סמרטוט אדום – טור שבועי, 30 בינואר, 2007:

בוקר טוב דרייפוס

וגם:

·       כישלונר ופאשלונר

·       פולחן המוות

·       “כבוד השר מג’אדלה”

בוקר טוב דרייפוס

הנשיא הנבצר משה קצב מדמה את עצמו לדרייפוס –  איש מסכן שמעלילים עליו עלילות. ימים ספורים בטרם נאום “האני מאשים” שלו, שאל  עיתונאים שסיקרו את בית הנשיא: איפה האמיל זולא של ימינו?

זה קצת מצחיק או קצת עצוב, שנשיא מדינת ישראל, שחשוד בסעיפי אישום חמורים כמו אונס ובעילה אסורה של מי שכיהנו כעובדות בלשכתו, ואשר נהנה מזכויות יתר שאף נאשם מן המניין לא זוכה להן, חושב שהוא דרייפוס, ומצפה לאיש הרוח שיושיע אותו מאי השדים. צריך להזכיר לו כי בדרך כלל מי שנאשם באונס לא יושב בדירה נשיאותית, נהנה ממכונית שרד, שמירה צמודה ועוד מנעמי חיים, אלא יושב בכלא עד תום ההליכים המשפטיים.

אותי קצב איבד כאשר התחיל ללכלך על המתלוננות באמצעות מקורביו.

בנאום “האני מאשים” שלו אמר קצב דברים נכונים על הסימביוזה המסוכנת בין התקשורת, הפרקליטות והמשטרה. התקשורת מתמסרת לעיתים קרובות מדי לגחמות השלטון ועושה את דברו. האם קצב לא ידע זאת? הרי הוא חלק מהשלטון מזה שנים. כחבר כנסת של מפלגת השלטון, כשר בממשלה, נהנה מאד מעיתונות ממושמעת פוסקת רגליים. 

מי שסובל מסינדרום העיתונות הכנועה הם קודם כל מתנגדי השלטון, ובעיקר אלה שהשלטון רודף רדיפה פוליטית. קצב לא הופלה לרעה בדיווחי התקשורת על פרשת החשדות נגדו. ליד הדלפות המשטרה והפרקליטות פורסמו בהרחבה גירסתו, באמצעות חבריו, ידידיו, קרוביו ויחצניו. אף נאשם באונס לא מקבל 45 דקות חינם בכל כלי התקשורת כדי להציג את גירסתו. הוא לא הדרייפוס שהעיתונות התנפלה עליו. במשך שנים סבב בין עיתונאים רבים המידע כי בלשכותיו של קצב מתבצעים דברים חמורים, ודבר לא פורסם, ואף עיתון לא עשה תחקיר. היה שקט והיה רפש.

מי שסבלה מעיתונות כנועה ומשרתת את השלטון, ובעיקר את השב”כ, הייתה למשל טלי פחימה. האם קצב נזעק לעזרתה? האם הפריעו לו דיווחיה השקריים של התקשורת שניזונה מהדלפות השב”כ והמשטרה?  בכלל לא, הוא לא נזעק. הוא שיתף פעולה עם הנבלות. אני מזכיר את טלי פחימה, כי היא לא מהאליטה שקצב דיבר בגנותה. היא כמוהו, באה מהפריפריה של מה שקרוי “ישראל השנייה”, ובכל זאת קצב לא יצא לסייע לה ולא הטיף מוסר לתקשורת. לכן אני לא קונה את דמעות התנין שלו. ארשת המכובדות של משרת הנשיא לא הצליחה להסתיר קצב הימני, הלאומן והגזען,  מתומכי הכיבוש המושחת,  שבסופו של דבר השחיתות דבקה גם בו.

האם על קצב להתפטר?  מחד גיסא, אין דרישה טבעית יותר כאשר מדובר במי שנחשד בעבירות כה חמורות. מאידך גיסא  אין דבר סמלי יותר מאשר חשוד באונס העומד בראש מדינה העוסקת מזה 40 שנים באונס קולקטיבי של העם הפלסטיני.  יש צדק פואטי במצב שבו בראש מדינת האנסים עומד “אנס סדרתי”, כפי שהגדיר את קצב אחיה של א. המפורסמת, שקצב הוציא דיבתה רעה, באמצעות מקורבים מהעולם התחתון. 

כישלונר ופאשלונר

רק מונה רמטכ”ל חדש ומיד חוזר הסינדרום של רשימות הליקוק בעיתונות. כך היה עם דן חלוץ, עם בוגי יעלון, עם שאול מופז, כך עתה עם גבי אשכנזי.

בן כספית על   אשכנזי: “לנצח חייל…קצין וג’נטלמן….אדם מנוסה מאד, מפוכח מאד….מתוחכם…  מקצוען….אין לו אלוהים ויש לו תוכניות מדויקות איך להחזיר את הניצוץ לעיניים של החיילים ואת הצבא למפקדים” (מעריב 22.1.2007).

יוסי יהושוע: “נחשב לקצין אהוד מאוד על חייליו וכשהיה מח”ט גולני באינתיפאדה הראשונה הגן על חייליו שהואשמו בהכאת פלסטינים” (ידיעות אחרונות 22.1.2007 –  הנה כישור חיובי של אשכנזי: מגן על חיילים המכים פלסטינים).

ח”כ רן כהן ממר”צ: “מועמד מצוין. הוא יכול להיות המרפא לכל התסביכים והקלקולים שהצבא עבר בשנים האחרונות”. (הארץ 29 בינואר 2007).

אז מה יש לנו? רמטכ”ל שהוא בוגר הכיבוש. היה בן 13 כאשר ישראל כבשה את הגדה והרצועה ביוני 1967. היה אלוף פיקוד הצפון בתקופה אותה חוקרת ועדת וינוגרד. היה אלוף הפיקוד כאשר נחטפו שלושת החיילים בהר דוב. ומה קרה בתחקיר? הוא יצא נקי ואלה שמתחתיו נענשו וננזפו. סינדרום הש.ג.

היה שותף פעיל למחדלי מלחמת לבנון השנייה: “אשכנזי מונה תוך כדי המלחמה, ב-27 ביולי, למנכ”ל משרד הביטחון ומיד הפך ליועץ הקרוב ביותר של פרץ ומעורבותו במלחמה הייתה עצומה” (עמיר רפפורט – מעריב 22.1. 2007).

לא לומדים מהעבר, חוזרים על אותן שגיאות. עד לפי שנה וחצי היה אשכנזי סגן הרמטכ”ל ושותף לכל “הקלקולים והתסביכים” כהגדרת רן כהן. האם הפך עורו? האם יש סימנים שהצבא שלו לא יהיה צבא שיטור המשועבד למתנחלים? אין בשלב זה רמז לכך.  כל עוד לא הוכח אחרת, אשכנזי הוא עוד אחד מאותו הדבר, כישלונר ופאשלונר.

פולחן המוות

הצעיר הפלסטיני שהתפוצץ באילת לקח עימו לגן עדן שלושה ישראלים. משפחתו הודיעה כי היא תומכת בו. אימו אמרה שהיא נתנה לו את ברכת הדרך, אחיו הצהיר כי האח המתאבד גרם להם שמחה והם גאים בו.

זה מה שעושה השילוב הקטלני של יאוש וקנאות דתית.

יש לפלסטינים סיבות מצוינות לשנוא את הישראלים. צעירי עזה מכירים את ישראל רק באמצעות חיילי צבא הכיבוש, שהורגים בהם, מכתרים אותם, מחרימים אותם ומתנתקים אותם מהעולם.  כך גם באשר לצעירי ג’נין או שכם.

משפחתה של הנערה מעיין מרחובות שנרצחה ונאנסה על ידי נער בן גילה, לא הייתה שבעת רצון מהעונש שהטיל עליו בית המשפט: מאסר עולם ועוד 15 שנות מאסר, הגם שלראשונה מוטל מאסר עולם על קטין. (ומי נבחר לתקדים? נאשם לאחת הקבוצות המדוכאות ביותר בחברה הישראלית). הוריה של מעיין דרשו עונש מוות, עכשיו תארו לכם מה חשים מיליוני הפלסטינים הנאנסים ונהרגים על ידי צבא הכיבוש הישראלי יום יום, שעה שעה.

עם כל ההבנה והאמפתיה לפלסטינים, ולתמיכה שאני רוחש למאבקם נגד הכיבוש, איני משלים עם מתאבדים שמתפוצצים במרכזי אוכלוסיה אזרחית. אם לוחמי ההתנגדות הפלסטינית אינם מוכנים לאמץ את המאבק הבלתי אלים בנוסח המהטמה גנדי והכומר מרטין לותר קינג, (שאני נימנה עם תומכיו), ימקדו את מאבקם החמוש בכוחות הכיבוש, צבא, מתנחלים ואנשי שב”כ.

פולחן המוות אינו אופייני לפלסטינים. גם בישראל, לכאורה דמוקרטית ונאורה, לפחות בעיני עצמה, מהווה פולחן המוות מרכיב מרכזי בחיי המדינה.

הנה תמונת ראי ישראלית של המשפחה הפלסטינית מעזה.

אסתר בן יהודה מכפר תבור שכלה את אחיה יוסי אליאל במלחמת לבנון הראשונה שנהרג בכיבוש הבופור. הוא היה “אחד הלוחמים הנועזים בסיירת גולני” (ידיעות אחרונות 29.7.2007). סמוך למותו של אחיה נולד בנה וקראה לו אליאל על שם אחיה. הבן גדל על מורשת דודו ובהגיע יום הגיוס, הוא הלך, לא תאמינו, לגולני.

אליאל נהרג במלחמת לבנון השנייה. לאחר ששכלה את אחיה ובנה בשתי מלחמות מיותרות, הדעת נותנת כי תיאבק כלביאה למנוע מכל בן משפחה נוסף להיות בשר תותחים של הצבא.

