”.. מה השנאה הבוערת בעצמותיכם נגד המתנחלים – שהיא חזקה אצלכם הרבה יותר מאשר כלפי המחבלים – מעבירה אתכם על דעתכם, עד כדי כך – שאתם יוצאים להילחם נגדם בחזית אחת עם אלה שגם אתם מכנים אותם ‘אויב’ (‘רק עם אויב עושים שלום’, אתם נוהגים לומר).
”.. ומה אצה לכם הדרך כל כך לדרוש את פינויים, את עקירתם ממקומם, עוד לפני שעולה בדעתו של ערפאת לדרוש זאת? מה היצר הזה, מה הלהיטות הזאת, מה השמחה-לאיד הזאת, שקשה לכם להסתיר אותה – לראות מיד, עכשו, בנחמה הזאת?…” (אהרון מגד)