לאחרונה אנו עדים לתחיית זכויות היסוד החברתיות בשיח המשפטי, לאחר שקופחו שנים ארוכות. ביהמ”ש העליון נתן ביטוי להלכי רוח אלו בהחלטותיו בעתירות בנושא שילוב ילדים עם מוגבלויות, ובעתירה בה הוצא צו המורה למדינה להגדיר, בתוך עשרה ימים, מהי הכנסה מינימלית לקיום.

החלטות אלו זכו לביקורת קשה בכנסת ואף מצד עיתון “הארץ”, ושר המשפטים, מגן המערכת, בחר, בתגובה לכך, להשוות את הפוליטיקאים המבקרים לאנשי טרור ופשע מאורגן, “המאיימים על שלטון החוק”, רחמנא ליצלן, כלשונו.

הבעיה היא שיפה דורש שר המשפטים, אך לא נאה מקיים. בעצם הימים הללו, נוקט משרד המשפטים מהלכים, אשר יש בהם פגיעה בזכויות יסוד חברתיות, וזאת בשקט ובאין מפריע, בלא ידיעת הציבור.

החמור שבהם הוא הניסיון לקיצור תקופת ההתיישנות, באופן רדיקלי. מזה שנות דור ומעלה קובע החוק תקופת התיישנות בת 7 שנים לתביעות נזיקין, ומונע התיישנות תביעות קטינים, כך שתקופת ההתיישנות תימנה רק מגיל 18. דווקא בחברה מוכת פערים ואוכלוסיות אשר אינן יודעות כיצד לממש את זכויותיהן, מציע עתה משרד המשפטים לקצר את תקופת ההתיישנות ל-4 שנים , ולהתחיל למנות את תקופת ההתיישנות לקטינים מגיל 10 (! !).

כך, לדוגמה, קטין שסובל משיתוק עקב רשלנות ביה”ח בלידתו, תביעתו תתיישן כבר בהיותו בן 17, בעוד שהיום תביעתו מתיישנת בגיל 25 וביכולתו לטפל בענייניו כאדם בוגר, ולא היותו קטין הנתון לחסדי אחרים.

ההנמקה בתזכיר הצעת החוק למהפכה דרקונית זו הינה הצורך לדאוג לגופים הגדולים, הנתבעים בבתי המשפט. מיהם גופים אלו? מדובר בחברות ביטוח, בבנקים ובגופים דומים, הנהנים כולם מרווחים נאים גם בתקופה קשה זו. משום מה, דווקא עתה קם “צורך דחוף” למשרד המשפטים להגדיל את רווחיהם. הגדול מבין גופים אלו, חברת הביטוח “אבנר”, המנהלת עשרות אלפי תביעות בשנה, “סבלה” כל כך מתקופות ההתיישנות הממושכות הקיימות, עד שנצטברו בקופתה מיליארדי שקלים של רווחים, אשר הולאמו על ידי האוצר בחוק ההסדרים האחרון.

מאחורי הנמקה שערורייתית זו מסתתר נימוק חמור הרבה יותר – הרצון להקל את העומס על בתי המשפט תוך פגיעה בזכויות הבסיסיות של כל אחד מאיתנו. במקביל למהלך זה, ממשיך משרד המשפטים לנהל את ה”רפורמה” כביכול של ועדת אור, שמטרתה להוריד את כל הדיונים מביהמ”ש המחוזי לבימ”ש השלום, להותיר לביהמ”ש העליון את הנושאים העקרוניים-חוקתיים ולהפוך את ביהמ”ש המחוזי לערכאת ערעור. גם כאן נעשה שימוש באותו תירוץ של עומס, כאשר למעשה, העברת התיקים ההמונית לבימ”ש השלום תרע בהכרח ובאופן משמעותי את השירות המשפטי אשר יינתן לאזרח ע”י שופטים פחות מנוסים, ותביא לסתימה גמורה של בתי משפט השלום העמוסים לעייפה גם כך.

דומה כי שר המשפטים הנוכחי מאמץ באופן אוטומטי כל רעיון נפסד המקנן במערכת המשפט, גם כאלו אשר קודמיו דחו מחשש לפגיעה בזכויות בסיסיות. אנו עדים מחד, לשיח נמלץ על רוממות זכויות היסוד החברתיות וקדושתן, ומאידך, לחבירה למניעת מימושן המעשי של אותן זכויות במחיר של פגיעה הרסנית בציבור. על המחוקק למנוע יוזמות נפסדות אלו, אשר שכרן יוצא בהפסדן לציבור בכלל ולמערכת המשפט בפרט.

הכותב הוא חברהוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין