איך הם מגיבים ללחץ?

איך הם מגיבים ללחץ?

נרי אבנרי
נרי אבנרי 23.02.2007 22:06
איך הם מגיבים ללחץ?


לחץ!! עמיר פרץ בלחץ אטומי. הכיסא שלו מתנדנד. הסיוטים שלו מגוונים: בלילה הוא רואה נשרים חגים מעל גווייתו הפוליטית. בחלום אחר, הוא רואה כרישים שוחים במעגל מסביבו, מריחים את הפצע שפער בו נסראללה. לעיתים יכווץ את פרצופו בגין הרעש של השחזת הגיליוטינה, ולעיתים יכווץ את עורפו בגין תחושת הערפדים המוצצים את דמו. בישיבות מטכ”ל, דמיונו מעביר לו קולות של קניבלים המשננים את ברכת המזון. הוא חייב להתעשת ולהילחם. אין לו ספק: שר ערבי ראשון, יצרף לוחמים למחנהו, ויטעין את הבטרייה שלו.



שר פלשתיני מוסלמי ישראלי ראשון. זאת התרומה של עמיר פרץ, להיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית. מה קרה? מה פתאום עכשיו? הרי יכול היה למנות שר ערבי בתחילת הקדנציה. זה היה נראה יותר טוב גם בעיני המתנגדים. למה עכשיו? איזה שיקולים הנחו אותו בטרם החליט לעשות היסטוריה?

לחץ!! עמיר פרץ בלחץ אטומי. הכיסא שלו מתנדנד. הסיוטים שלו מגוונים: בלילה הוא רואה נשרים חגים מעל גווייתו הפוליטית. בחלום אחר, הוא רואה כרישים שוחים במעגל מסביבו, מריחים את הפצע שפער בו נסראללה. לעיתים יכווץ את פרצופו בגין הרעש של השחזת הגיליוטינה, ולעיתים יכווץ את עורפו בגין תחושת הערפדים המוצצים את דמו. בישיבות מטכ”ל, דמיונו מעביר לו קולות של קניבלים המשננים את ברכת המזון. הוא חייב להתעשת ולהילחם. אין לו ספק: שר ערבי ראשון, יצרף לוחמים למחנהו, ויטעין את הבטרייה שלו.

שורות אלה עניינן- התנהלותם של מנהיגנו תחת הלחץ האולטימטיבי: סיום הכהונה! אין לחץ חזק הימנו. יש לסוף, ריח מיוחד. משבש דעת. הוא מגיע לנחיריים, מהדמיון. הריחו אותו לפני פרץ: ביבי, ברק ושרון. עכשיו אנחנו מתעסקים עם הלחץ של עמיר פרץ. אבל ביולי אלפיים, זה היה אהוד ברק.

גם מפרק השעונים מכיר את הריח הזה של הסוף. הוא נסע לקמפ-דייוויד לוועידת פסגה, כשמאחוריו קואליציית מיעוט מרוסקת ומסוכסכת. ריח הסוף שיבש את דעתו: היה ברור לו, שרק הסכם חתום, יציל את הקדנציה שלו. אם יחזור בלי, הגיליוטינה תסיים את הפארסה. ערפאת, שקיבל עצות מאחמד טיבי- הבין שיש לו עסק עם מנהיג נואש.

“תמורת הסכם”, הוא אמר לראש ממשלת ישראל, “אני רוצה שכל העולם ישמע אותך מתכחש לנדריך המדיניים”. זה היה משפיל, אבל הריח של הסוף טשטש את החושים של גיבור סאבנה. הקווים האדומים של ברק התרחקו. מעולם לא הונחה על שולחנו של ערפאת, הצעה מדינית כה מרחיקת לכת. הפארסה הסתיימה באינתיפאדה, ואהוד ברק קיבל מהמצביעים שפיץ לאף. 

 

אנחנו ב-2001. החליף אותו- הכי גרוע. תאוות השלטון של שרון הדריכה אותו להכניס לקואליציה, קודם כל את יריביו האידיאולוגיים. במבחן התוצאה: הקדנציה הראשונה שלו, הייתה הגרועה בתולדות המדינה. הטרור היה בשיאו, והכלכלה- אך כפסע בינה לבין קריסה. ולמרות זאת, הוא נבחר לקדנציה שנייה. הבוחר לא סלח לסוכני אוסלו.

מיד אחרי שנבחר בשנית, המוזמן הראשון לשיחות קואליציה, היה יו”ר העבודה עמרם מצנע, שהציב תנאי: אם תכריז על פינוי חד-צדדי, תוך שנה, של שני ישובים (נצרים וכפר דרום)- אנחנו בפנים. למרות תאוותו האינסופית לשררה, שרון חשב שדרישתו של מצנע מסוכנת. יו”ר העבודה שמע ממנו באותו מפגש תשובה שלילית: “דין נצרים כדין תל-אביב”, אמר שרון והשיחות התפוצצו. העבודה נשארה בחוץ, וקואליציה ימנית יצאה לדרך. הכול התנהל על מי מנוחות, עד שעדנה ארבל חתמה על כתב-אישום. שרון הריח את הסוף!! לריח הזה שתקף את נחיריו של אבי המתנחלים, הייתה ארומה חזקה של ליזול. הליזול הזה הוליד את תוכנית ההינתקות.

דווקא ביבי: שהמלעיזים אומרים עליו שאינו עומד בלחצים, סיים את הקדנציה שלו כראש ממשלה, כשהוא נופל על חרבו. לא רצה להיכנע ללחץ שהפעילו עליו שותפיו מהימין. היה יכול להמשיך עד סוף הקדנציה, אילו נעתר לדרישתם לגנוז את “הסכם וואי”. אלא שהוא האמין, שהסכם המושתת על העיקרון של “ייתנו- יקבלו, לא ייתנו- לא יקבלו”, הוא ההסכם שיביא מזור לאזור. אלה הן העובדות.

עכשיו אולמרט. כמו כולנו, גם הוא כוסס ציפורניים  בדריכות לפרסום מסקנות ועדת וינוגרד, ולדוח מבקר המדינה. נתפלל כולנו, שינוסחו בצורה חד משמעית. שאם לא כן, נחוש על בשרנו את התוכניות של אולמרט הלחוץ. הכינו את המקלטים…



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר