“אף פעם לא אשכח את תשובתו. לא אשכח אפילו באיזה מעמד ניתנה. לי נתן את תשובתו בחדר מואר אור קלוש, אי שם בפינה נידחת בצ’לסי, ואולם העם היהודי קיבל את תשובתו בהרי ארץ ישראל ועמקיה, וגם העם לא ישכח אותה לעולם. הגשמת תוכניתו הראשונה נמנעה בגלל התפוררותה של רוסיה; את התוכנית השנייה הגשים. את דבריו לא רשמתי- אין צורך: הם נשתמרו יפה בזכרוני גם בלא זה. באותו חדר קטן, בקיץ 1916, גולל בפני את הרעיון הפשוט והנשגב של ה”חלוציות”.

– חלוץ פירושו “צועד בראש”, אמרתי. – באיזה מובן? פועלים?

– לא, זהו מושג הרבה יותר רחב. כמובן, דרושים גם פועלים, ואולם לא זהו המובן של המילה “חלוץ”. לנו יהיו אנשים המוכנים “לכל”, לכל מה שתדרוש ארץ ישראל. ל”פועל” יש האינטרסים הפועליים שלו, לחיילים ה- esprit de corps שלהם; לרופא למהנדס ולכל השאר יש הרגלים משלהם, אם אפשר לומר כך. אולם אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא יהיו לו הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש- אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני- האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, אינני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות.

– אין בני אדם כאלה, – אמרתי.

– יהיו.

שוב טעיתי והוא צדק. הראשון מבני אדם אלה ישב לפני. הוא בעצמו היה כזה: עורך דין, חייל, פועל במשק חקלאי. אפילו לתל-חי בא לחפש עבודת-אדמה, מצא שם את מותו מכדור של רובה, אמר “אין דבר”, ומת כבן אלמוות. “

(“מגילת הגדוד” כרך אבטוביוגראפיה עמ’ 205-206)

אחת לשנה, בי”א אדר, רוח אחרת מנשבת בי. אני חש כאילו רוח אחרת מנשבת על פני הארץ כולה. עושה רושם שהצבעים משתנים במקצת, לובשים ארשת של חשיבות ועמידה איתנה ועקשנית מול כל פגעי החיים.

“אין דבר…” אני אומר לעצמי, “אין דבר העומד בפני הרצון…” והרצון איתן, והכוחות כבירים, והמטרה נעלה וקדושה. אז אין דבר… 

י”א אדר, היום הקדוש, בו נפלו מגיני תל חי ובראשם העשוי ללא חת, הגיבור בעל הזרוע היחידה – יוסף טרומפלדור הי”ד.

את ה”אין דבר” שלו העלה על נס חברו מימי הגדודים העבריים, זאב ז’בוטינסקי. את סיפור תל-חי מאבקה ונפילתה מזכירים מחדש כל שנה בתאריך זה, אפילו את האמירה המפורסמת “אין דבר, זה כדאי למות בעד ארצנו” כמו גם את הדברים שכתב לאחיו, שמואל כעשר שנים קודם לכן על שהותו בארץ ישראל – “ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, אדע לשם מה אני נופל”.

בימים בינוניים אלו, חפץ אני להעלות דוקא את המסירות העקשנית והאמיצה של טרומפלדור ונחישותו להגשים בהמצאותו בתל חי את עיקרון החיים בעד ארצנו בכל מחיר, גם במחיר המוות.

קשה לי להתמקד בנושא חמקמק זה, הקרוי מסירות נפש על ארץ ישראל. הן אפילו הנחשדים רחמנא לצלן בימניות קיצונית, מדברים ברמה של צבאיות וביטחון, ומסירות הנפש כמעט היחידה המתקבלת על הדעת ועל הלב כיום היא מסירות נפש למען “המדינה”.

קשה לי עם זה בעיקר משום שאין לבי נושאני להשתלב בפולחן חדש זה – פולחן המדינה…

עדיין סבור אני שקיום המדינה אינו בלתי מותנה ואינו ערובה לבטחון או לצדק ומוסר ואפילו לא לקיום פיזי.

