סמרטוט אדום – טור שבועי, 10 בדצמבר, 2006:

יום זכויות האדם, 2006

·       יום זכויות האדם – 2006

·       ברוכים הבאים לממלכת הסרבנות

·       עושקים ועשוקים

·       זילות החירות

·       הרצח בגולן

·       צדק מלווה באי נוחות

·       משתתף בצערם

·       עלי מוהר

יום זכויות האדם – 2006

טור זה נכתב ביום זכויות האדם הבינלאומי ולכן אני פותח אותו בשלוש סוגיות שכולן קשורות בהפרת זכויות אדם בישראל.

עינויים:  מי שסבור כי העינויים פסקו בישראל בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון משנת  1999 ששלל מספר שיטות עינויים שהיו מקובלות במרתפי החקירות של השב”כ, טעות בידו.

פסק הדין של בית המשפט העליון שאותו כתב הנשיא אהרן ברק, היה הצלחה תעמולתית מרשימה, בעיקר לברק עצמו. הוא לקח את התרגום לאנגלית של פסק דינו, הראה אותו לחבריו הפרופסורים באוניברסיטת ייל בארה”ב,  והציג בפניהם בגאווה תמונה מחמיאה לפיה מצויה ישראל במחיצת הנאורות שבמדינות, העינויים מחוץ לחוק.

האם כך? לא בדיוק.

פסק הדין  מוליך שולל.  לכאורה הוא אוסר עינויים,  אולם מה שהוציא דרך הדלת הכניס חזרה דרך החלון.  הוא פתח יותר מצוהר צר להמשך העינויים, בחסות המושגים פצצה מתקתקת או  “הגנת הצורך” . 

ישראל הייתה מעצמת עינויים בטרם פסק הדין ונשארה כזו גם אחריו. הדו”ח האחרון של הוועד נגד עינויים מאשר את הדברים. לא זו בלבד שהעינויים נמשכים, אלא שתלונות קונקרטיות שהוועד העביר לפרקליטות המדינה על מקרים רבים של עינויים, עם שמות המעונים, לא הובילו אפילו לחקירה רצינית אחת. כולן נידחו בין בנימוק של כפירה בעובדות ובין בנימוק של “פצצה מתקתקת”.

לאור תמונה מחפירה זו טוב עשה הוועד שאירגן את הכנס הבינלאומי הראשון תחת הכותרת: “מפתח תקווה לגוואנטאנמו – מצב העינויים בישראל ובעולם”. (מכון ון ליר ירושלים – 5 בדצמבר 2006).  במסגרת זו למדנו שישראל אינה לבדה בממלכת המענים. הכסות של “מלחמה בטרור” הפכה מדינות רבות, בראשן ארה”ב, למדינות שאימצו שיטות טרור. הלוחמים בטרור הפכו בעצמם לטרוריסטים.   הוועד נגד עינויים והסניף הישראלי של אמנסטי אינטרנשיונל קיימו בתל אביב ערב בו הוקרן סרט המחשה עשוי היטב של אמנסטי על העינויים בבסיס הצבאי של ארה”ב בקובה, גוואנטאנמו.  בבסיס זה מוחזקים למעלה מחמש שנים מאות עצורים ללא משפט. שיטות העינויים שהוצגו בסרט,  מוכרות לכל שוחר זכויות אדם בישראל. הן מופעלות מזה שנים במרתפי העינויים של השב”כ. לא אתפלא אם יתברר ביום מן הימים, שארה”ב שלחה חוקרים לישראל, שיש לה ניסיון של 40 שנות עינויים, (כמספר שנות הכיבוש), ללמוד ולשכלל את שיטות עינויים.

הרצאתו של רוב פרייר מאמנסטי לונדון, החוקר את הפרת זכויות האדם בארה”ב, חידדה את התובנה כי מה שקרוי “המלחמה בטרור” מצמצמת בתהליך מתמשך את הפערים בין שיטות אל קעאידה לשיטות של ארה”ב, ישראל ומדינות אחרות.  אנו עדים לשחיקה מתמדת בזכויות אדם, והסכנה היא שבסופו של דבר הדמוקרטיות המערביות, אם לא תתעשתנה, יידמו יותר ויותר למשטרי עריצות. ישראל נימצאת בשלב מתקדם בתהליך זה, ואם טרם הגענו לגרוע ביותר, יש לזקוף זאת בין השאר גם לזכות ארגוני זכויות אדם שחברו לקואליציה נגד עינויים.

עובדים פלסטינים בהתנחלויות:  ארגון “קו לעובד” קיים באולם צוותא תל-אביב כנס בנושא הפרת זכויות הפלסטינים העובדים בהתנחלויות ובמפעלים שמעבר לקו הירוק. בכנס השתתפו נציגי איגודי העובדים הפלסטינים מיריחו וקלקיליה שסיפרו על התנאים הבלתי אנושיים בהם מועסקים הפלסטינים אצל עם האדונים היהודי בשטחים הכבושים. הניצול הוא ברברי. החוק, גם זה הצבאי, נרמס על ידי מעבידים גזענים חסרי מעצורים מוסריים. שעות עבודה שלעתים מגיעות ל-15 ביממה כולל עבודת נשים וילדים, משכורות לא משולמות בזמן, השכר הוא הרבה מתחת למינימום. היועץ המשפטי של קו לעובד ד”ר יובל לבנת הותיר רושם עגום מאד באשר לתפקודם של בתי הדין לעבודה. כשנוח להם, מחילים השופטים את הדין הירדני על העובדים הפלסטינים בהתנחלויות,  וכך למנוע מהם זכויות בסיסיות, בניגוד  לעובדים יהודים המועסקים אצל אותם מעסיקים ועליהם חל הדין הישראלי.  בלשון יותר ברורה קוראים לזה גזענות, אבל זו כידוע הפכה כבר לחלק בלתי נפרד מהממשל הישראלי, בוודאי במציאות האפרטהייד בשטחים הכבושים.

באותו ערב חשתי קירבה גדולה בהרבה לנציגי האיגודים המקצועיים הפלסטינים, שראיתי בהם אחים למאבק על קיום אנושי הוגן, מאשר למרבית הישראלים חסידי  “המדינה היהודית דמוקרטית”, שכבר מזמן אינה דנמוקרטית וגם יהדותה היא עניין זמני (הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים הפכו ב-40 שנות כיבוש חלק מישראל, ועתה צריך להיאבק על אזרחותם וחיסול האפרטהייד).

פליטי דארפור:  בישראל נמצאים כיום כ-250 פליטים מחבל דרפור שבסודן, שביקשו מקלט מדיני לנוכח רצח העם המתרחש שם. במקום שישראל תקבל את הפליטים בזרועות פתוחות, כיאה למדינת מהגרים ופליטים, שרבים מאזרחיה הם ניצולי שואה, נוהגת בהם ישראל באטימות ובגזענות.

מרבית הפליטים נתונים במעצר כבר למעלה משנה. היחס אליהם הוא כאל “מסתננים”. בכך מפרה ישראל את האמנה הבינלאומית העוסקת במתן מקלט פוליטי לפליטים, שהיא חתומה עליה.

שלטונות ישראל נוהגים בפליטי דארפור, בצורה דומה ליחסה של ממשלת הוד מלכותו כלפי פליטים יהודים מגרמניה הנאצית שביקשו מקלט בבריטניה. הם נכלאו משום שנחשבו “לנתיני מדינת אויב”, עד שמישהו הבין באנגליה כי האויב של אנגליה הוא גם אויבם של הפליטים.

הסטטוס של מסתננים שישראל מטילה על פליטי דארפור, בנימוק שהגיעו ממדינה עוינת לישראל, הוא ביטוי לציניות משולבת ברוע. שהרי ברור לממשלת ישראל שממשלת סודן יותר משהיא עוינת את ישראל היא אויבת של תושבי דארפור, ששני מיליון מהם הפכו לעקרים מביתם כתוצאה מרצח העם שממשלת סודן מבצעת.

העובדה שפליטי דארפור הם שחורים, מהווה אף היא מרכיב ביחס השלילי אליהם. בישראל אומרים לעצמם המנהיגים, די לנו עם האתיופים.

הנה עוד לקח מהשואה שישראל לא למדה – החובה לסייע לקורבנות רצח עם.  משעה שיהודים הפכו לבעלי בית, הם נוהגים כגרועים שבגויי הארצות, אם יורשה לי ביטוי תנכי.

ברוכים הבאים לממלכת הסרבנות

לפני מספר ימים פורסמה בהארץ מודעה של ארגוני זכויות אדם, ביניהם האגודה לזכויות האזרח על משפטניה, המגנה את צו אלוף פיקוד המרכז האוסר על מכוניות של יהודים להסיע פלסטינים. עוד שלב באפרטהייד הישראלי. הארגונים הודיעו כי לא ישתפו פעולה עם הצו וכי אין הם רואים עצמם כפופים אליו.

 בשעתו היה לי עימות עם הנהלת האגודה לזכויות האזרח בדבר היחס לאנשי “יש גבול” שסירבו לקחת חלק במלחמת לבנון (הראשונה) ולאחר מכן בשירות בצבא הכיבוש בשטחים הכבושים.  ביקשתי כי יתנו גיבוי לסירוב הזה, שעולה בקנה אחד עם עקרונות זכויות אדם ואזרח. דרישתי לא התקבלה.  היה לי ברור, כי זה רק עניין של זמן עד שגם הם יגיעו לקו אדום שמעבר לו ניצב הסירוב. כי זה טבעו של הכיבוש, שהוא הולך ומקצין את צעדי הפרת זכויות האדם, וכל מי שעיניו לא טחו ורגישותו המוסרית לא קהתה, סופו שהוא מגיע למסקנה כי יש חוקים שחובה לא לציית להם.

עתה הגיעו חברינו מארגוני זכויות האדם השונים לקו זה. מכאן שלוחה ברכתי למצטרפים החדשים. ברוכים הבאים בצל קורתנו. ככל שיגדל מספרם של שוחרי זכויות האדם המסרבים לקבל את מרות חוקי הדיכוי והאפרטהייד,  כך יתקצרו  ימיה של ממשלת הכיבוש.

עושקים ועשוקים

ועידת העסקים נפתחה ברוב פאר והדר במלון המפואר דייוויד אינטרקונטיננטל ביפו (שטח פלסטיני לפני 1948). מנת אוכל בטקס הפתיחה הוא שכרם של לא מעט עובדי קבלן.

מול המלון התקיימה הפגנה של ועידת העשוקים. מרבית הנוכחים היו חברי תנועות נוער, מרביתם מהשומר הצעיר שבאו באופן מאורגן. היו מעט מאד אנשי שמאל שגילם מעל 18.  נימניתי  עם הבודדים האלה.

יפה מאד שנוער מפגין נגד עוולות ההון והשלטון בישראל. נקווה שזה ייתן להם צידה להמשך דרכם הפוליטית. אולם העובדה שאלפי אנשי שמאל, שרואים אותם בהפגנות נגד הכיבוש, לא באו להפגנה מול ועידת העסקים, מלמדת על מכשלה בסיסית בשמאל הישראלי.

האגודה לזכויות האזרח פרסמה לרגל יום זכויות האדם דו”ח מצמרר על מצב התעסוקה בישראל. 92 אחוזים מהמעסיקים מפרים את זכויות העובדים.  מאות אלפי עובדים, ערבים, מהגרי עבודה, נשים, מהגרים מאתיופיה ומרוסיה, נשים ונערים לא מקבלים אפילו שכר מינימום, שגם הוא לא גבוה במיוחד.  רק עיוור לא יראה את הקשר בין ההתעמרות בעובדים, הזלזול בזכויותיהם, לבין הכיבוש המשחית. אני בטוח שאנשי שמאל, ברמה התיאורטית, בוודאי מבינים זאת. אז למה הם לא באים להפגין מול העשירים, מוצצי לשד עצמות הפועלים? שהרי אילו באו אלפים להפגנה, ניתן היה לתעתע בשוטרים, לכבוש את המלון, למלא את אולם האוכל של המיליונרים במפגינים  נושאי שלטים בהם מוצגים תלושי משכורתם של עובדי חברות כוח אדם אל מול משכורתם העושקת של משתתפי הוועידה. שהרי עושרם הוא על חשבוננו, לא ממתת אל הגיעו למיליונים אלא מניצול עבודת אחרים.

השתלטות על המלון הייתה ממקדת את תשומת לב העולם. הקול הכלכלי והחברתי של השמאל הישראלי  בגנות מדינת הרווחים והצדקה ובזכות מדינת הרווחה והצדק היה נשמע חזק צלול וברור.

אבל ההמונים לא באו, ולכן הייתה ההפגנה ממושמעת, הנוער לא פרץ את גדרות מתחם ההפגנה, התקשורת בקושי דיווחה, והשוטרים, עשוקים אף הם שניקראו להגן על עושקיהם,  נותרו מחוסרי עבודה.

זילות החירות

אנטולי שרנסקי, כך פורסם, יקבל מהנשיא בוש את מדליית החירות האמריקאית, שהוא האות הגבוה ביותר של ארה”ב.

שרנסקי נושא בצקלונו תוארים נכבדים כמו “לוחם זכויות אדם” ו”אסיר ציון” מימיו בברית המועצות. אמנם כמה מעמיתיו לתקופה הסובייטית, טוענים שהוא זייפן, שלא היה לוחם זכויות אדם, אלא לכל היותר מרגל אמריקאי, ואחרים טוענים שהיה בכלל משתף פעולה עם השלטון הסובייטי. מכל מקום, מערכת התעמולה הציונית והישראלית הצליחה לטעת בישראל ובעולם את מעמדו של שרנסקי כ”לוחם זכויות אדם” ולעזאזל העובדות.

והעובדות הן, שגם אם נניח לרגע ששרנסקי נימנה בבריה”מ עם מי שנאבקו למען זכויות אדם, לא היה לכך זכר מאז נחת בישראל. כאן הוא התחבר לאגף הימני של המפה הפוליטית, תמך כשר וכחבר כנסת בכל פשעי המלחמה של ישראל בשטחים הכבושים, תמך בפשע ההתנחלויות ותמך במדיניות הכלכלית העושקת של נתניהו. המהגר הרוסי הפך לנציגה של ישראל העושקת, הגזענית, האלימה.

אין פלא שהנשיא בוש, איש אלים אף הוא, התאהב בשרנסקי. ספרו השטוח והשטחי של שרנסקי הפך לתנ”ך הדמוקרטי של בוש. כמעט מיותר להזכיר כי שרנסקי תומך בפלישה האמריקאית לעיראק, ונראה שהוא רואה במאות אלפי ההרוגים והפצועים בני העם העיראקי, את השמן הדרוש לגלגלי “הדמוקרטיה של בוש”. מבחינה זו, לקח שרנסקי עימו למערב  את ההשקפה הבולשביסטית של זילות חיי אדם.

הענקת מדלית החירות האמריקאית לשרנסקי, הופכת את מושג החירות לבדיחה תפלה,  בדומה ל”דמוקרטיה העממית” שבה התקשטו המשטרים שהיו תחת השפעת השלטון הסובייטי.

הרצח בגולן

רצח הילדה תאיר ראדה בבית ספרה שברמת גולן, הוא דבר נורא ואיום, והוא מזכיר לי את רצח הילדה איימן אל האמס בת ה-12 מרצועת עזה שנרצחה על ידי חיילי הכיבוש הישראלי בדרכה אל בית הספר. (וגם עשו לה וידוא הריגה).

האלימות של החברה הישראלית לא נעצרת בקו הירוק, את זה כבר אמרנו אין ספור פעמים, והיא אוכלת כנו באכזריות אין קץ.

ההורים האומללים לא מבינים כיצד אך אחד לא שם לב לרצח, שהרי הוא התרחש בבית הספר, האמור להיות מקום מגונן על התלמידים. אבל דווקא תלמידי בית הספר, שחשופים יום יום לאלימות המגובה על ידי השלטון  בשטחים הכבושים, מאמצים אותה גם כלפיי פנים. עתה לאחר הרצח, מגלים ההורים כי בבית הספר רוחשת אלימות בין התלמידים, יש סמים, יש קרבות סכינים, לאחת המורות שרפו מכונית.

בניגוד למה שפרנסי הגולן ניסו ליצור, המתנחלים שהתנחלו שם אינם קהילה רוגעת, שקטה, חייכנית.

ובהקשר זה גם ראוי להזכיר לכל מתנחלי הגולן המזועזעים מהרצח, כי התנחלותם שם גם היא ביטוי לאלימות. כל יום שהם בגולן בחסות הצבא הישראלי, הינו יום בו תושביה הסורים של  רמת הגולן, שגורשו ממנה על ידי הכובש הישראלי, חיים במחנות פליטים וכמהים ליום בו יחזרו לביתם שנשדד על ידי הישראלים.

אלימות גוררת אלימות.

צדק מלווה באי נוחות

מועצת זכויות האדם שליד האו”ם גינתה את ישראל על הפרת זכויות האדם בשטחים הכבושים.  הגינוי לכשעצמו נכון וצודק.

