עוד על פרשת הנשיא משה קצב והתקשורת: מגמתיות היסטרית
עוד על פרשת הנשיא משה קצב והתקשורת: מגמתיות היסטרית
פרשת הנשיא היא דוגמה אחת מרבות של חוסר-מקצועיות של התקשורת (לצד סלפנות מכוונת).
ישנן טעויות-סיקור (לכאורה מתוך רשלנות) בדברים “קטנים” כביכול – אך אין מקום להתירן או לסבלן. גם סלקטיביות מכוונת במידע עוזרת להציג תמונה מסולפת.
למשל: כתבים ופרשנים אומרים לנו כאילו היוהמ”ש “החליט להגיש כתב אישום” או אפילו (ב-ynet) “המליץ להגיש כתב אישום” או (בחסד) “החליט להגיש כתב אישום כפוף לשימוע”. למעשה, כתב מזוז כי הוא “שוקל להגיש כתב אישום”. בעצם הוא כבר שוקל זמן רב, ואין בזה שום חידוש – מה שחדש זה רק שיש טיוטה מוכנה – אבל כאן אומר מזוז שהוא מבקש התיחסות של הנשיא ונציגיו, שאותה יקבל בלב פתוח ונפש חפצה. תהיה זו הפעם הראשונה שהנשיא קיבל הודעה על מה בכלל הוא צריך להשיב וזאת לאור הראיות שיועמדו לראשונה לרשותו.
לדעתי, מותר להניח שהמהלך הנוכחי של מזוז היה ממש בלתי-נמנע לנוכח המלצה ברורה של המשטרה להעמיד לדין. לא יעלה על הדעת באוירה הציבורית הקיימת לסגור את התיק ללא שימוש בתגובה שתבוא מצד הנשיא.
ההיסטריה התקשורתית סביב הודעת היועץ המשפטי אינה תואמת את תוכן ההודעה ונסיבותיה, וללא ספק יש כאן פשוט ניצול של הזדמנות חגיגית להפעיל לחץ על הנשיא.
חולק עלי משפטן ידוע וטוען: “צריך להבין את הודעת היוהמ”ש כפשוטה: הצטבר בפרקליטות חומר ראיות לכאורי שמצדיק הגשת כתב אישום חמור מאוד נגד הנשיא. והנשיא מוזמן להתייחס לחומרים אלה (שימוע) אם ירצה בכך. כל הפלפולים סביב סגנון המכתב וניסוחו הם חסרי שחר. המכתב נכתב בנימוס ובזהירות המתחייבים גם מתוכנו של העניין וגם מאישיותו של החשוד”.
לטעמי, אין אני עוסק בפלפול, אלא רק דורש דיווח מדויק. תפקיד התקשורת למסור דברים כנתינתם, ולא ליטול לעצמה רשות לסטות מהנוסח הרשמי בטענה שהעתונאי מבין שזה רק דברי נימוס. לדעתי, הנורמות של נימוס וזהירות מחייבות את העתונאים לא פחות מאשר את אנשי החוק. ההחלטה להעלים דברים ברורים מצביעה על מגמתיות פסולה.
אם כל העניין הוא שהצטבר חומר ראיות לכאורי, נשאלת השאלה: מה התחדש דווקא עכשיו? האם עד לפני חדשיים לא הצטבר חומר לכאורי כזה? ולפני ארבעה חודשים? אני מקווה שמישהו יסביר למה בירור של מספר אירועים מוגדר צריך לארוך כחצי שנה – ופתאום זה הופך למשהו דחוף ולוחץ (על פי התקשורת).
העובדה שיידרש זמן לבדיקת הראיות לקראת השימוע אינה מעכבת את המשפט – כי ממילא היו צריכים לעבור שלב כזה לפני הדיון המשפטי (ולכאורה זה אולי בכלל לא יתקיים)..
מעניין, שהנשיא לא נמנע בהופעתו מלתקוף את מזוז, למרות שהוא תלוי לא-מעט בהחלטתו של זה.
הפרשנים המתלהמים מציינים רק כי קצב תקף את מזוז, ויוצרים את הרושם שזה כביכול בגלל החלטתו האחרונה – אבל אין הדבר כך. קצב התלונן מרה על שדברים שמסר למזוז בתחילת העניין בסוד, הודלפו; על שמזוז הפר הבטחה שנתן לו שלא לאשר את ההדלפה, וכן שמזוז ראה לנכון לציין בפומבי (בספטמבר) שאינו מאמין לנשיא. מזוז התחמק מתגובה לדברים בטענה כוללנית, והעתונאים ככל הנראה לא יציקו לו בשל כך – אלא “יתנדבו” לחזור ולהאשים את הנשיא.
אליבא דקצב, כלל אינו חייב להתפטר עכשיו, כי היותו בכהונה ממש אינו מפריע להליכים, במיוחד כאשר הוא ב”נבצרות”. הייתי אומר שאילולא החסינות שיש לו בחוק, היתה לו הזכות להתגונן במשפט אפילו בעודו נשיא (אם הכנסת לא תדיח אותו) – אלא שקיום החסינות יחייב אותו, ציבורית ומוסרית, להתפטר ברגע שמזוז יודיע שמנוי וגמור אתו לתבוע – כי רק מאותו רגע עלולה הנשיאות לשמש כ”מקלט” בלתי מוצדק – בעוד בינתיים לא העניקה הנשיאות שום מקלט למשה קצב.
ושמעתי על האקט ה”חינוכי” של הסרת תמונות הנשיא מבתי הספר. מה יעשו אם בסוף העניין התיק ייסגר או הנשיא יוכיח חפותו במשפט? כן, אני יודע, ה”מחנכים” מהמרים על נפילת הנשיא כנגד “חזקת החפות” – אבל בינתיים: מה מסבירים שם לילדים? מה מספרים להם?