אבל לא. לאסתר בן יהודה יש עוד בן, גיל-עד שמו. הוא התגייס לפני חודשיים. הוא רוצה ללכת בעקבות אחיו ודודו, לא סתם גולני, לסיירת כמובן. מה עשתה האמא?  נסעה עם בנה ללשכת הגיוס וחתמה על הסכמה שבנה ישרת ביחידה קרבית.

משפחה משוגעת, אמא מטורפת, במובן מטאפורי.  ממש כמו האם הפלסטינית, אף היא מוכנה להעלות את בנה על המוקד, בהבדל הלא בלתי משמעותי, שהאם הפלסטינית עושה זאת בשם המאבק בכיבוש, מטרה ראויה, ואילו האם הישראלית עושה זאת למען מטרה נלוזה, כיבוש והפרת זכויות אדם.

פולחן המוות גורם לשריטות בשני העמים.

“כבוד השר מג’אדלה”

לכאורה יום חג. סוף סוף, אחרי כמעט 60 שנים, יש לראשונה שר ערבי מוסלמי בממשלת ישראל. רק לכאורה. שהרי שום דבר מהותי לא קרה במדיניות הממשלה. הציבור הערבי ממשיך להיות מופלה, עמו הפלסטיני של השר ללא תיק מג’אדלה נאנק תחת מגפי הכיבוש הישראלי. אז מה קרה? משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים בניצוחה של ממשלת ישראל, מקבל עתה תעודת כשרות מטעמו של מג’אדלה. לפשעי המלחמה שמבצעת ממשלת ישראל יש “ברוך השם” מליץ יושר ערבי.

רק לפני מספר חודשים ברכנו את השר אופיר פינס על התפטרותו מהממשלה לאחר שסירב לשבת בממשלה אחת עם הגזען אביגדור ליברמן. השר החדש מג’אדלה, שאז עוד לא העלה על דעתו כי היה שר, היה מראשי הדוברים שתמכו באופיר ודרשו יציאה מהממשלה כמחאה על צירופו של חסיד הטרנספר ליברמן. 

האם עלינו לאמץ כללים שונים לערבים ויהודים? לברך יהודי שיוצא ממשלה גזענית ואחר כך לעשות פליק פלאק ולברך ערבי שנכנס לאותה ממשלה?

לא בבית ספרי. לדידי אין הבדל בין היהודי שהיה חבר במפלגת החירות האוסטרית של היידר לבין הערבי שמשתף פעולה בממשלה אחת עם היידר הישראלי – השר “האסטרטג” ליברמן.

ביום השבעתו של מג’אדלה לשר הוקרן בטלוויזיה הממלכתית הישראלית (הערוץ הראשון) הסרט “החיילים היהודים של היטלר”.

למרבה הפלא היו יהודים ששירתו בצבא הנאצי, בעיקר כאלה שאחד מההורים היה יהודי.  בתורת הגזע קראו להם “מישלינגים”, בתרגום עברי, בני תערובת.

בסרט מרואיינים החיילים, היום כבר אנשים קשישים, חלקם נפטרו בינתיים, ומספרים על חוויותיהם והתלבטויותיהם. אחד היה חייל בצבא הכיבוש בדנמרק, אחר היה נהג טנק בחזית הרוסית, שלישי קיבל אותות “צלב הברזל” על גבורה בקרב, וסיפר על גאוותו כי בכך הוכיח כי בניגוד לדעה המקובלת “יהודים אינם פחדנים”.

היו יהודים שהגיעו גם לתפקידים בכירים, אחד מהם הגיע לתפקיד מפתח בצמרת חיל האוויר הגרמני.

האם אני משווה בין החיילים היהודים של היטלר לבין השר מג’אדלה והחיילים ערבים בצבא היהודי של ישראל?

לא משווה כי יש הבדלים. החיילים היהודים של היטלר הצילו באמצעות השירות הצבאי את חייהם. הצבא היווה חומת מגן בפני שליחתם למחנות ריכוז והשמדה.  החיילים הערבים של אולמרט, או שרון או ברק, לא עמדו ולא עומדים בפני סכנת השמדה במחנות ריכוז,  ושיתוף הפעולה שלהם עם רוצחי עמם נעשה בעיקר למטרות פרנסה. ערבי שלא משרת בצבא הישראלי לא מרחפת עליו סכנת מוות. 

אבל יש קווי דמיון. העיקרי  שבהם, שבשני המקרים שירתו אנשים בצבא שהרג ורצח בבני עמם.

אילו צירופו של מג’אדלה לממשלה היה נעשה במסגרת חזרה בתשובה של ממשלת ישראל, תפנית של 180 מעלות בכיוון של ביטול האפליה נגד ערבים וחיסול הכיבוש, היה מקום לקבל זאת בברכה ובסיפוק. בתנאים הקיימים, מדובר בקרנף שלא עמד בפני הפיתוי של כבוד ושררה, שיתבררו מהר מאוד כמדומים.

..

מאמרים: גדעון ספירו