מה שקצת מפריע לי הוא, שהמדינה שהציעה את הגינוי שהתקבל, היה נציג פקיסטן, מדינה שלא ידועה בהקפדה על זכויות אדם. ומה שעוד מפריע לי הוא, שהמועצה לא גינתה את סודן על רצח העם בדארפור.

משתתף בצערם

בעיתון “מעריב” (5.12.2006) קראתי כי במחקר שנערך אצל מפוני גוש קטיף  נימצא כי חלה עלייה בשיעור מחלות, כמו לחץ דם, מחלות לב, אסתמה ומחלות פסיכיאטריות. שיעור חולי הסרטן הוכפל. אינני יודע אם זה מחקר אמין או משהו מוזמן על ידי המתנחלים ומשתפי הפעולה עימם. יחד עם זאת לא צריך להיבהל, לא מדובר בתחלואה המונית, אלא בסדרי גודל מאד קטנים, בשברי אחוזים.

אם המימצאים נכונים, זה בהחלט עצוב, ואני משתתף בצערם של החולים.

יחד עם זאת, ראוי להזכיר למתנחלים המפונים, החולים והבריאים, שב-30 שנות ישיבתם כשודדי קרקעות ברצועת עזה, בחסות צבא הכיבוש, הם גרמו להריגתם ופציעתם של אלפי פלסטינים, ולמותם של רבים ממחלות משום שלא יכלו לקבל את הטיפול הרפואי הטוב לה זכו המתנחלים, בגלל המצור והסגר רב השנים על עזה.

למתנחלים יש מי שדואג, גם לאחר פינויים. מי דואג לפלסטינים הנצורים בעזה? ליבי עם החולים והסובלים שם.

עלי מוהר

לא מכבר נפטר העיתונאי והפזמונאי עלי זוהר. מותו דווח בהרחבה בעיתונים. המקומון התל אביבי “העיר” מרשת שוקן,  שם כתב מוהר טור למעלה מעשרים שנים, הקדיש לזכרו את כל הגיליון (יום ו’ 8.12.2006). העיתון פירסם לקט מטוריו בתוספת דברים לזכרו ממכריו וחבריו.

קראתי את הדברים לזכרו, ואין ספק שמדובר באיש אשכולות ובאדם עם תכונות משובבות לב ונפש.

קראתי את לקט טוריו, ובהנחה שהם מדגם מייצג, הבנתי פתאום כיצד האיש הצליח להיות סמל של קונסנסוס.

ראשית חוכמה, הוא לא בעט במוסכמות הפוליטיות והחברתיות של ישראל. הוא הרבה לכתוב על תל-אביב, אבל לא התנזר מנושאים פוליטיים, אבל בזהירות ובצורה שלא קוממה איש. הוא התרעם על הריסת מגדלי התאומים, וכמובן כתב בגנות המתאבדים שמפוצצים אוטובוסים בעירו האהובה. מה הייתה דעתו על הכיבוש, על ההתנחלויות, על מעשי ישראל בשטחים הכבושים?

חבריו הקרובים בוודאי יודעים, יתכן שגם בטוריו שזר הערות כלשהן בנושאים אלו, בזהירות, בהתחשבות, שלא יעוררו מחלוקות עזות.

את החידה פתרה לי אחת הכותבות לזכרו, העיתונאית חני קים, שהעירה כי היה איש רפ”י (רשימת פועלי ישראל בראשות בן גוריון דיין ופרס, שהתפלגה ממפא”י ולאחר מכן שוב התאחדה איתה). הוא נותר אחד מתומכיו העקביים של פרס, שניצב היום במרכז הקונסנסוס הלאומי.

רשימת הכותבים לזכרו ממוקמים  “בצנטרום של הפיילה” התל אביבית, במרחב שבין אמנון דנקנר לירון לונדון, שניים ממשבחיו.

מוהר, כחבריו וידידיו, אהב את פריז, ידע ליהנות מיין ואוכל טוב. הם ערגו לשירי מולדת של פעם וידעו להישאר פטריוטים עם קורטוב של ביקורת “שלא תשפוך את הילד עם האמבטיה”.

לא הכרתי אותו ובכל זאת הצטערתי על לכתו.  מכל מה שקראתי עליו  ראיתי בעיני רוחי אדם הנושא עימו סימני היכר שאנו מכנים ארץ ישראל הישנה על שיריה ותרבותה, שגם אני גדלתי עליה, אבל בניגוד למוהר וחבריו, השלתי רבים מהם וגליתי בתוך ארצי.

 

..

מאמרים: גדעון ספירו