יוזמתו הברוכה והחיונית של שר המשפטים, לעשות סוף סוף סדר ביחסי הכנסת ובית המשפט העליון, ראויה לכל שבח. לאחר שהיינו עדים מאז חוק “כבוד האדם וחירותו” ל”מהפכה חוקתית” שלא היתה, קרי, ניסיון של בית המשפט העליון להשתלט על ההכרעות האידיאולוגיות המרכזיות בחברה – “לקבוע” את דמות המדינה וערכיה, כמאמר השופט זמיר, ולאחר שבדרך זו זכה המיעוט הליברלי, המבוסס והמשכיל “להנחיל” את ערכיו לרוב השמרן, המסורתי הדוגל במדינת לאום, הבין הציבור כי הגענו לשבר מסוכן- כאוס קונסטיטוציוני, משבר משטרי חמור, ואובדן אמון הציבור במערכת המשפט. גורמים שונים שהתריעו במרוצת השנים מפני המגמה ההרסנית של ביהמ”ש העליון, זכו, במקרה הטוב, לגינוי ולהצגתם כהזויים, ולכתבי אישום במקרים אחרים. כשאמר הנשיא בדימוס לנדוי, בראיון בשנת 2000, לעיתונאי ארי שביט מ”הארץ”, כי אנו חיים “במעין דיקטטורה שיפוטית”, זכה לגינוי מכל עבר. זה גם היה גורלה של פרופסור רות גביזון, זמן לא רב קודם לכן. אחרים שהתריעו בקול גדול, כמו יעקב נאמן, חטר ישי, וראובן ריבלין, זכו לכתבי אישום ולהדחה. עתה שוררת תמימות דעים בקרב המערכת הפוליטית ומקבלי ההחלטות כי המצב הינו בלתי נסבל. גם אישים כמו פרופסור אמנון רובינשטיין ופרופסור שלמה אבינרי, שגילו טולראנטיות מופלגת בשנים עברו כלפי ביהמ”ש העליון, מדברים כיום על “דיקטטורה שיפוטית” משל היו לאנשי ש”ס, רחמנא לצלן…

אשר על כן, הצורך לבסס מחדש את מעמדה של הכנסת כריבון האחראי על ההכרעות האידיאולוגיות במדינה, תוך אימוץ מודל משפטי הקיים במקומות רבים בעולם, בהם בית המשפט העליון יכול רק להתריע בפני הפרלמנט על הפרת עקרונות חוקתיים, בעוד שההכרעה חוזרת תמיד לפרלמנט – הינו חיוני והכרחי, ושר המשפטים פרידמן ראוי לכל שבח. 

בשולי הויכוח  אנו עדים לתופעה חדשה ופסולה – גורמים מקרב תנועת העבודה או בוגריה, תוקפים את שר המשפטים על “הרס ביהמ”ש העליון”, כביכול, ומנסים להציג את הרפורמה שלו כמאבק בין שמאל לימין.  

ראשית יש לומר כי הצביעות חוגגת, רבים מן המבקרים את שר המשפטים הביעו בשנים האחרונות בפורומים סגורים וגם בשאינם כאלו, ביקורת קטלנית על מדיניותו של ביהמ”ש העליון, על דרך מינוי השופטים אליו, ועוד כהנה וכהנה. אולם, לא יהיה זה מיותר להזכיר כי המתנגדים הראשיים לאקטיביזם השיפוטי ולגלישה המסוכנת וחסרת התקדים של ביהמ”ש לנושאים אידיאולוגיים ופוליטיים, באו דווקא מקרב אנשי תנועת העבודה. יצחק רבין המנוח, היה מתנגד עיקש ונחרץ למגמות אלו, וזכורה עוד דעתו על חקיקת חוקי היסוד בראשית שנות ה-90– “מחוקקים מטומטמים, מחוקקים חוקים מטומטמים”. נשיא המדינה המנוח, חיים הרצוג, הביע במסגרת תפקידו פעם אחר פעם התנגדות עיקשת ומנומקת להלכי הרוח החדשים דאז בבית המשפט העליון – בחינת מעשה אבות סימן לבנים. השר לשעבר פרופסור שמעון שטרית, חזר, פעל והטיף במשך שנים לפתרון המוצע כעת ע”י פרופסור פרידמן, בעקביות הראויה לציון וכמותם גם אחרים. 

אשר על כן, הנסיון הפוליטי, הציני, להציג את השינויים ההכרחיים והחיוניים המוצעים ע”י פרופסור פרידמן כהרס שלטון החוק, או כמאבק של שמאל בימין, בחינת מלחמת בני אור בבני חושך, הינו דמגוגיה זולה המנסה להשכיח מן הציבור את השתלשלות האירועים שהביאה אותנו עד הלום. מוטב שפרנסי תנועת העבודה ינטשו עמדות אופורטוניסטיות אלה ויתרכזו בעשיית הנדרש על מנת לתקן את הנזק שנגרם. בשולי הדברים יצוין כי הח”מ הינו חבר מפלגת העבודה. 

הכותב הינו חבר הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין.