהוא קשור רק קשר רופף בציוניות, ושהגשמתו כולה חולין – קיבוץ כספים ועבודה כלכלית – אי אפשר שיביא את הציוניות לידי הגשמתו של חזונה הגדול, המדיני-המשיחי” (אבטוביוגרפיה, פרופ’ יוסף קלוזנר).

המעניין הוא שהורים חילונים רבים,שלחו את ילדיהם דווקא לבית ספרנו. ומדובר בהורים חילונים למהדרין ולעיתים – להכעיס. אבל כבר אז כנראה הבינו, איפה מחנכים ואיפה עוסקים באינדוקטרינציה, איפה מגדלים בני אדם ואיפה מגדלים ברגים קטנים, איפה מלמדים לחשוב באופן עצמאי ואיפה תוחמים את מוחות הילדים ונשמותיהם בארבע אמות של דיאלקטיקה, שכולה שקר וכזב.

להזכירכם, זה וזה בתי ספר “ממלכתיים”, אלא, האחד “חוטא” בהנחלת מורשת ישראל ה”ריאקציונית” לילדי ישראל, ואילו השני, עוקר את ילדי ישראל ממורשת זו, ומקדם אותו לעידן שנאת ישראל.

אלה ואלה ילדי ישראל, בני אזרחי עפולה ומשלמי מסי העיריה והמדינה.

ובכל זאת, הקופה היא בבעלותם הבלעדית של ה”מתקדמים”, ה”דמוקרטים”, כמובן. ה”ריאקציונרים” נאלצים לעמוד כעני בפתח קופתם שלהם, ול”סחוט” נדבות.

“וכששאלו אותי, הלא תוכל לתת מכספי קרן היסוד להצלת יהודים, אמרתי – לא! ואני אומר עוד פעם – לא! .. לדעתי צריך לעמוד בפני גל זה הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה שניה..” (יצחק גרינבוים).

כך היה בימי טרום מדינה, כאשר שדדו את כספם של האומללים בגולה, ואז כשנזקקו אלה לעזרה, זו לא נמצאה להם. הצלת חייהם, והקצבת כספים למטרה זו, פגעו באינטרסים של ה”מפעל הציוני”. וכך בנו אנשי הגולה הדוויה את דגניה ופרנסנו בכבוד את יעל, והם עצמם עלו בעשן…

, כך היה במדינה בחיתוליה, כאשר זו שדדה את כספי השילומים, של אלה שהצליחו להמלט מן התופת, לא בזכותה ולא בעזרתה, וכך היום, כאשר רק הציבור שלנו תורם עדיין, בכל התחומים החיוניים והחיוביים,  בנסיון להבטיח את עתיד הישוב היהודי בארץ ישראל ואת מניעת מחיקתו, כאשר הפז-מלמד’ים והחיים יבין’ים, פורשים על השוד, ההרס והחורבן, לאור היום, מטריית דאגה ל”מדוכאים עלי אדמות”, רוצחינו המפלצתיים.

“אבל בשביל מה היא ציונות, אם לא בשביל היהודים? ומה הוא הישוב ומה דרכה של א”י, כשהיא מנותקת מהעניינים של אותם ההמונים?… הרי יש כסף, לא רק ל’קרן היסוד’, אלא גם לבנק הציוני, יש הרבה כספים של יהודי פולין… מה תפקידו של בנק ציוני בימים אלה..? (הרב שיינפלד, “אות קין”)

ועוד יש להם החוצפה, הלא מפתיעה ביצורים מתועבים כאלה, לטעון שהערבים זו ה”אוכלוסיה החלשה כלכלית” במדינת ישראל. אבל, אל תצפו חלילה מן המליונר חיים יבין להקציב משהו לטובת אותם “מסכנים”, למשל, אחוז כלשהו מכספי הפרס שבו זכה על הסרט להתרת דמם של היהודים. הם יקחו ממשפחת משולמי, 19 נפשות שהם גירשו מגוש קטיף. ולאחר ביצוע הטיהור האתני של חבל עזה, נחלת שבט  יהודה, מן היהודים, הלך עמשא משולמי להגן על חייהם המיותרים בהחלט של יבין ופז מלמד, ושילם בחייו. ובאמת, יצא כדי לקדם את תכנית השלבים של יבין&פז.

“ההפלייה לרעה כלפי חברי אגודת ישראל ויהודים חרדים סתם, בין גולי טרנסניסטריה, צועקת לשמים ממש… לשום חבר (בבוקרשט) של אגודת ישראל או לסתם יהודי לא ניתנה עזרה ותמיכה כספית. על המחאות העזות בשביל קיפוחים גלויים אלה, באה תשובה אחת: הכסף הוא ציוני והוא מיועד אך ורק בשביל ציונים…” (ר’ חיים יודא קריסטל, חבר בועד ההצלה המשותף… “אות קין”)

לרשותה של האוכלוסיה ה”חלשה” הזו עומד מנגנון התעמולה המתוחכם, היעיל והקטלני ביותר בעולם, המכונה התיקשורת הישראלית, כולו, ללא יוצא מן הכלל, עומד לרשותם של הרוצחים הערבים. ומי שמנגנון כזה לשירותו, אין חזק ממנו. בזכויות היתר של המרצחים הערבים, עוד נדון.

מנגנון התעמולה שלהם מציג את הקרבנות כתוקפנים ואת רבי הטבחים הג’יהאדונאצים כקרבנות. כי, כאמור, הדבר המאפיין את היצורים המתועבים, מפעילי מנגנון התעמולה – זו שנאת ישראל!

יעל פז מלמד, הפראזיטית, המחזיקה בקופה שאני ודומי מקיימים, ממונה על ה”חלוקה ההוגנת”. לקחת ממני ומילדי, ולתת לבני טיפוחיה, הערבים, עוזריה בקידום תכנית השלבים לחיסול הישוב יהודי בארץ ישראל, שאינם תורמים דבר לבד מ”ברוח ובדם נפדה את פלסטין”.

יעל פז מלמד, מיום לידתה ועד עצם היום הזה, חיה על חשבוני, ולפני כן, על חשבון הורי, והיום גם על חשבון ילדי. זו נולדה בחברה פראזיטית שתורת הקומוניזם/”סוציאליזם” שלה היא האידיאליזציה של שנאת האדם, בכלל, ושנאת ישראל ושדידתו, בפרט. וגם כאשר ברחה מן החברה הזו, בזמן, כדי להיפטר מתשלום חובות קריסת האידיאולוגיה המטורפת של הוריה ומוריה, שהרסה כל חלקה טובה בעם הזה, היא ממשיכה באותה אפסות אידיאולוגית, שבה היא מוצאת את סיפוקה, משום שזו מכשירה את יישותה אכולת שנאת האדם.

בעבר הם גנבו את כספי העם היהודי לעצמם, היום הם שודדים אותנו, כדי לשלם את שכרם של עושי דברם, הנאצים הערבים.זו “חלוקה הוגנת”, כמו חלוקת ארץ ישראל, 77% לערבים, המחזיקים ב-99.9% של אדמות המזרח התיכון, וחמישית מארץ ישראל ליהודים, המחזיקים בעשירית האחוז של אדמות “המזרח התיכון החדש” של שימון, ימח שמו.

חלומה של רעל פז, הוא להמשיך ולהחריב את ישובי ה”מתנחלים”, אך לפני כן, עליהם לשלם את שכר המרצחים הערבים, על השירות הנאמן שהם נותנים ללילית פז-מלמד ולכת דיליה.