הריסת בנייה שבוצעה על פי היתר

מאת: ד”ר אינג’ אברהם בן עזרא

ידוע כי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מופקדת על התכנון והרישוי, ומהבחינה המקצועית היא אשר קובעת איזה מבנה הוקם כדין, או בהתאם לכל הוראות החוק (ואז דינו לקבל היתר בנייה) – ואיזה מבנה הוקם בניגוד לחוק ולכן הוא ייועד להריסה.

למרבה הצער, לא תמיד פועלת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה במקצועיות הראויה, ויתירה מכך, לפעמים פעילות הוועדה היא גם אינה על פי הכללים ואינה בתום לב.

פעילות שלילית כזו של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ככל שאינה נבלמת על ידי מי שנפגע, עלולה ליצור עיוותים ולפגוע בנכסים פגיעה של ממש.

התוצאה של החלטות לא ראויות הניתנות על ידי הוועדה המקומית  לתכנון ולבנייה היא מרחיקת לכת הרבה מעבר לפגיעה בפרט זה או אחר.

גם האינטרס הציבורי עלול להיפגע ולהינזק בגלל פעילויות תכנון של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה.

על כל פרט החש עצמו נפגע – להיוועץ במומחים, ולשקול נקיטת פעילות מתאימות לשם מיצוי זכויותיו, גם כאשר המבנה ההולך ומוקם מול ביתו או בצמוד למגרשו הוא בעל היתר בנייה.

ללא פעילות פרטית כאמור, יונצחו עיוותים תכנוניים ונזקי ממון שאי אפשר יהיה לתקנם.

מעשה מסוג זה מתואר ומתועד בע”א 7727/01 מאיר קרנש ופריד אטרש נגד יאיר נחומי והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי, בית המשפט העליון, שופטים: טובה שטרסברג-כהן (שגם כתבה את פסק הדין), א’ ריבלין וא’ א’ לוי.

 פסק הדין ניתן ביום כ”ד טבת תשס”ג  (29.12.2002)

קרנש בנה סככה בשטח של 312 מ”ר בצמוד למגרש שכנו – נחומי.

הבנייה נעשתה תחילה ללא היתר בנייה, אולם לאחר זמן הוגשה תכנית בקשה לקבלת ההיתר, ואם כי לא בסיבוב הראשון – הרי בסיבובה השני של הבקשה, אישרה הוועדה המקומית (המשיבה מס’ 2 בערעור) את הבקשה; דרך האישור הייתה דרך חתחתים וכללה מעבר מכשולים של פרסום הקלה והתגברות על התנגדות של השכן נחומי – התנגדותו לאישור לא התקבלה והוועדה דנה והחליטה כי הסככה שהוחל בבנייתה – תאושר.

נחומי הגיש, תחילה לבית משפט השלום ואחר כך גם לביהמ”ש המחוזי, תביעה כי ייקבע שההיתר אשר ניתן על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה – אינו חוקי,  מהסיבות הבאות:

א. חישוב אחוזי הבנייה נעשה תוך הזנחת שטחה של סככה קיימת ולפיכך אינו חישוב נכון.

ב. מדובר בסטייה ניכרת שאין לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה סמכות לאשרה.

ג. הסככה המבוקשת ייעודה אינו מגורים, והיא ממוקמת באזור מגורים.

ד. הוגשו התנגדויות לתכנית – שלא באו לכלל דיון, אף על פי שבהתנגדויות אלו יש תיאור מפורט של המטרד, שעלול להיגרם כתוצאה מבניית הסככה וייעודה.

טענת המערערים (בבית המשפט העליון), הייתה כי ההיתר ניתן כדין על ידי הוועדה המקומית, ועל סמך תכניות מדידה ותכניות היתר בנייה שנבדקו ואושרו, וכי לא הוגשה כל התנגדות כחוק ובמועד.

בית המשפט המחוזי, ובעקבותיו גם בית המשפט העליון שבערעור, קבעו חד משמעית כי היתר הבנייה של הסככה הוא בלתי חוקי ולפיכך דין הסככה שלא להיבנות אלא להיהרס, וזאת תוך מתיחת ביקורת קשה על התנהלותה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (משיבה מס’ 2 בערעור).

להלן ציטוטים רלוונטיים מפסק הדין של בית המשפט העליון:

      “אנו שותפים לקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר היות היתר הבניה, היתר שניתן שלא כדין. כן מצטרפים אנו לביקורת שהשמיע בית המשפט כלפי קרנש ולתמיהות שהעלה לעניין התנהלות הוועדה”.

“אין בסיס משפטי ראוי לטענת קרנש כי לצורך מתן צו הריסה היה על נחומי להוכיח פגיעה של ממש בו. “הפרות של דיני התכנון והבנייה, על דרך של בנייה בלא היתר או מכוח היתר שאינו חוקי או בניגוד לתכנית המיתאר, הוכרו בפסיקה ככאלו המהוות בסיס מתאים לעוולה של הפרת חובה חקוקה, במסגרת תביעתו של ‘השכן’ (משמע-הבעלים או המחזיק של מקרקעין שכנים) כנגד הבונה המפר” (ע”א 119/86 קני בתים בע”מ נ’ הוועדה לתכנון ולבנייה, נתניה ואח’, פ”ד מ”ו (5), 727, 744             והאסמכתאות המופיעות שם). זאת ועוד, הלכה היא, כי “מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה פגיעה כדי מטרד. די לו שייראה שנגרמה לו “אי נוחות” (בר”ע 62/83 בעל טכסא נ’ גונן ואח’ פ”ד לח (1)1″283″, “281”. “אי נוחות” כזו הוכחה על ידי נחומי, ואף הוכחה על ידו פגיעה של ממש”.