עדיין סבור אני שאין בכוחה הפיזי של מדינה להתקיים כאשר כוחה המוסרי אינו עמה. כאשר אין לה יעוד וכאשר היא מחללת שם שמים ואינה שואפת לדבר מלבד מאשר להמשך קיומה הלבנטיני.

עדיין סבור אני שהנביאים שהילכו אימים בנבואותיהם הקודרות בחוצות ירושלים ושומרון העתיקות, כיוונו דבריהם גם למדינת ישראל ולא רק למלכות צדקיהו או אחאב. עדיין סבור אני שאי אפשר בשם הנאמנות למדינה להתכחש לנאמנות הבלתי אמצעית לתורה לעם ולארץ. תורת ישראל כולה. עם ישראל כולו. ארץ ישראל כולה. גם אם הדבר קשה, אף אם הוא מגיע לידי אבסורד, גם אם “הרוב” מתנגד לכך או, אם נדייק, אינו מתעניין בכך יתר על המידה.

“אין דבר” – העקשנות משתלמת בסוף…

כשהתעקש טרומפלדור להוכיח בצבא הצאר ש”יהודי” זה תואר כבוד. כשהתעקש להפיח רוח חיים בקרב היהודים המדוכאים במחנה המעצר ביפן. כשהתעקש להקים את הגדודים העבריים, להחזיקם ולחזקם. כשהתעקש ללכת לעבוד את האדמה בתל חי. להגן שם, לשמור על ארשת שקטה כשסבל מכאבים איומים ונוראים. כשנפל ובפיו “כדאי למות בעד ארצנו” – לא קיום מדינה עברית שתקום עמדה לנגד עיניו, אלא תודעה עברית של עם השב לארץ קדשו ומוכן למסור עליה את נפשו.

כשאני מנסה להעלות על דל שפתי בימים אלו את הצורך במוכנות למסור את הנפש על ארץ ישראל שומע אני הד של עצמי. איני שומע מענה לא מימין ולא משמאל. כולם מדברים על ביטחון ועל כלכלה ועל קיום “המדינה” – האידאה החדשה שהחליפה את ארץ ישראל במאוויי הדור שלנו. הן אפילו ימניים מכניסים את עצמם לאותה מסגרת טיעונים שבנה עבורם השמאל בהפכו את המילים “ארץ ישראל” ממושא של ערגה לשם של מחלה.

הרי כל מהות הקיום כאן הפכה זה מכבר להיות קורקטית, חסרת כל תוחלת מלבד השאיפה להנציח את קיומה של המדינה ויהי מה. שכחנו זה מכבר קוים אדומים מהם ונראה שאנו עוזרים לקיצוני השמאל להשתחרר מאחרוני העכבות המוסריות שלהם בגלל הנאמנות ללא מצרים שלנו.

פרח מזכרוננו שעל הדיון המוסרי כלל אין מה לדבר. הנסיון הנואש של הימין להדביק את קצב ההכתבה של המורה השמאלני המסור המחנך אותו לדעת מהו מוסר בלי לשים לב שהבסיס המוסרי המשותף כלל אינו קיים, הופך את הימין לפתטי אפילו בעיני עצמו.

מוכרח לקום דור חדש. דור חדש שיבוז לכל אמות המידה ה”מוסריות” שמנסים להכתיב לו כל מיני כתות אליליות ברחבי השמאל הישראלי. דור חדש שיתמרד בכל ה”מורים” השמאלנים המתימרים ללמדו דרכי מוסר. דור שישאב את גבורתו, עצמתו ועמדתו המוסרית מהגבורה היהודית לדורותיה. דור שיכפיף את עצמו ורוחו בפני קדמונים ולא כלפי רוח נכאים של “גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך”. דור שיהיה מוכן לומר בלי למצמץ “אין דבר – זה כדאי למות בעד ארצנו”.

ואו אז נזכה בעז”ה ש”לנו תהיה, לנו – כתר החרמון”.